זהרורים

(900 מילים)

לילה נגה סביב ואני התהפכתי כה וכה במשכבי. לבסוף התישבתי להתבונן ולנסות לצוד את חידת הלילה במבטי. צריך להיות פה עוד משהו, חשבתי, אך עדיין לא מצאתי. מובן שבהלך רוח כזה היתה השינה ממני והלאה.

חצות היה ורוח ממזרח החלה נושבת, הביאה עמה זהרורי אור. היתה זו רוח מדברית, כמו זו המגלגלת שיחי מדבר כדוריים – מתגלגלים ללא קול, חצי מרחפים, נישאים רחוק. אלא שבמקום שיחים היו כאן זהרורי אור, מסתחררים כצבר גחליליות ברוח הלילה הקיצית. יצאתי מבעד לדלת הפתוחה לנסות ולתפוס אותם בידי, אך הם לא היו מוחשים אלא חדרו כמו נספגו בכף ידי. פסעתי עוד קצת לתוואי האורות וכל זהרור שניתקל בגופי ונספג בו החל להאיר אותו מבפנים. חשתי שאני נעשה קל יותר ומעט שקוף. ברגע מסוים נעשיתי קל מספיק כדי שהרוח תשא אותי. נישאתי למעלה ולמערב, למערב ולמעלה, וכשהגעתי לגובה ניכר התגנבה מחשבה מבהילה ללבי כי הנה תפסק הרוח, הזהרורים יימוגו ואני אפול.

אנא ממך, הפצרתי בעצמי (אני חושב שמישהו דיבר אלי דרך המחשבות ואלה לא היו מחשבותי שלי), אל תחשוש, הרי הרוח טובה והאור טהור. הפקר עצמך בידי הרוח והאור, קבל מרותם, אנא, מסור להם הכול. אין כמו הרוח והאור לזכך את הנפש הפצועה, הפגומה, העמוסה כובד חסר טעם. הנח להם להקל מעליך, לשאת אותך עימם אל ארץ האור.

ואכן ככל שנישאתי הלכו הזהרורים ונהיו צפופים עד שהשתוו מבחינת השטח שתפסו לשטח החושך. גם המהירות שבה נישאתי גברה (מן הסתם נעשיתי קל יותר), וכך טסתי במהירות פנטסטית דרך מופע זהרורי אור גולש ומתנחשל מכל עבר, חודר את גופי בכל נקודה אפשרית. כשחדר לאפי, חשתי ריח מופלא ועדין. כשפתחתי את פי, חדר אליו האור וחשתי טעם מעין מתוק. בלעתי אור והוא הפך למאכל במעיי וחשתי תחושת שובע נעים. כשהפניתי את תשומת הלב לאוזני, הבחנתי במנגינה המתנגנת בקצב הזהרורים. עתה כבר נגוז כל החושך והחלל סביבי זהר בזהב ובתכלת רכים. לא רציתי להסיט את תשומת לבי ממנגינה זו הנהדרת והיא הפכה המובילה והמנווטת של מסעי. ולפתע הנחיתה אותי ברכות על מפתנו של מבנה קשתי אדיר.

דממה רכה השתררה כאתנחתא בין שיר נפלא לנפלא ממנו. רצפת שיש לבנה מבהיקה השתרעה מולי – ממני והלאה לימין ולשמאל עד למרחק דמיוני. האולם שעל מפתנו עמדתי היה בגודל אגם, הקירות עשויים אבן לבנה מפוסלת פסים פסים התנשאו לגובה הר, נוגעים בכיפת התקרה הנושקת אי לשם בצבע התכלת. עודני עומד פעור פה ואיש חסר גיל הופיע וברכני בידידות. 'נקי' ו 'ברור' עלו בי המילים למראהו. בגדיו היו נקיים קלים פשוטים ותאמו לו להפליא, אבל העיניים, העיניים, הם ששיקפו בעבורי איזה חלום פלאי שחלמתי אך לא העזתי לזכור. 'בוא' הן אמרו, והלכנו.

כל  צעדים לא נשמע בעברינו דרך האולם העצום ונטול העמודים. מי הוא שבנה מבנה מופלא זה? חשבתי, ומיד הפנה אלי האיש פניו וקבע בקול פעמונים: "אדוננו הוא שבנה את הבית וכל אשר בו". קולו המסביר היה כשל מדריך תיירים באתר היסטורי אך משום הדרך המופלאה בה הגה את המילה אדוננו לא הוצרכתי לשאול מי הוא זה האדון. כמו היה זה ברור. בכל אופן ברור במידה כזו שתשובה מילולית לאו דווקא תוסיף.

אפשר היה להניח שתעבורנה שעות עד שנחצה את האולם הפלאי, בכל זאת חצינו אותו בזמן קצר ובלא שמיהרנו – עד שיצאנו למרפסת דרך דלת בקיר. בעברנו דרך הפתח, הטיתי ראשי להביט למעלה עד למשקוף המתנשא מעלי כגובה בניין רב קומות. המרפסת עצמה היתה רחבה צופה אל כוכבים וגלקסיות, אך מעקה לא היה לה ולא תיחום כלשהו. התקרבתי לקצה, (המקום נטל כל פחד מלבי), והבטתי למטה. כדור ענק בצבעי לבן וכחול עמד שם תלוי, לא נשען על דבר, לא קשור בכבלים. התיישבנו על כורסאות מרופדים חוטי זהב וצפינו.

"שמי מיכאל" כמו זימר הקול לצידי "ומה שמך ידידי?"

"אלעזר, ובקיצור אלי" אמרתי "הלילה לא ישנתי ובמקרים כאלו, לעיתים, עולות בי מחשבות. לא יודע בדיוק מאין לאן ולמה. כרגיל נראה בעיני שאני יודע משהו אבל בלילה כזה אני לא יודע הרבה. ואני מבקש להינשא לשם, אני מתגעגע ומבקש, מתחנן שיעזרו לי, שימחקו את הגדר, את הדברים הכבדים, האנקולים הנעוצים בבשרי, מאובטחים ביתדות וכבלים. אני מבקש שימחקו את טיפלותי, שישנו אותי. אך אל תבקש שאסביר איפה זה 'שם' משום שיקשה עלי להסביר".

דיברתי, והמילים קלחו להן, נספגות באוזני מארחי הישוב בנחת לצידי ועיני הפנסים שלו מלטפות מונחות בשלי.

"המקום הזה" המשכתי "מופלא ביותר".

"אכן מקום זה" אמר מיכאל "מחוספס פחות מן המקום ממנו באת, משום שכאן לאויב אין דריסת רגל, וצחנתו לא מורגשת. האדון שוכן כאן איתנו תמיד".

שוב הוזכר האדון כאילו ברור מיהו וכאילו הוא כאן ונוכח, ומיד יבוא להתקרב. ישבנו מתפעלים מהדממה הדקה שסביב והקול.

לבסוף המשכתי לשאול:

"ומי אתם, ומה המקום הזה"?

"אנחנו מלאכים וזהו ביתי. מכאן אני צופה בכם" מיכאל החווה בידו כלפי הכדור הכחול שריחף מולנו, במרחק נגיעה כאילו, "תפקידנו לעשות את רצון אדונינו ביניכם, להגן להכשיר ולכוון, אך בעיקר תפקידינו הוא ללמוד מכם  ולתעד".

"מאיתנו?"

"כן. אתם השדה בו אנחנו עובדים ואליכם נשואות עינינו. מי מביניכם בני האדם הנכשל במבחני חייו, נושא בעבורנו מסר בלתי נשכח, וזה שבחסד האדון נוחל ניצחון, הוא מקור השראה, את מסקנות חייו ננצור ונכבדהו.

לכשתשוב ותחווה קשיים, כשתיפול רוחך ותחשוב עד כמה חייך או העולם בו אתה חי חסרים, זכור שלכל שתעשה או תהגה יש משמעות, חשיבות ומשקל נצחיים. לנצח ילמדו בשמיים את לקחי חייך ולקחי חבריך, יספרו את סיפורי ההוד והאימה של מסעכם. היה שלום ידידי, עוד נשוב וניפגש במלאת העיתים על מנת לחגוג ביחד את הניצחון."

קולו של מיכאל נדם. כל הניחוחות והמנגינות שהפכו לזמן מה רגילים וטבעיים חדלו. מצאתי עצמי שוב כשאפלת לילה בוערת סביבי כחומה של ברזל – דממת לילה אשר לכדור הארץ מוכה היגון האימה והסבל. אך בלבי קם וזרח משהו אחר. נכנסתי בדלת המוכרת אל ביתי, אל החדר הצר, שם שכבתי וישנתי שנת ישרים.