(280 מילים)
למה אתה מצפה בעולם הזה? מה אתה מקווה שיקרה לך כאן על פני האדמה? למה אני עצמי מקווה? ישנם דברים (לגיטימיים) שאני מחכה להם כבר ארבעים שנה והציפייה הזאת (פתאום הבנתי) פטאתית. והרי ישנם דברים שהנסיבות הדרושות להתרחשותם אינן בידי, אינני יכול ליצור את התנאים החיצוניים, הפנימיים, הנפשיים, החומריים, החברתיים, שיביאו את זה. לגבי רבות מהנסיבות בעולם הזה אני תלוי בדברים שאינם נתונים לסמכותי.
נסיבות ותנאים יכולים להיות פנימיים או חיצוניים. החיצוניים הם אלה שקורים או לא קורים סביבי, בחברה, בעולם, בטבע, בייקום וכולי, הפנימיים הם הכישרונות שניתנו לי, המזג שלי, הסביבה שעיצבה אותי וכיוצא באלה. על חלק קטן מכל אלה יש לי שליטה וגם אם אני רוצה לשנות דברים בתוכי מדובר בד"כ בתהליך ממושך ואני זקוק, כדי להצליח, לעזרה מאסיבית מאלוהים (או מכוחות רוחניים עויינים שאינם עם אלוהים אך מחזיקים בידיהם את הסמכות בענייני העולם הזה).
הנסיבות והתנאים הם הדבר העיקרי של מה שיש בעולם הזה, הם האלוהים של העולם הזה. ואולם מה שאיש העולם יכול לעשות לגבי רבים מהנסיבות והתנאים הוא לזרוק את הקוביות של גורלו שוב ושוב ולקוות כי בפעם המיליון הנסיבות אולי יתרצו לו והוא יגרוף איזה סיפוק גדול (שגם הוא חולף).
זה כמו לוטו. מידי פעם גורפים שם משהו קטן או גדול. אבל גם כשזוכים שבים ומגלים, במוקדם או במאוחר, שבכל זאת לא זכינו במה שבאמת רצינו, שהדברים הללו לא באמת מספקים. אז שבים לשולחן ההימורים, לכלות את החיים בציפייה ובגלגול קוביות, מרגע לרגע, מיום ליום, משנה לשנה. עד שמחליטים להפסיק עם הציפיה הטיפשית, באמת למסור את הנסיבות לאלוהים, לשמוח בו ובמה שהוא נותן או לא נותן. והרי כך, אני מפקיד בידו את מה שממילא שלו, והדבר שעליו אני מוותר הוא על האשליה המתמדת כאילו יש לי או יכולה להיות לי באמת שליטה על הדברים.