(750 מילים)
תפקידי איננו לשפוט את הזולת, זה תפקידו של אלוהים – תפקיד מסובך, לא פשוט, לכן אני שמח שאני לא צריך להיות שם. אני לא רוצה לשפוט אחרים במחשבותיי או ברגשותיי, אלא לקבל שזה המצב אצל זולתי (טוב יותר או פחות) ולהניח לאלוהים לנהל את עולמו, לקדם את ענייניו בדרך שהוא רואה לנכון (ברצונו ישפוט, ברצונו יסלח, ברצונו ישמיד, ברצונו יושיע).
יחד עם זאת מסקרן אותי להבין: כיצד אלוהים שופט אנשים ומצבים? כיצד הוא ישפוט, נניח, באחרית הימים? על פי אילו קריטריונים אדם יוצא זכאי או חייב?
ברור לי שהקריטריונים צריכים להיות פשוטים וחדים. אחד הדברים שנאמרים בכתובים הוא שאמונה היא קריטריון שכזה. מי שמאמין ומוכן להודות ולהכריז זאת, זכאי, האחרים לא. נאמר למשל "צדיק באמונתו יחיה", והפסוק עונה לשאלה: מיהו צדיק? הצדיק הוא זה שמוצדק, זה המוצדק בדין. ומיהו המוצדק? על פי פסוק זה, המוצדק (זה שיוצא זכאי בדין) הוא זה שחי באמונה.
לחיות באמונה (לא סתם להיות 'מאמין'), הרי זה דבר יומיומי, כלומר, האמונה צריכה להיות מגובה במעשים אחרת היא לא נחשבת אמונה (גם זה נאמר בכתובים). אך איך שופטים מעשים כאשר גם צדיקים עושים כל כך הרבה טעויות? על אילו טעויות מוחלים ועל אילו לא? היכן עובר הגבול?
כדי לנסות לענות על שאלות אלה, אלוהים הפנה אותי לכמה דוגמאות מתוך הכתובים. שם אפשר ללמוד על האופן שאלוהים שופט. מתוך הדוגמאות אפשר לראות שאלוהים לאו דווקא שופט את המעשה עצמו אלא את תגובת האדם למעשהו. אם עשה מעשה רע והתחרט, אלוהים מוחל ומצדיק (הווה אומר מזכה בדין). אם לא התחרט אלוהים לא מוחל.
דוד המלך למשל חטא חטא חמור מאוד. הוא שכב עם אשת איש ואז הביא למותו של האיש. ואולם לאחר שנתן הנביא הוכיח אותו הוא התחרט בכנות ומעומק הלב ואלוהים מחל לו. לעומת זאת אדם וחוה לאחר שחטאו בגן עדן לא השכילו להודות בחטאם ולהתחרט לפני אלוהים (אלוהים נתן להם הזדמנות לחזור בהם כאשר שאל, מה עשית? ולמה?) ולכן לא נסלח להם והם גורשו מעל פני אלוהים.
מגישה זו של אלוהים ניתן ללמוד כמה דברים: האדם שוגה ועושה דברים שמנוגדים לתורת אלוהים, בין השאר משום שהנחש (השטן) משפיע עלינו לחטוא. האדם חלש והשטן חזק לכן אלוהים לא מבסס את שיפוטו על המעשה עצמו, גם אם הוא חמור, כי הוא יודע שלעיתים השטן הוא זה הממעיד אותו, בשקרים, בפיתויים, באיומים וכולי.
ואולם להביע חרטה כנה בדיעבד על מעשה רע הוא עניין שכל אדם יכול לעשות כי בזמן שזה מתבקש ממנו הוא כבר מחוץ לסיטואציה וניתן לו זמן להרהר בדבר ולבחון אותו. אז מגיע הרגע שבו הוא מתבקש לבחור, האם לחזור בו, להתחרט, או לא. זהו רגע האמת שבו האדם שאוהב את הטוב ואת האור בהכרח יחוש צער על כך שבמעשהו לא הלך בדרך הטוב והאור וצער זה יביא אותו להודות ולהתחרט. אדם שאוהב את הרע או את החשוך לא יחוש צער, יקשה את ליבו, לא יודה ולא יתחרט. באופן הזה הבורא מחלק את בני האדם לשני מחנות, אלה שאוהבים את האור, דהיינו את הבורא, ואלה שאוהבים את החושך ואין להם חלק במלכותו.
עניין נוסף שקשור לעניין השיפוט הוא עניין האהבה והשנאה, האם אני כאדם אמור לאהוב את כל הבריות או לאהוב חלק וחלק לשנוא? והרי כשאני שונא מישהו אני למעשה שופט אותו.
מתוך הכתובים אני מבין שאינני אמור לשנוא איש ואולם גם אינני אמור לאהוב את הרשעים. בספר תהילים קמ"ה פסוק 20 כתוב: "שׁוֹמֵר יְהוָה אֶת כָּל אוֹהֲבָיו, וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד". אך אם הוא משמיד את הרשעים האם הוא אוהב אותם? ברור שלא, ואם הוא לא אוהב את הרשע בוודאי לא ידרוש זאת ממני.
העניין הוא שאלוהים יודע תמיד מי מעושי הרע יחזור בו ממעשיו ואז יוצדק בדין ואילו אני לא יודע מי מהרשעים שאני פוגש, גם אם הוא נראה בעיניי כרשע גמור, יחזור בתשובה ויהפוך לאוהב? לכן עלי להיזהר גם כשאני פוגש רשעים ולא לשנוא בני אדם, גם את אלה שמתו כבר ואינני יודע אולי חזרו בתשובה ברגע האחרון?
אלוהים שונא את הרשעים שלא יחזרו בהם, בזה אין לי ספק, ואילו עלי להיזהר ולא למהר ולשפוט כי אינני יודע. יחד עם זאת אינני חושב שעלי לאהוב בני אדם שאלוהים לא הצדיק (הצדיק כי חזרו בתשובה וכרתו איתו ברית). יכול להיות שאוהב אותם בעתיד אם וכאשר אראה שהוצדקו, אבל כרגע, כאשר אני לא רואה זאת, אינני מחוייב לאהוב. הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מתורגם לא נכון. אני מחוייב לאהוב את רעי, לא את שכני!
ומיהו רעי? זה שהוצדק ויש לו ברית תקפה עם אלוהים. זה המתנגד לאלוהים איננו רעי כי גם אלוהים לא קורא לו רעי. אולי הוא יהיה רֵעַ לאלוהים בעתיד – אלוהים יודע – אך גם אם יהיה, עד לרגע שבו יוצדק על ידי אמונה, אלוהים לא ישנא אותו (כי הוא יודע שיש לו תיקון) אך גם לא יקרא לו ידידי ורעי.