(2910 מילים)
להלן הסיפור השני מתוך: שני זוגות, סיפורים ופרשנות מתוך התנ"ך. כבסיפור הקודם, גם כאן מתואר משולש יחסים בין בני הזוג ובינם לבין אלוהים כפי שהדבר מתרחש בדרך כלל (אמור להתרחש) בחיי מאמינים. לסיכום תתבקש כמובן גם השוואה לזוג מהפוסט הקודם.
הזוג הפעם הוא אלקנה וחנה והם מתגוררים בהר אפרים בשלהי תקופת השופטים. לאלקנה שתי נשים, חנה ופנינה. לפנינה יש ילדים ולחנה אין. מתוך סיפורי התנ"ך ניתן תמיד לראות את ההשפעה הטראגית שהיתה לעקרות בזמן הקדום, וניתן גם לראות כיצד נושא הפוריות שימש נשק במאבקים בין הנשים במשפחות בהן היה ריבוי נשים, וכיצד המאבקים הרעילו את האווירה והיו גורם הרסני בתוך המשפחה. באופן כללי ניתן לראות תמיד, לאורך כל סיפורי התנ"ך, כיצד ריבוי נשים מביא פרי רע, קנאה תחרות וסבל לכל הצדדים. כיוון שכותבי ועורכי התנ"ך ראו בסיפורים כלי להעברת מסר חינוכי והמסרים הוכתבו להם על ידי אלוהי ישראל, ניתן להגיע למסקנה הברורה כי אלוהים לא תומך בריבוי נשים. זאת למרות שאין על כך איסור מפורש בתורה ולמרות שהדבר היה מקובל והיה אות כבוד ומעמד בעת העתיקה.
הסיפור שלפנינו מסתבך אף יותר בשל העובדה שאלקנה אוהב את חנה ולא את פנינה, ואולם חנה ממאנת להתנחם באהבתו וחייה מרים בגלל עקרותה. פנינה צרתה, מקנאת בחנה האהובה, ומשתמשת בעובדה שיש לה ילדים כדי להתנקם בה. הסיפור מזכיר את סיפור יעקב רחל ולאה, כאשר בשני המקרים היחסים בין הנשים רוויים שטנה וקנאה.
גם לגבי רחל וגם לגבי חנה, הנשים האהובות, אפשר לשאול את אותה שאלה: מהו אותו גורם הרסני המביא את האדם לראות את חצי הכוס הריקה בחייו במקום את המלאה, עד כדי כך שהוא הופך למריר ומדוכא כל כך? והרי שתיהן זוכות לאהבה אמיתית מצד בעליהן, אך דומה שעקרותן צובעת את חייהן בשחור.
לגבי לאה ופנינה הדחויות, לא קל לי להיות ביקורתי. כי נראה לי שאישה שלא נאהבת על ידי בעלה מתמודדת עם דבר קשה משאפשר לשאת. ואיך זה שאלוהים מתיר לו לאדם ולעולם הזה שברא לחוות דברים קשים כל כך אשר נראה כי אין מהם מוצא ואין להם פתרון? יחד עם זאת, לאחר שאני משתדל למתן קצת את תגובתי האנושית אמוציונלית ביקורתית אוטומטית, אני יכול גם לראות כי אלוהים ריחם על שתי הנשים הללו לפחות בזה שנתן להן ילדים.
יש לשתי הנשים הדחויות ילדים אשר היא מתנה מאוד יקרה מלמעלה ובעת העתיקה היתה גם אות לכבוד ולברכה משמים, אך במקום לנסות להתנחם בילדיהן – לשאוף לבנות איתם מערכת יחסים של קרבה ואהבה שתפצה במשהו על כך שהן משמשות גלגל חמישי במערכת היחסים הזוגית השייכת למעשה לאישה השניה – שתיהן משתמשות בילדים כדי להמשיך להתנגח לשנוא ולקנא.
ואם כן – למרות הנטיה האוטומטית שלי (ושל בני אדם) להאשים מיד את אלוהים, לכעוס ולהתמרמר – לאחר בחינה יותר שקולה, נראה שאלוהים נותן ללאה ופנינה דרך מוצא כלשהי אך הן מסרבות לאחוז בה. התעקשות זו שלהן מרחיקה אותן עוד יותר מאהבת בעליהן, מאהבה ומשלום בכלל, ומוסיפה קשיים וכאבים לרוב שלא הוכתבו מראש על ידי נסיבות שאין להן שליטה עליהן.
ואם כן, בסופו של דבר ניתן להבין, גם בסיפור הזה וגם בחיים, כי הנסיבות הקשות שמוכתבות מלמעלה רק מסייעות להבין ולחשוף את טבע האדם האמיתי. גם חנה וגם פנינה מקבלות נסיבות חיים לא קלות אך אצל האחת מתגלה טבע פנימי יפיפה כפי שעוד נראה בהמשך ואצל האחרת לא. בני אדם נוטים בדרך כלל להעמיס את כל האשמה לקושי בחייהם על אלוהים כי יש היבט קשה מסוים בחייהם, נקודת פתיחה לא קלה שקיבלו מלמעלה. אך הם לא שמים לב, כמו במקרה של פנינה, כי אל הנסיבות הקשות, קשות ככל שיהיו, תמיד מתלווה איזה חסד והחסד הוא פתח דרכו כן אפשר למנוע חלק מהקושי והסבל.
הדבר מצריך שינוי של הגישה לכן דומה כי לימוד הגישה הנכונה היא הסיבה שאלוהים התיר לקושי להתרחש מלכתחילה. החסד מצד אחד והנסיבות הקשות מו הצד השני מעמידות את האדם במקום שהוא יכול לבחור. האם ידבק במרירות, בבושה, בפחד, באשמה, בשנאה שהקושי מנסה להשפיע? ובכך להעצים את הקושי ולהפוך אותו לחזות הכל? או לדבוק בחסד ובאפשרויות הטבעיות והעל טבעיות שהוא פותח. החסד, תמיד נראה כפתח צר, אך משם נפתחות אינספור אפשרויות שאינן נראות במבט ראשון.
גם בחיי האישיים אני מבין – לאחר שניסיתי שוב ושוב להבין למה קורה לי כך או אחרת? למה אלוהים מרשה לדברים כאלה או אחרים לקרות לי? למה הוא פועל כפי שהוא פועל? למה הוא ברא עולם כל כך קשה? – כי בסופו של דבר אלוהים צודק לאורך כל הדרך. התובנה הזו עלתה לי בקשיים והתפתלויות רבות אך בסופו של דבר אני מודה כי כל מה שהוא עושה לי בחיי (ומתוך כך אני מסיק שגם בחיי אחרים) הוא הדבר הטוב ביותר האפשרי. והוא הדבר שיביא אותי לתכלית הטובה ביותר.
אפשר מכאן להמשיך ולשאול: אם אלוהים עושה את הטוב ביותר האפשרי, למה הוא לא עושה את הבלתי אפשרי? והרי הוא אלוהים כל יכול? למה שלא ידלג על כל הקושי ויגיע ישר לתכלית? ובכן – שוב מתוך עשרות שנים של ניסיונות להתבונן על הדבר – אלוהים כן עושה את הבלתי אפשרי. הוא בהחלט עושה כך ללא ספק בחייהם של מי שמבקשים זאת ממנו וכרתו אתו ברית.
ואולם גם אצל בעלי הברית של אלוהים הוא פועל את הבלתי אפשרי בתוך תהליך מובנה (שהוא בנה) ובתוך מסגרת החוקים שהוא יצר. כרגע כולנו (בעלי הברית ומי שלא כרת אתו ברית) פשוט באמצע התהליך המובנה והסגור בחוקים הזה. אך פירות התהליך אצל בעלי הברית הם לחלוטין על טבעיים ובלתי אפשריים על פי הגיון אנושי. והם מובילים לפתרון אמיתי נצחי וחד משמעי לבעיית המוות, הרוע והסבל.
הסיבה שהפתרון העל טבעי עובר בכל זאת בתוך תהליך מובנה, סיבה ומסובב, חוקים והגיון ארצי הוא שאלוהים מחבר על ידי כך את הטבעי הגיוני אל העל טבעי. מחבר את השמים אל הארץ את האדם לאלוהים, מחבר את הדבר הנצחי שהוא האמת השלמה שאיננה מחולקת למילים והגדרות לדבר הממשי גשמי שנבחן ומוכח גם על ידי הדעת טוב ורע, גם על ידי הזמן והתהליכים המובנים. החיבור הזה שבין הניגודים הוא חלק בלתי נפרד מהפתרון האלוהי.
חנה מבקשת את הפתרון העל טבעי של אלוהים למצבה ונראה שאכן כרתה אתו ברית אמיתית (ברית אמיתית היא ברית שנכרתה בדרך שהוא קבע לכריתת ברית. רבים טוענים שכרתו את הברית אלא שלא טרחו לברר כיצד הוא קבע כי יש לכרות ברית ולכן הברית שלהם איננה תופסת. יש להבין: ללא העלאת קורבן דם בבית המקדש אין ולא תיתכן ברית עם אלוהי ישראל!). אך למרות הברית לא קל לחנה, כמו לכולנו, להבין את הדרך האלוהית לפתרון הקשיים והסבל וקשה לה לשתף פעולה עם דרכו באופן מלא.
כדאי לשים לב שכולנו! מתקשים בדבר ואולם לעיתים קרובות קל לנו יותר לראות את הטעויות שאחרים עושים כתוצאה מהקושי שלהם. משום כך אלוהים נתן לנו בני זוג ואחים לאמונה, כדי שנוכל להיעזר באותו אדם אחר שאוהב אותנו, רואה אותנו מבחוץ ויכול לסייע. אלקנה באהבתו לחנה אכן מנסה להראות לה היכן היא נכשלת להבין את הדרך האלוהית שהיא נקראת לשתף עמה פעולה, אך דומה כי למרות מאמציו ולמרות אהבתו הוא מתקשה לשכנע אותה: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמָה תִבְכִּי וְלָמָה לֹא תֹאכְלִי וְלָמָה יֵרַע לְבָבֵךְ, הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א` א` 8).
בכל זאת, אסור לשפוט אדם בצערו ובכאביו כי איננו נמצאים במקומו ואיננו יודעים איך היינו מגיבים אילו היינו נקלעים למצב כמצבו. גם אלקנה לא שופט את אשתו. אהבתו ודאגתו לה נוגעים אל הלב ודברי הטעם שהוא אומר לה והעידוד שהוא מנסה לעודד אותה מעידים כי הוא אדם ערכי ומעמיק. בדברים אלה נראה כי אלקנה בדומה למנוח, מנסה להגן ולשמור על אשתו מפני הרע והוא גם מנסה להדריך ולהנחות אותה בדרך הנכונה ובכך הוא ממלא את תפקידו כגבר. ההבדל בין אלקנה למנוח הוא שאלקנה עושה זאת תוך רגישות והבנה למצבה הנפשי ותוך כדי ניסיון ליצירת דו שיח ותקשורת ואילו בהתנהגות מנוח המרכיבים האלה חסרים.
כמדי שנה בשנה עולים אלקנה ומשפחתו לבית אלוהים אשר בשילה וחנה מתעכבת שם זמן רב ומתפללת לבן. מעניין לעקוב אחר נוסח התפילה של חנה והלך הרוח שלה. לחנה אין סידור ולא כל נוסח תפילה מוכתב ובכל זאת תפילתה בסופו של דבר מתקבלת. היתכן אם כן שבעיני אלוהים התפילות המוכתבות מקובעות, מיותרות, ואפשר פשוט לדבר אליו בשפתך? התפילה אמורה להיות דו שיח עם אלוהים וכמו בכל דו שיח וכמו בכל מערכת יחסים, הגישה של הלב חשובה ולא מילים יפות שמצטטים מאיזה ספר. והרי כשפונים לאהוב בבקשה מוקראת ומודפסת שאדם אחר כתב בתקופה אחרת בסיטואציה אחרת, פניה כזו בדרך כלל היא אף מגוחכת.
חנה, ככתוב, היא אשה מרת רוח ושתקנית, אולי אף דיכאונית. בעלה לא מצליח לנחם אותה, וכאשר הוא מנסה לדבר על ליבה היא שותקת. אולם לפני אלוהים היא שופכת את ליבה ומרבה בדברים "אשפוך את נפשי, את שיחי וכעסי לפני יהוה" היא אומרת ואף משתמשת בשם המפורש (אוי לאותו חטא, שבימנו השתרש כאיסור למרות שהתורה אוסרת רק על השימוש בשם המפורש לשווא ולא אוסרת כשהשימוש ראוי).
חנה אמנם כבולה בידי דיכאונותיה, היא לא מצליחה לראות את היופי והברכה שביחסו של בעלה כלפיה ומתמקדת במה שחסר. אולם בחברת אלוהים היא חושפת הכל, בית אלוהים הוא אולי המקום היחיד בו היא פותחת את סגור ליבה, בחברת אלוהים היא בוכה, נחשפת, צועקת מתוודה. עד כדי כך, שעלי הכהן חושב שהיא שיכורה וגוער בה. אך האין זה ציור של מערכת יחסים עמוקה ואינטימית?
חנה מבטיחה לאלוהים שאם ייתן לה ילד היא תקדיש אותו לו כנזיר, וגם כאן נראה שגישתה לא בוגרת למרות האינטימיות העמוקה ביחסים. זוהי גישה שמאפיינת מאמינים רבים ונובעת מזווית ראיה שגויה. כי הרי אין דבר שאלוהים לא יכול לעשות בעצמו ומה הטעם להציע לו עסקת חליפין? האם המאמין צריך ל'שחד' את אלוהים כדי שייתן לו את מה שהוא משתוקק לקבל? הרי זה חסר הגיון.
אולם למרות הגישה הלא בוגרת (כולנו לא בוגרים במידה זו או אחרת), נראה על פי סיפור זה וסיפורים נוספים כי אלוהים מוקיר במיוחד את הגישה התמה של הלב ואז הוא סולח לחוסר הבגרות של כולנו. אמנם עדיף לו לאדם שיתבגר ויתקן את דרכיו, כך יחסוך מעצמו כאבים. אך גם כשאיננו בוגר: בפני מי מסיר האדם את כל המחיצות ופותח ליבו? רק בפני מישהו קרוב, בפני מישהו שהוא נותן בו אמון, מוקיר ואוהב, והרי זה הדבר העיקרי ביחסי אמון-אמונה. "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ".
גם אם נבדוק את סיפורם של גיבורי תנ"ך אחרים נראה שחיי האמונה שלהם לא התבססו על לימוד מספרים ובבתי ישיבות, לא על תפילות מוכתבות, לא על 'קיום מצוות', לא על הסתופפות לרגלי רבנים. גם לא על 'מעשים טובים' ואפילו לא על כך שהמאמין הגיע לבגרות מלאה מחשבתית או נפשית, אלא בפירוש היא מבוססת על כינון יחסים אישיים קרובים עם אלוהים. הרי כאן הדבר החשוב ביותר בכל מערכת יחסים, כאשר בפשטות האדם מרגיש קרוב, בטוח, נותן אמון מלא ומעורר אמון בצד השני, כחנה המשוחחת עם אלוהים באינטימיות כזו.
אם ננסה לבדוק על מה ולמה זכה חנוך השביעי לאדם בדבר הכל כך נדיר ומיוחד, להילקח לשמים כמו שהוא, בגופו הארצי, בלי לטעום מוות, נראה כי לא כתוב שחנוך 'למד תורה' או ש'דיקדק במצוות' או שעשה 'מעשים טובים'. הדבר היחיד שהתנ"ך מוצא לנכון לציין לגבי נסיבות לקיחתו המיוחדת של חנוך למרום היא שהוא "התהלך את האלוהים". להתהלך עם מישהו משמע להיות אתו, ללוות אותו, לראות בו הכל כי היית אתו בטוב וברע, בקרבה גדולה, יומיום, במשך שנים.
עלי הכהן ששומע את השיחה שחנה מנהלת עם אלוהים מבשר לה שאלוהים שמע את בקשתה וייתן לה בן. לבן שנולד היא קוראת שמואל, כי קיבלה את הילד בהשאלה מאלוהים. האין כל דבר שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים בהשאלה? כל הדברים שקיבלנו, כמוהם כתפקידים שקיבלנו למלא, נסיבות החיים, עקרות או פוריות, אינם המהות הנצחית, הם דברים זמניים. המהות הנצחית הלא היא אהבה.
לאחר שחנה ילדה וגמלה את שמואל היא מביאה אותו לעלי עם מנחות וקורבנות לרוב כדי שיישאר לשרת בבית אלוהים שבשילה. יש לציין כי בזמנו לא היתה תקשורת טלפונים, מכוניות שמאפשרות בקלות לבוא לבקר וכולי. כשהיא משאירה אותו בשילה היא גוזרת על עצמה ועליו נתק גדול. לכן, אין ספק שהפרידה מהילד שכל כך התפללה לבואו קשה לשני בני הזוג. בכל זאת חנה לא עושה הנחה לעצמה ועומדת בנדר שנדרה כלשונו וכרוחו (למרות שמראש נראה שהיה מיותר לנדור אותו, ולי אישית נראה שבכך הזיקה לשמואל גם בטווח הארוך). חנה לא סתם עומדת בנדר, היא עושה זאת בשמחה, עם כל הלב, וזה כאמור הדבר העיקרי! בהתרגשות היא מספרת לעלי מיהו הילד הזה, מזכירה לו את תפילתה בזמנו ואז פוצחת בשיר הלל יפיפה לאלוהים.
גם גישתו של אלקנה כלפי אשתו ממשיכה להיות מאירה מאוד. נראה שהוא לחלוטין משתף איתה פעולה. הוא מביא את הילד יחד איתה ומביא גם שלשה פרים! אשר הם תשורה יקרה מאד במושגי הזמן ההוא. אלקנה לא חרד על גַּברותו, על כך שאשתו מרכזת את תשומת הלב. הרי היא במרכז כל האירועים האלה ודו השיח עם אלוהים בעניין הבן עבר דרכה ולא דרכו. ומניין יידע שלא דמיינה את הכל? ומדוע ייוותר על בנו שנולד לו רק על סמך דברים מוזרים שהיא מספרת?
אך האין דווקא תמיכתו, אהבתו ואמונו של אלקנה באשתו מגלים את המנהיגות שבו ואת גברותו? מנהיג אמיתי הוא זה שתומך מעודד ומגן על בני חסותו כדי שיצליחו בדרכם ויזכו לברכה ולכבוד. אם הוא מבקש את הברכה והכבוד לעצמו הוא לא מנהיג אלא עריץ. והרי בין שני המונחים: מנהיג ועריץ יש הבדל תהומי אשר נוטה פעמים רבות להתערבב.
מצב רוחה המרומם של חנה, לא יכול להיות שהוא מנותק מגישתו המאירה של אלקנה, להיפך, סביר להניח שהוא ניזון מגישתו כי בני זוג נוטים לשקף זה את זה: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר: עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה, רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. אֵין קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. קֶשֶׁת גִּבֹּרִים, חַתִּים וְנִכְשָׁלִים, אָזְרוּ חָיִל. שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. כִּי לַיהוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל, רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ. כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. יְהוָה יֵחַתּוּ מְרִיבָיו, עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם. יְהוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ, וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א` ב1).
נראה כי חנה עונה כאן על הקושיה שהעלינו בתחילת הפוסט, לגבי הסבל שהאדם חווה, והתשובות שהיא נותנת דומות לאלה שהבאנו ויש בהן את אותה רוח. רוח אלוהי ישראל.
מעניין גם שחנה יודעת לשיר על אויבי אלוהים שייחתו מפניו והוא "ירעם" "וידין אפסי ארץ", כלומר ייצא בכוח לשפוט את כל הארץ עד קצותיה, ואז: "ייתן עוז למלכו וירם קרן משיחו". משורר תהילים שחי זמן רב אחרי חנה וכתב בנסיבות לגמרי אחרות כתב כך: "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ…וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן, הַר קָדְשִׁי… שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ, תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (תהילים ב`). גם הנביאים שחיו בתקופה מאוחרת אף יותר מציירים את אותה התמונה לאחרית הימים. מציירים את מלכי הארץ יוצאים כנגד אלוהים ומשיחו, ואלוהים מייסר אותם כאשר הוא יוצא לשפוט את הארץ ואז יושב ומולך מהר ציון שבירושלים. חנה אם כן, מתוך כאביה ושמחותיה הפשוטים והאנושיים ומתוך האמונה התמה ויחסה האינטימי לאלוהים מנבאת נבואה מרחיקת לכת מאד, אותה מאששים הנביאים הגדולים שחיו הרבה אחריה.
לסיום נאמר, כי לכל הדברים בעולם שורש עמוק אשר לעיתים קרובות הוא נסתר מהעין. כל עץ נושא פרי בהתאם לעומק וטיב השורש שלו. אהבה אמיתית היא תמיד שורש עמוק והנה, הפרי שנושאת אהבתם של אלקנה וחנה כמו גם האמונה העמוקה של חנה ותמיכתו המאירה של אלקנה כמנהיג המשפחה מניבים פרי (פרי בטן) בדמות שמואל הנביא שהיה מגדולי הנביאים ואנשי הרוח לישראל.
בין סיפור אלקנה וחנה לבין סיפור מנוח ואשתו בו דנו בפוסט הקודם יש קווי דמיון רבים. חנה עקרה כאשת מנוח וכמוה היא מקבלת הודעה מראש על כך שאלוהים יפתח את רחמה. הודעה כזו היא סימן שלבן נועד תפקיד מיוחד מלמעלה. בנה של חנה כבנה של אשת מנוח נועדים מראש לשרת את אלוהים ושניהם גדלים כנזירים (הנזיר היהודי אינו דומה כלל לנזיר הנוצרי או הבודהיסטי והמאפיינים של נזירותו שונים לגמרי.)
חנה ואלקנה אמנם לא חווים התגלות פיזית של מלאך אדוני כמנוח ואשתו אך לחנה התגלות פנימית עמוקה כעולה מתוך הנבואה מרחיקת הלכת שניבאה. בכל זאת, שני זוגות אלה שונים והתנ"ך משתמש בשוני ובהשוואה ביניהם על מנת ללמד אותנו בינה. השוני מתבטא בראש ובראשונה במערכת היחסים בין הזוגות. האינטימיות והעומק ביחסים לא מאפיינים את מנוח ואשתו אך הם מאפיינים את אלקנה וחנה. מנוח לא נותן אמון באשתו, הוא מנסה להפגין את בעלותו ולכסות על חוסר הבטחון שלו ברושם חיצוני, אלקנה לעומתו כל כך מאמין ובוטח באשתו, שהוא מוסר את בנו לזרים רק על סמך הסיפור המשונה שהיא מספרת לו, ועושה זאת בנדיבות ובשמחה.
בסיפור הקודם ערכתי גם השוואה בין מנוח לאדם הראשון ואמרתי שהצד החיובי במנוח הוא כי היה מעורב בסיפור של אשתו באופן אקטיבי ובכך מילא את תפקידו כמגן ושומר. זאת בניגוד לאדם הראשון בסיפור הפיתוי בגן עדן. ואולם האמון הכאילו אוטומטי שאלקנה נותן לחנה לא נראה לי מעיד על פאסיביות. אדם הראשון מקבל את הפרי מידי אשתו לא מפני שבדק והוא משוכנע שזה הדבר הנכון לעשות אלא מפני שהוא לא רוצה לאבד אותה (כלומר המניע אנוכי ובמעשהו בעצם הזיק לה). לגבי אלקנה לא מצוין כל מניע אנוכי אלא שנראה שהוא מכיר בערך האמיתי של אשתו (והוא לא מפנטז. אשתו באמת מאמינה אמיתית ועוצמתית.) הוא יודע שאיננה מניפולטיבית, וכי מה שהיא מספרת אמת.
נראה אם כן שאלקנה הוא הגבר והמנהיג האמיתי למרות שאינו מתאמץ להפגין זאת. האהבה והאמון שהוא נותן לאשתו מרמזים שגם אמונתו איתנה והרי מי שלא יודע לתת אמון ואהבה לבני אדם לא יודע לתת אותם לאלוהים. ראינו כי גם מנוח ואשתו הם אנשים מאמינים ואמונתם כנה. אמנם למנוח חולשות אופי אך נראה כאמור שאלוהים סולח לחולשות האופי, ומעניק גמול על אמונה כנה באשר היא. מנוח ואשתו בשל אמונתם זוכים להתגלות של כבוד אלוהים, והתגלות כזו היא פרס כביר והיא משנה חיים.
בכל זאת פרי אהבתם של אלקנה וחנה, הילד אותו הם מקבלים מאלוהים, שונה מפרי הבטן שמקבלים מנוח ואשתו. שמשון בן מנוח שירת אמנם את אלוהים כשמואל בן אלקנה, אך עשה זאת יותר בגופו ופחות ברוחו ותוך כדי כניעה מתמדת לחולשותיו. שמואל לעומתו הוא איש רוח ואיש אמונה מהגדולים שהיו. הפרי, כפי שציינו, קשור קשר ישיר לשורש הנושא את העץ. מערכת היחסים הזוגית לפי התנ"ך קשורה ומסמלת את מערכת היחסים שאמורה להיות לאדם עם אלוהים וגם פרי הנישואים דהיינו הילדים, מסמלים פרי רוחני שאותו יכולים בני אדם לקטוף בחייהם, בהתאם לעומק ולטיב השורש שלהם.