(2800 מילים)
כשהייתי ילד ונער הייתי כל כך בודד שהמוזיקה היתה לי חברה יחידה. היא לא היתה רק חברה קרובה אלא גם הכלי לתקשורת עם עצמי, עם העולם, מקור האנפורמציה, צורת הבילוי, אופן הביטוי. היו שנים שהיא היתה לי אף הורה ומורה, והיתה לי, פחות או יותר כל העולם. כל השאר היה שולי, מעיק, לא מעניין, מענה ומבזה. המוזיקה לקחה אותי והראתה לי את מרחבי העולם שבחוץ, את מרחבי העולם שבפנים ואת נקודות ההשקה ביניהם, אך יותר מכל הביאה אותי למקום ממנו אוכל לתצפת ולהשקיף על חלומותיי הכמוסים.
היום אני מבין עד כמה נקודת תצפית זו היא חשובה, כי האדם עשוי מחלומותיו. אם אתה יודע את חלומותיו של מישהו אתה יודע עליו הכל, וחלומותיו של אדם, בעצם חלום אחד הוא. זהו, שם כל כולו.
כשאני אומר 'החלומות הכמוסים' אשר מגלים את טבעו הפנימי של אדם אני מתכוון לחלומות של הנפש שמגלים את טבעה של הנפש. באדם יש גם מרכיב רוחני, שונה מהנפשי וכדי להכיר את הרוח, לדעת את טבעה ולתקשר איתה יש צורך בהתגלות שונה מזו הנפשית. יחד עם זאת, המרכיב הרוחני מעוניין בחיבור עם הנפש. אמנם זה חיבור קצת משונה כי הרוח כל כך שונה מהנפש, ובכל זאת היא מאוד מעוניינת בחיבור הזה. המוזיקה בילדותי לימדה אותי רבות על הנפש שלי, על נפש העולם, נפשות האנשים שסביבי והחיבור של כל אלה לרוחות העולם.
בזמן ההוא של ילדותי לא הייתי מודע באופן מלא לנוכחות הרוח האמיתית, רוח אלוהי ישראל. רוח אלוהי ישראל היתה אז איתי בלא שהכרתי מי היא. (פוסט אחר המספר על "חיי עם הרוח" בשנות ילדותי אפשר למצוא כאן). ואולם רוח אלוהים מאחר שהיתה מעוניינת שאלמד באופן מפורט את טבעה של נפשי, את טבע נפש העולם וטבען של רוחות העולם, חשפה בפניי בהדרגה את חלומות הנפש שלי הכמוסים ותוך כדי חשיפת החלום הביאה אותי להתנסות במציאות הגשמית שאותו חלום מביא ובמילים אחרות, הביאה אותי להתנסות במציאות היומיומית של העולם הזה ובגורלות לתוכם הוא מטיל את האדם כתוצאה ממבנה הנפש שלו.
את אחד מחלומות הנפש האלה הייתי חולם במשך שנים באופן קבוע. בחלומי אני תלמיד בבית הספר ורודפת אותי המחשבה שלא הכנתי שיעורים והמורה עומדת לבדוק. או שלא התכוננתי לבחינה, או שאני לא בבית הספר אלא בחדרי מתענה מהמחשבה שמחר בבוקר שוב יכריחו אותי ללכת למקום שאני שונא. חלום חוזר זה היה מטיל עלי פחד ועינויי נפש קשים, והוא שיקף את המוקד של פחדיי – שם גם הייתה אסטרטגיית התקיפה העיקרית של כוחות החושך עלי.
הפחד העמוק שלי אינו בית הספר, בית הספר הוא דוגמא, הוא סמל. הפחד הוא שייקחו לי את החופש, שיכניסו אותי לתוך תבניות, שיעשו אותי בן אדם 'רגיל', מפוחד, מקובע וחסר מעוף, שיקצצו לי את הכנפיים ואת החופש לחלום…
אוייבי האור לא סתם תוקפים אדם בנקודה מסוימת, הם יודעים מה התכלית שלך, מהו החלום המרכזי שלך, שאותו נועדת לחלום, שם הם תוקפים. הסיוט הכי גרוע שלך מעיד על החלום המתוק ביותר שאותו לעיתים קרובות אתה אפילו לא מעז לדמיין.
בגיל שלושים התחתנתי, ומאז החל להופיע בלילותיי חלום חוזר נוסף (אם כי ברור לי כל הזמן שהחלום היה שם גם קודם. זה טבעם של החלומות הנוגעים ברוח – הם חסרי זמן. חלום שחוזר שוב ושוב מעיד כי יש שם שורש רוחני שכדאי לבדוק). החלום הזה מתרחש במקום קסום ביותר. בכל פעם שהגעתי למקום ידעתי שאני מכיר אותו עוד לפני שנולדתי, שאת החלום הזה אני חולם מאז ומעולם. אולם באופן מוזר המקום שהייתי רואה בחלום לא היה מקום יפה או נעים במיוחד אם כי הוא לא היה בלתי נעים. היתה זו ארץ שטוחה של חמרה חולית, אדמדמת, דלה בצמחייה. המקום היה די חם והאוויר בו דחוס לעיתים – לעיתים זו דחיסות נעימה, מערסלת. לא נראו שם מים, תמיד היתה שם בקתה, בקתה פשוטה, דלה למדי, אך מלאה רוך וקסם. אדמת החמרה החולית שיקפה את טבעה הפשוט והארצי של הבקתה אך גם את הרכות הזורמת, המהפנטת שלה.
לבקתה תמיד היתה סככת עץ פשוטה בחזיתה וכל מיני פעמונים, שרשראות נוי וקמיעות היו תלויים עליה, עם בדים צבעוניים שהתנופפו ברוח. תמיד היה שם קיץ, תמיד היתה חצר תחומה בגדר מאולתרת מקרשים, ענפים או חלקי מתכת והיה צינור גומי עם ברז גינה, בלי דשא ובלי הרבה צמחיה. היה שם שקט מאוד, חולמני, נאיבי. אך הדבר החזק ביותר שנכח בחוויית החלום היה התשוקה הגדולה שלי למקום הזה, לבדיו הצבעוניים המלוטפים ברוח, לקסם המאגי ששרר בו.
הקסם ששם נבע מפשטות וראשוניות כל כך מוּפְלגים שזה היה לי בלתי מובן. החידה הזו הפנטה אותי, הייתי יכול להתבונן בה בלי סוף. היתה זו כמיהה גדולה, אולם היא היתה גם מעורבת בעצב משום שהתשוקה שחוויתי שם מעולם לא התממשה במלואה. זה היה המקום שלי, הבית שבו הייתי, מקום שהיתה לי איליו תשוקה גדולה ובכל זאת באופן מוזר זה לא היה הבית שלי. אבל איפה הבית שלי? מי אני? לאן אני שייך באמת?
שאלות, תחושות וחוויות אלה בלבלו אותי בחלום ואחר כך גם בהקיץ כשנזכרתי בחלום ושחזרתי אותו. בארץ ההיא הסתובבתי כהלום ירח, חסר מנוחה, למרות שלוות המקום. לעיתים, במהלך החלום, ניסיתי לעבד את אדמת החמרה האדומה או לבנות בחצר הבית משהו: לבנות מחסן, או איזה כלי, אך כל פעם ידעתי שהאדמה עקרה ומה שאבנה על גביה יתפורר\יתפרק. מעניין שרוב ימיי עד ליום שחלומות אלה פסקו להופיע, גרתי בבקתות פשוטות, מאולתרות כמעט, מוקפות חמרה חולית אדומה, גדר מאולתרת. הבתים בהם גרתי היו תמיד ארעיים, נוודיים, אך שררה בהם אווירה ביתית, שלווה וחמימה והיה בהם מרכיב מיסטי אל-טבעי, לא ברור.
רק אחר כך נודע לי שהחלום הזה (והמציאות שבאה בעקבותיו) הוא מראה פניה של אותה אשה שאיתה התחתנתי בגיל שלושים. זה בדיוק היא.
האשה היא השתקפות חלומו של האדם, השתקפות נפשו הפנימית, קופסת האוצר בה הוא מניח את חייו. האשה נותנת לחלומותיו של האדם חיים. היא כמו מים ששמים בכלי כדי לגדל בו משהו וכמו המים היא מקבלת את צורת הכלי הריח והצבע שלו. אז (בגלל שהיא מים) היא מאפשרת לדבר לגדול, להיות ולהפגין את הטבע שלו. (זה יכול להיות טבע טוב או רע).
שנים אחר כך הבנתי שהחלום הזה הוא שוב מן הטעיה. שוב ניסיון של אויבי האור להוביל אותי בדרכים עקלקלות והפעם לא בדרך של הפחדה כבחלום הראשון על בית הספר, אלא בדרך של פיתוי. מדהים כמה שנים הצליח החלום הזה להוביל אותי בדרכיו החמקמקות עד שלבסוף התפענח.
עוד לפני כן, בשנות נערותי, בנוסף למוזיקה הייתי גם קורא המוני ספרים מכל הצבעים והסוגים וגם הם תרמו לעיצובה של נפשי. אחד הספרים שהתחבבו עלי בזמנו היה ספרו של הסופר האמריקאי קרלוס קסטנדה שתיאר את מפגשיו עם מכשף אנדיאני. קסטנדה, כמו גם כל הסופרים האחרים שקראתי וכל המוזיקה ששמעתי לא הכירו את אלוהי ישראל, את הדבר העיקרי שיש טעם להכיר, ולא הכירו את האמת שעומדת בנפרד מהשאר ורק היא נכונה ואמיתית. יחד עם זאת, גם במקרה המוזיקה וגם עם הספרים ועם קסטנדה, במשך השנים, זיככתי מתוך כל התובנות והמסרים את אלה שלמדתי להצליב עם אלה של אלוהי ישראל. לזיכוך והצלבה של מסרים מתוך העולם הזה ואל תוך עולם הרוח יש חשיבות רבה בעיניי אלוהים. את העבודה הזו עשיתי במשך השנים בהדרכה ובעזרה של רוח אלוהים, כי רק בסיוע שלו ניתן לעשות את זה ורק איתו לא מאבדים את שפיות הדעת תוך כדי תהליך, (כדאי לגשת לפוסט שפה שמסביר כיצד משתמשים באומנות של חושך ובחוויות של חושך למען האור).
למשל, עוד מילדות, אימצתי לי מתוך תורת הכישוף של קסטנדה את אחד הכללים שלימד אותו המכשף האנדיאני שאומר: "לך תמיד, אך ורק, בדרך שיש בה לב". הכלל הזה מצא חן בעיני. ועוד מתורתו של קסטנדה: "יש שני סוגי מכשפים: מכשף לוחם ומכשף חולם". לא אפרט פה בדיוק מי הם "לוחמים" או "חולמים" על פי תורת קסטנדה (החלוקה והתובנות האלה רווחו בקרב השבטים והתרבויות האנדיאניות בכלל), רק אומר שאימצתי את המונחים "חולם" ו"לוחם" ועיבדתי אותם ביני לביני במשך עשרות שנים עד שכיום אין הם דומים כלל ללוחם\חולם האינדיאנים.
החולם בעיניי כיום הוא תלמיד של הרוח שנחשף למסריה ותובנותיה דרך התגלויות שהוא מקבל. ההתגלות יכולה לבוא בחלום, בעירות, דרך נסיבות חיים טבעיות, נסיבות על טבעיות, או באינספור דרכים אחרות שרק הרוח מכירה בדיוק. טבעו של ה"חולם" הוא פאסיבי יותר, הוא מקבל התגלות שחושפת בפניו את האמת והאמת הזו מקדמת אותו ולאט משחררת אותו מהכבלים של העולם הזה לחירות של הרוח. ה"לוחם" עושה את אותו דבר בדרך אקטיבית יותר (גברית יותר אם תרצו), של מלחמה עקשנית בחולשותיו ובפחדיו על מנת לזכות באותה אמת.
בכל תלמיד של הרוח צריך להיות גם לוחם וגם חולם ועליהם לשתף פעולה ביניהם כי החולם חווה בהתגלויותיו משהו ואז הלוחם צריך להיאבק על מנת לפענח את ההתגלות, להביא אותה למודעות כדי להבין נכון את משמעויותיה וליישם אותה. גבר ואשה הם סמלים שמיצגים את אותו עיקרון שצפון ב"חולם" ו"לוחם" וגם הם צריכם לשתף פעולה ולהתאחד כדי להגשים את המטרות של הרוח.
האשה ההיא (מתוך החלום השני ומתוך המציאות שאותו חלום שיקף ומתוך המציאות ששיקפה את אותו חלום) עזבה אותי מזמן אך החלום נשאר בלילותיי גם אחריה, ורק החדירה המודעת לתוך החלום (עבודת הלוחם) הסירה מעיניי בהדרגה את המסווה.
והנה אני מסיק כאן לקח חשוב שעל הלוחם להפנים ולהבין משמעויותיו: האשה, גם כאשר היא עוזבת היא נשארת, וצריך חסד מיוחד אם רוצים לשרש אותה, חסד שלא לעיתים קרובות הוא ניתן. ועוד לקח, שכל לוחם ראוי לשמו יודע לשמור כדבר ראשוני ובסיסי: כוחו של הלוחם תמיד הוא יחסי ומוגבל וכי אל מול האשה שלו כוחו מוגבל תמיד. אם כי לא כל אשה ולא כל חלום הם הטעיה – בכלל לא. זה לא מה שהתכוונתי לומר.
החלום השלישי שחלמתי באופן קבוע, מאז ומעולם, הוא חלום על נהר. הנהר כאן רחב, צלול ועמוק, זורם בזרם מתון, לא עצל אם כי לא שוצף ויש בו פיתולים וזרמים בכיוונים שונים שמתפצלים ומתמזגים אלה באלה. בחלום אני תמיד שוחה עם הנהר, נותן לו לשאת אותי על גבי זרמיו ואז לאט הוא חושף בפני את נופיו. הנופים הם יפיפיים וצובטים את הנשמה במתיקותם. על הגדה גדלים עצים, חלקם בגודל עצום, ירוקי עד, וכרי דשא נרחבים על גבי גבעות עגולות ופרחים מזמרים. אולם עיקר העונג שאני חווה בחלום מקורו בנהר אשר בעדינות עוצמתית לוקח אותי ממקום למקום ומאתר לאתר ותמיד אני בטוח שמה שעוד יראה לי יהיה יפה עוד יותר ומענג יותר ממה שעכשיו. העונג אינו גופני, אם כי השיוט במים הוא נעים והמראות מרנינים, עיקר העונג הוא חוויית השלום, השלווה המגוּונת, ותחושת ההרפתקה והעוצמה של הכל – כאן התחושה שאני במקום הנכון, מממש את מה שנועדתי לו, כאן אני יודע מי אני. כאן הוא הבית האמיתי שלי אם כי אין כאן בקתה ואין מבנה כלשהו.
זהו החלום העמוק ביותר שהצלחתי להעלות למודעות עד היום, והוא המקום העמוק של מי שאני. כאן אני מזהה את החופש שפחדתי כל כך לאבד בחלום הראשון – החופש לזרום ולתת לנהר לקחת אותי אל הקסם שלו. הנהר מסמל ישות רוחנית או אב רוחני שבזרועותיו אני מונח, אם כי יש לי תחושה של שליטה נעימה כשאני יכול לנווט לפה או לשם ביחד ובשיתוף עם זרמי הנהר. כאן אני גם חוקר, לומד, מתנסה, משתעשע – ובין הנהר לעץ החסון שעל הגדה יש דו שיח מתמיד, מרתק.
התמונה הזו מזכירה לי את גן העדן התנ"כי. רק אחרי שנים כשקראתי בספר יחזקאל את חזונו לאחרית הימים, שם הוא רואה בחזון נהר שמימיו נובעים מבית המקדש שבירושלים וזורמים לכיוון בקעת הירדן, ים המלח והערבה, הבנתי את הקשר. על גדות הנהר של יחזקאל דשאים ופרחים, מיני עצים שעליהם משמשים למרפא ושם עץ החיים. לאור החלום הזה אני גם מבין שמקומי אינו במישורי החמרה והאוויר הדחוס אלא בהרים – יום אחד אעבור לחיות בהרים.
יום אחד גם אולי תצטרף לחלום הזה אשה. ואולי תתווסף שם גם איזו בקתה או בית אבן, או שהבית יצוף ויינשא על מי הנהר או ייבנה על צמרת העץ. ממש לא אכפת לי איזה מין בית יהיה שם, וכנראה שרק אשה יכולה לדעת בדיוק איזה בית זה צריך להיות (בידיעה שלה – אם זו תהיה האשה הנכונה – היא תשקף את החלום הפנימי העמוק ביותר שלי). בכל אופן ברור לי שהחלום הזה עוד יתפתח. יש לחלום כמה גרסאות, ואולי אינסוף גרסאות שונות ומתפתחות.
בעקבות חלום זה האחרון, גם נעשו לי ברורים יותר המושגים "לוחם" ו"חולם" שאימצתי לי בשנות נערותי בידיעה שיש כאן משהו ששוה לחקור. הבנתי שהלוחם לוחם כדי לחלום, ולמען חלומו. החלום הוא ביתו של הלוחם, מקום השלום והאושר שלו. יחד עם זאת ברור לי גם כי החולם חולם כדי ללחום (חולם – לוחם, אותה מילה בשיכול אותיות). החולם עצמו הוא בית שחולם וממשיך לחלום למען המאבק שמוביל מאפשר ומקיים את החלום שלו. הלוחם מגן על החולם ומממש את חלומו ואולם החלום הוא חלום משותף, הוא לא רק חלום החולם. אפשר גם לומר שהחולם חולם למען ובשירות הלוחם שלו.
גם מוזיקה היא סוג של חלימה, גם זה ברור לי. המוזיקה סובבת סביב איזה בית שאיתו, למענו, לבנייתו ולהגנתו היא זורמת – החוצה ופנימה ממנו – כמו נהר. הזרמים קמים לתבוע, לממש (בעזרת הלוחם) את הערוץ שבו הם זורמים, את המרחב והזמן, את המלודיות והקצב שבו.