בדמייך חיי, בדמייך חיי

(1100 מילים)

הלב האנושי הוא איבר בעייתי. מבחינה נפשית זה מרכז הרגשות – נתינה או קבלה של סימפטיה\אנטיפטיה. אולם רגשות אלה שבריריים מאוד, הפכפכים, פגועים בשל טראומות ילדות וטראומות בכלל, נוטים לעסוק באני הפרטי האנוכי המרוכז בעצמו. דרך הלב האנושי אנחנו לא יודעים לאהוב באמת, שכן מבחן ה'אמת' הוא מבחן הנצחיות. אם האהבה תלויה בלב או ברגש ואם הרגש זמני, בא והולך אז האהבה לא יכולה להיות אמיתית במובן הרוחני. עולם הרוח הוא נצחי וערכי הרוח נצחיים לכן הדבר הזמני לא יכול להיחשב בקטגורית הרוחני אלא במימד הארצי, החייתי.

מתחת ללב נמצאות הכליות, זה אזור הבטן והטבור. דרך אזור זה אנחנו יוצרים קשר עם הסובב ברמה הבסיסית, ברמת האגו, האינסטינקט, התחושה האינטואיטיבית. דרך המקום הזה אנחנו יוצרים את האינטרקציות החברתיות. מתחת לאלה נמצאים אברי המין שם מרכז היצר המיני שהוא כוח החיים הבסיסי, הדחף הבסיסי להישרדות. האמת היא שכל אלה נוטים להיפגע בקלות עקב נסיבות זמניות ומשתנות, ולעיתים קרובות הם גורמים לבני אדם סבל.

התנ"ך מתייחס לא מעט ללב, וכן לכליות ולאיזור החלציים שהוא האיזור ממנו נובע הכוח, השאיפות, התשוקות, וגם שם מדובר באיברים שמיצגים את הנפשי ולא את הרוחני.

יחד עם זאת, אין ללב תחליף. הלב הוא מרכז הנפש אך הנפש היא הרכב, היא הכלי. אין לאדם כלי אחר, אין לאלוהים כלי אחר. שם – דווקא במרכז הנפשי החלש הזה – אלוהים שוכן באמצעות ישות שקראת רוח אלוהים ובלי הרוח אין לאדם שום תקווה ולא תקומה. בסופו של דבר, האדם נמדד באיכויות הפשוטות של הלב. אדם יכול להיות חכם, מלומד, איש רוח משכמו ומעלה אבל אם אין לו לב, אנושי, פשוט, הוא לא שווה הרבה.

מעניין כיצד החולשה הזאת שלנו, כבני אדם בעלי לב חלש, פגוע בדרך כלל, הופכת מקום מרכזי  כל כך (האדם הוא מרכז הבריאה.) לפי התנ"ך הנפש נמצאת בדם וזה מתחבר לעניין הלב כי הלב מניע את הדם ובלי אותה תנועה הדם מת, האדם מת. האשה לפי התנ"ך מסמלת את הנפש, וגם את העולם הזה שבו מתקיימת המציאות הנפשית, ובו (בעולם) המציאות היא פגועה ופגומה כמו הנפש עצמה.

התנ"ך מיטיב לתאר את הנפש\אשה הזאת הפגומה: "וַתּוּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגוֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים. שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דוֹדִים וָאֶפְרוֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אוֹתָךְ נְאוּם אֲדוֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי… וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי… וַתִּיפִי בִּמְאוֹד מְאוֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר… וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם, וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נוֹאֲפוֹת וְשׁוֹפְכוֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם… וְהִנִּיחוּךְ עֵירוֹם וְעֶרְיָה וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם. והֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד. וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם. וְזָכַרְתְּ אֶת דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ. וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה. לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבוֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאוּם אֲדוֹנָי יְהוִה" (יחזקאל ט"ז).

הנביא בפרק זה מדבר על ממלכת יהודה והוא מדמה אותה לאשה. האשה כפי שאמרנו מייצגת את הצד הנפשי ויהודה על פי פסוקים אלה (ולא רק על פי אלה) היא אשתו של אלוהים. יהודה על פי פסוקים אלה היא אשה\נפש פגועה ופגומה. בתחילה היא תינוקת שנולדת בלידה קשה ומגואלת בדם והלידה הקשה מסמלת את החטא שבא מדורות קודמים וגורם לנפש להיות פגועה מכוערת, ללב להיות עקוב.

אלוהים אז עובר מעליה לאחר שהיא כך נולדת בשדה, מרחם עליה ואומר לה: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כלומר, הלב הזה, הדם, הנפש שבדרך כלל הם פגועים וטמאים וחטא בהם, הם הם, האמצעים שדרכם התינוקת תחייה, תגדל ותהיה לאשה יפה שאלוהים ייקח לחיקו. לכן אין תחליף ללב, לדם, לנפש, זהו הָרֶכֶב ואותו אלוהים בא להושיע ולטהר. לכן מי שעקר את ליבו כי הוא עקוב והפריע לו בדרך, מי שלא חי בתוך הדם הזה, אין לו תקווה. הוא לא בן אדם יותר אלא מעין מכונה – אם כי מכונה יכולה לחקות בן אדם בעל נפש וכלפי חוץ זה יראה דומה – אך אלוהים לא יעבור מעליו, לא ירחם ולא יקחהו לחיקו כי אין על מי או על מה לרחם.

האשה\יהודה שבספר יחזקאל, אמנם בוגדת אחר כך במושיעה, מוכרת את גופה\נפשה והופכת זונה. אך גם אז, בסופו של דבר, אלוהים מטהר ומשיב אותה אליו. אך הוא יעשה זאת בתנאי ברור, שבתוך התלאות הקשות והסבל שעובר על האשה ואף בזמן שהיא עוסקת בחטא (שהוא המקור לתלאות והסבל שלה), היא לא תתפתה לעקור את ליבה, לנסות להפוך עצמה למשהו על טבעי או על אנושי, בעלת כוחות על טבעיים או משהו כזה.

על פי יחזקאל, כאשר האדון ישוב ויראה את האשה החוטאת מתבוססת בדמיה, לאחר שתוקפיה חיללו פצעו ונטשו אותה בשדה, הפעם כבר לא תינוקת אלה אישה בוגרת, כואבת עם כל הדם והלב השפוכים שלה, מתביישת ונכלמת וחוזרת בתשובה, הוא ישוב לטהר ולאסוף אותה לחיקו. הכפרה השניה או חידוש הברית לפי יחזקאל יתרחשו כאשר האשה שגדלה והפכה לזונה תבוש ותיכלם במעשיה ולא יהיה לה עוד "פִּתְחוֹן פֶּה". אך מי שאין לו לב לא מסוגל להבוש ולהיכלם.

האשה\יהודה שהיא סמל לכל בשר ודם (זכר או נקבה) שנקרא ונבחר להיוושע, צריכה לחזור להיות ילדה, תינוקת שמתבוססת בדמה בשדה. היא צריכה לחזור להיות תלמידה, לשכוח את מה שהיא כבר יודעת, לחזור לאהבתה הראשונה, לרגע שבו פגשה לראשונה את אהובה בשדה. זו לא חזרה חד פעמית שממנה גדלים וממשיכים הלאה, אלא מקום שצריכים להיות בו כל הזמן, כי ברגע שהאשה 'גדלה' ומתחילה לחיות מכוח עצמה, מכוח יופייה, חכמתה – במהרה היא שבה להיות זונה.

כל עוד האדם חי בגוף הבשר הוא נפש חיה, הוא מתבוסס בדם, ואלוהים שברא את הדם מרחם עליו ואוסף אותו לחיקו. כל עוד האדם חי בגוף הבשר, טבעו בוגדני ולאחר שאלוהים אוסף אותו, מטהר ומגדל אותו הוא מתגאה ביופיו, בוגד וזונה.

כל עוד האדם חי בגוף הבשר נפשו תתענה כדי שלא תתגאה, כדי שיבוש ויכלם על טבע הדם הבוגדני שלו. כל עוד האדם חי בגוף הבשר אלוהים ישוב יטהר וישיב אותו לחיקו מאחר ובוש ונכלם… אך את כל התהליך הזה אי אפשר לעשות בלי לב, או עם דם כחול למשל.

אני בן אדם. באתי מהאדמה ומהדם. אם אעקור לעצמי את הלב אוכל לחסוך לעצמי את התהליך שתואר, לחסוך הרבה כאבים ותלאות. בלי הלב לא אצטרך לראות את דמי השפוך, הריח הרע שנלווה לכך והטינופת, אך בלי הלב אין חיים אלא רק אשליה של חיים, בלי הלב אין לאלוהים מה לטהר והוא לא זוכה לכבוד על כך. אם בגלל הכאב הבלתי נסבל לעיתים, החלפתי את לב הבשר שלי בלב של אבן, אלוהים יכול לתת לי בחזרה לב של בשר ולתת לי ביחד איתו את כל ההבטחות שהוא נותן לאהוביו, אך גם את הקושי הנלווה לכך. כדי שיעשה את כל זה עלי לבקש זאת ממנו, ולהיכנע לעובדת היותי אדם, אדמה, דם.