יהדות, הגיע הזמן לשינוי – פרק ראשון

מנהיגי העם על פי התורה.

על פי התורה הכוהנים והלוויים הם שאמורים להנהיג את ישראל יחד עם נביאים מטעמו. בנוסף אלוהים היה מקים לעיתים שופטים או גיבורי חייל כמענה לצרכים מיוחדים שהתעוררו. ואולם במהלך המאות הראשונות לפני הספירה קם הזרם הפרושי שתפס את ההנהגה ושינה את היהדות המקראית שהיתה נהוגה עד אז.

הזרם הפרושי קם בזמנו כאופוזיציה למנהיגות הכוהנים בבית המקדש, כי מנהיגות הכוהנים הפכה עם השנים למושחתת ולכן חסרת רלוונטיות רוחנית. אולם מעבר המנהיגות מידי הכוהנים (הצדוקים) לפרושים הביא למספר שינויים רוחניים מרחיקי לכת, ומעל לכל נוצרה כאן סתירה לתורה. 

במערך המקורי של מנהיגות הייתה חכמה רבה, אלוהית, ואיזונים שאי אפשר בלעדיהם. האיזון נוצר כאשר, מצד אחד, היתה שכבת אנשים שמיועדים מלידה להנהיג את העם מבחינה רוחנית ולשרת בקודש (הכוהנים והלוויים) והם פנויים מדאגות פרנסה ומחונכים מינקות על ידי מסורות עמוקות של בתי האב הכוהניים למטרה זו. מצד שני אלוהים מינה באופן אישי, נביאים ושופטים שסמכותם לא עברה בירושה ולא ניתנה מכוח ייחוס, מסורת, הרגל ואף לא מכוח שיטת בחירות כלשהי. תפקיד הנביאים והשופטים, בין השאר, היה לאזן את נטיית הכוהנים לשקוע בסיאוב לאחר שנים של שירות. 

הכוהנים מצידם תרמו לאיזון העדין בכך שהביאו את הדבר היציב, הקבוע שלא נסמך על יוקרה אישית של מנהיג זה או אחר אלא שורשיו נטועים עמוק במסורת הדורות, ומקורם בהר סיני ודבר אלוהים למשה. 

מנהיגות זו על כל חלקיה היא שהיתה גם אמורה ללמד את העם את התורה, ולא רק מתוך הכתוב אלא להביא גם את דבר אלוהים העכשווי, החי והמתחדש כל הזמן לעם. הכוהנים עשו זאת באמצעות האורים והתומים, הנביאים והשופטים באמצעות חזונות שקיבלו מלמעלה. נביאים קמו בדרך כלל כאשר סטו מן הדרך ואלוהים ראה צורך לתקן. אויבי ישראל היו האות כי סטו ואז הנביאים והשופטים או גיבורי החייל שאלוהים היה ממנה אישית (מאוחר יותר תפקיד השופטים עבר למלכים אם כי מלכים מטבעם מתאימים הרבה פחות לתפקיד) היו אמורים להעביר בשמו את התיקונים הנדרשים. 

המנהיגים היו אמורים להיות הכרוז, השופר, אמצעי התקשורת, דרכם אלוהים עצמו הנהיג את העם בכל עניין – מהגדול לקטן, מהכללי ועד לחייו האישיים של כל אדם. כל אדם בישראל היה אמור לחוש כי אלוהים עצמו מנהיג אותו ואת העם כולו, ואילו מנהיגים אנושיים היו אמורים להיות כמו שקופים מבחינתו. על פי התורה, המנהיג העברי הוא צינור בלבד, אין דגש, תשומת לב פומבית, לחייו האישיים, אופיו וכישוריו, והדבר היחיד הרלוונטי לגביו היה מידת הנאמנות שלו לאלוהים ולמסרים שהעביר הלוך ושוב, בין אלוהים והעם, או למעשים שעשה בשם אלוהים. 

מי שיתבונן בתיאור מנהיגותו של משה, באופי הדברים שנאמרים עליו בתורה ובמיוחד באלה שלא נאמרים, יכול לראות כיצד אמור המנהיג העברי להיות מוצג לציבור. הסיפור האישי היחיד על משה שהחומש כן מתעכב עליו, הוא סיפור לידתו גידולו וגלותו, עד שקיבל את המינוי בהתגלות ישירה של אלוהים מול הסנה הבוער. הדבר מתואר בחומש רק כדי להראות ולהדגיש שקריאת משה לתפקיד, מרגע לידתו ועד מינויו, היא קריאה מלמעלה והמינוי הוא של אלוהים באמצעות התגלות ברורה ואותות על טבעיים. כך גם צריך להיות ברור לגבי כל מנהיג אחר– ברור כי אלוהים מינה אותו, לא בני אדם. 

הנביאים השופטים והמלכים צריכים להתמנות על ידי אלוהים כי רק הוא אמור ליזום את התיקונים ולבחור את האנשים המתאימים למצב הספציפי ולרפורמות שהוא מבקש לבצע. מינוי כוהנים ולוויים לעומת זאת, נעשה אוטומטית על פי שושלות הכהונה. ואולם גם כאן, אלוהים הוא זה שהצביע על המשפחה מתוך שבט לוי שאמורה להנהיג. 

בהמשך אלוהים מינה גם מלכים מטעמו כי העם התעקש לעבור להנהגת מלכים במקום שופטים. כבר בזה היה עיוות של הכוונה המקורית, כי מלכים מטבעם עסוקים בתדמית שלהם, בפוליטיקה ואגו, ולאו דווקא בהקשבה לדבר אלוהים. לכן עוד אז אלוהים הביע את מורת רוחו על כך בפי שמואל הנביא. 

מיהם הפרושים?

אולם באיזשהו שלב, בשלהי בית שני, מערך המנהיגות שתואר השתבש באופן קשה. הכוהנים כאמור הפכו מושחתים, נביאי האמת נסקלו ונרדפו ובמקומם קמו נביאי שקר. גם המלכים הקימו שושלות שלא מונו ישירות על ידי אלוהים כפי שמונו שאול, דוד או שלמה למשל, וישראל סטה מדרכו באופן חמור. הפרושים ראו את המצב ורצו לתקן, אך משום שלא היו כוהנים, לא נביאים ולא שופטים או מלכים שמונו באופן ישיר על ידי אלוהים הם יצרו קטגוריה חדשה ביהדות שאיננה בתורה: למדנים, ששיננו את המצוות, הקפידו על קלה כבחמורה, פרשו פירושים וחידשו חידושים.

המקור לכוח וסמכות הפרושים היה והוא עדיין בקיאותם בפרטים ולמדנותם ולא התגלות אלוהית ישירה, וכאן שורש הבעיה. ככל שמנהיגים אלה יהיו אנשי מעלה, יראי שמיים ומוכשרים, עדיין, סמכותם ומקור כוחם אנושי. בשל כך הפכה היהדות והופכת היום ביתר שאת, לעוד דת של בני אדם, והיא חסרת כוח רוחני, ומאבדת את ייחודה העולמי כאמונה שמבוססת על התגלות אלוהית חיה וישירה.

ניתן לראות זאת בבירור כאשר קוראים בתנ"ך, כיצד משתמשים שם ברגיל למשל בביטוי: "כה אמר אדוני" או: "ויאמר אלוהים למשה", או לשמואל וכולי, וכן: "וירא (נראה) אלוהים לאברהם" או למשה או ליעקב וכולי. אין בעולם עוד דת, זרם, או אמונה שמתארת דיבור ישיר או התגלות ישירה של אלוהים לאדם, כוהנים, נביאים ואף פשוטי עם שקיבלו התגלות אלוהית ישירה. אולם מאז עלו הפרושים נעלמו הדברים הייחודיים הללו מכל כתביהם ומחיי היומיום של המנהיגים והעם.

ניתן להזכיר בהקשר זה את רבקה שהיתה אשה פשוטה, בת לרועי צאן, והיא פונה באופן אישי, בשפתה, לא דרך רב, סידור, או תפילה מוכתבת, "לדרוש את פני אדוני" כדבר ברור וטבעי (בראשית כ"ה 22).

רבקה מבקשת את דבר אלוהים הישיר והחי שיאמר לה מה פשר ההתרוצצות של שני העוברים ברחמה והיא זוכה מיד לתשובה, מפי אלוהים עצמו. היא לא מתעסקת במיסטיקה, בקבלה, בגימטריה, לא הולכת לבקש 'ברכה' מאיזה 'צדיק', לא עולה לשום 'פרדס' או 'ספירות'. כל הדברים הללו שייכים במובהק לתורות זרות אך ביהדות הפרושית הם השתרשו כדי לנסות לשמש מעין תחליף להתגלות הפשוטה.

המקור היחיד לכוח שרבקה מקבלת מלמעלה (כוח שיכול לתת לאדם חכמה, גבורה, דעת, יכולות על טבעיות ועוד) הוא כוח השכינה. את הכוח הזה היא לא היתה מקבלת לעולם מרב כלשהו ממסורת מ'לימוד תורה'. אלוהים הוריד את שכינתו עוד על אברהם בעקבות הברית שכרת איתו. הברית והשכינה עברו מאברהם ליצחק ורבקה, ליעקב, ליוסף והלאה שבחרו בכך (היו בדרך גם כאלה שלא בחרו ונפלטו). מאוחר יותר נכרתה ברית מחודשת בסיני והשכינה ירדה על העם בזכות העבודה בבית המקדש (וגם כאן השכינה ירדה על מי שבחר להיות נאמן לעבודה הזו ולא על כל אדם מישראל). אין ברית עם אלוהים בלי שהשכינה יורדת באופן ברור לכל עין, ואין שכינה ללא ברית. לכן מנהיגות יהודית שאינה משוחה ברוח קודשו באופן ברור, לא יודעת לדבר את דברו שהתגלה לה באופן ישיר. היא לא ביצעה את הליך כריתת הברית בצורה נכונה ולכן היא גם לא יכולה להאציל את הרוח על העם. על השאלה כיצד כיום יש לכרות את הברית, על מנת שאפשר יהיה לזכות להתגלות ישירה של אלוהים דרך השכינה כרבקה, ראה את הפוסט בנושא, כאן.

שים לב שהתשובה לרבקה, כמו לרבים אחרים בתקופת התנ"ך, היא ספציפית ומדויקת, וניתן לבדוק ולהוכיח את נכונותה. אין זו תשובה בנוסח: 'אלוהים אמר שהכל יהיה בסדר', ששומעים לפעמים בעידן המודרני מפי נביאי שקר רבנים ומנהיגי קהילות. לא שאלוהים לא יכול לומר שהכל יהיה בסדר אלא שתשובות כאלה הם כלליות ואינן מעידות האם אלוהים אכן השמיע לדובר את דברו או ששמע אותם בדמיונו.

כיום, משום שהברית לא חודשה בהתאם לכתוב בתורה ומכיוון שהמנהיגים היהודיים הם רבנים שאינם כוהנים נביאים או שופטים, אלוהים לא בוחר וממנה אותם, אלא הם ממונים על ידי בני אדם (או מטעם עצמם). במצב זה נשאלת השאלה: האם אני, כמאמין, אמור לקבל על עצמי את הלכותיהם ותורתם? והרי הנביא ירמיהו כבר אמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרוֹעוֹ, וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה, וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם" (ירמיהו י"ז 5).

על פי התורה עלי לקבל על עצמי רק את דברי בני האדם שמעבירים באופן ברור וישיר את דבר אלוהים ועושים זאת על פי הכללים שהוא קבע. ברבות השנים ובמיוחד לאחר חורבן המקדש – אז הכוהנים איבדו סופית את מקור כוחם – הפך הזרם הפרושי לזרם הבלבדי ביהדות, כיום אין אנו מכירים יהדות אחרת. אך אלוהי ישראל נאמן תמיד לתורתו ולדרכו והשאלה היא, האם אנחנו מוכנים להניח לדרכים הגלותיות ולחזור למקור? לחזור אליו?

מהן עקרונות היסוד של היהדות?

על פי התורה, אין כל אפשרות לנהל חיים יהודיים ציבוריים או פרטיים בלא כוהנים ולוויים כאשר לצידם שופטים ונביאים, ואלה לא יכולים לפעול אם אין מקדש ולא מעלים קורבן. המקדש הוא המנוע הרוחני היחיד שיכול להביא את שכינת אלוהים שתשכון בישראל, ובלא שכינה, אלוהים לא נוכח וגם לא ממנה מנהיגים. הפרושים, משום שאינם נביאים ולא כוהנים, לא מורשים ולא מסוגלים להקים מקדש.

לכן אין זה משנה אילו תחליפים המציאו בגלות לעבודת המקדש – תפילות שלוש פעמים ביום בבית הכנסת במקום עבודת הכוהנים שלוש פעמים ביום במקדש, 'כפרות' ביום כיפור במקום הכהן הגדול שאמור להיכנס לקודש הקודשים ביום הזה עם דם הקורבן ולכפר על העם, אכילת ראש של דג או כבש או כל דבר אחר שעושים בפסח במקום קורבן הפסח שעליו אנחנו מצווים בתורה, הדלקת נרות שבת ושתי חלות במקום לחם הפנים והדלקת מנורת שבעת הקנים שהיה על הכוהנים לעשות בשבת במקדש – כל התחליפים הללו אין להם תוקף כיוון שלא ניתנו על ידי אלוהים בסיני ולא על ידי נביאים שמונו בפירוש על ידו, אלא על ידי למדנים שחיפשו תחליפים לדבר.

על פי התורה, ללא העבודה במקדש אין כפרת עוונות ולכן כל העם כולל הרבנים הפרושים, שרויים בטומאה והשכינה מתרחקת מהם. ואם כך מה הטעם בבתי כנסת? מה הטעם בשמירת שבתות וחגים עם אלוהים לא נוכח ולא שומע? מה הטעם כאשר הוא לא נמצא אתך בסוכה, בשבת או בחג באמצעות שכינתו?

בזמנו, כאשר השכינה הייתה יורדת על נביאי האמת או על גיבורי החייל, השופטים או המלכים שמונו על ידי אלוהי ישראל בהתגלות ישירה, היא היתה גם מטהרת אותם ונותנת להם את הכישורים הדרושים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם לא באופן אנושי אלא בגבורה של מעלה. ניתן למשל לראות את כוח השכינה הברור, פועל בתהליך הכשרתם מינויים ופועלם של שמואל, גדעון, דוד, יחזקאל הנביא, יונה ואחרים. כיום אנחנו לא רואים את הכוח הזה פועל, לא בקרב המנהיגים ולא בקרב העם, כי היהדות כאמור איבדה את הכוח שאמור לפעול בתוכה, דהיינו את אלוהים, והפכה לסתם עוד דת, עבודה זרה. כיום אלוהי ישראל לא שולח אנשים מטעמו, לא מטהר אותם באופן ייחודי בשכינתו ומוסר להם מילולית את דברו כי עם ישראל, דתיים וחילוניים כאחד לא מבקשים לקיים את תורתו על פי מה שניתן בסיני אלא מסתפקים בתחליפים שנתנו להם הרבנים הפרושים, אך כל תחליף כזה כמוהו כהסבת הגב ואמירת לא לאלוהים.

כאשר ישנה בעיה רוחנית שורשית, מה שקורה עם הזמן הוא שנוצר עיוות על עיוות כיוון שהשורש אינו במקום. הפרושים שהפכו עם השנים לרבנים המוכרים לנו כיום, היו צריכים, כדי לקבע את סמכותם, להוסיף פירושים ואיסורים ודינים שהיו מתובלים בסיפורי אגדות, בפלפולי דברים ובמיסטיקה שמעורבת באמונות תפלות. כל אלה לא היו אופייניים כלל בתרבות הטרום פרושית, ואלה דברים שמאפיינים תורות זרות.

באין מקדש ובאין שכינה הפרושים היו צריכים להעביר את מוקד העבודה לאיסורים ול'מצוות'. עם השנים הם הוסיפו מצוות ואיסורים עד כי היהודי שרוצה לשמור אותם טובע בים של חוקים והוא צריך את הרב שיפרש לו מה לעשות. בעוד התורה לא מתכוונת לדיוק הזה אלא מעוניינת שהמאמין – תוך כדי כך שהוא נצמד לכתוב עד כמה שהוא יודע, ואף אם הוא לא מבין הכל, יעשה את הכי טוב שהוא אישית יודע –  זוהי העבודה שבלב!

עבודת אלוהים האישית אמורה ברובה להיות פנימית (תהליך פנימי) ולא חיצונית. וכי מה אכפת לאלוהי ישראל אם ישימו ציצית או תפילין כאלה או אחרים? ולמה לו תפילות מוכתבות שמוקראות מסידור אם הוא מבקש את ליבו של המאמין ואת התהליך הפנימי האישי שהוא עובר? על פי התורה ולאורך כל תקופת התנ"ך לא היו סידורי תפילה וכאשר האדם הפרטי רצה להתפלל הוא עשה זאת א. בצנעה ב. במילותיו שלו ג. בכל זמן שרצה להיות קרוב לאלוהיו ולא בזמנים קבועים מראש.

הפעולות הפיזיות, חיצוניות, טקסיות, קבועות, אינן אמורות להיות במוקד חיי המאמין הפרטי כלל. מרכז הכובד של רוב המצוות המעשיות/טקסיות/סמליות אמור להיות במקדש כי שם נעשה החיבור הפומבי והטקסי אל אלוהי ישראל. החיבור שם  נעשה באופן עקרוני וסמלי (על ידי מגוון פעולות טקסיות), אם כי גם לאדם הפרטי היה חלק בכך, למשל כאשר הוא עלה שלוש פעמים בשנה למקדש להקריב קורבן. ואולם מרכז הכובד היומיומי לאדם הפרטי הוא העבודה למצוא את דרכו האישית להתקרבות ויצירת יחסים אישיים עם אלוהים. לכן בתורה, ההנחיות לקיום המצוות האישיות שבין האדם למקום (בשונה מעבודת המקדש הפומבית) ניתנות באופן כללי, עם מעט מאוד פירוט והרבה מקום לפרשנות אישית, כל אדם בהתאם למקומו בתהליך ולאופן הייחודי שבו הוא בנוי מבחינה רוחנית.

המסע שהמאמין היהודי אמור לעבור עם המצוות האישיות שבין האדם למקום הוא מסע פרטי שנמשך כל החיים ושם התורה אמורה לשמש לו אומנת. אם לדוגמא, המאמין היה צריך באמצעות קיום מצוות הטהרה לחוש דבר מסוים, לעבור דרך זה תהליך של התקרבות, חשבון נפש פרטי, התקדשות והבנה טובה יותר של דרכו ואישיותו של אלוהים, ואם היה שם איזה לקח שאלוהי ישראל כיוון איליו אישית ובחר בתורה מילים מסוימות כדי לתאר את המצווה, ובכוונה לא השתמש במילים אחרות, והרחיב היכן שהיה נחוץ ותמצת היכן שהיה נחוץ – עכשיו במקום לעבור את התהליך הפנימי ייחודי ההוא, שהוא העיקר, משננים כל מיני עניינים שהתווספו או נחסרו על ידי אנשים שלא קיבלו באופן ברור את השינויים מלמעלה ואף יש בניהם דעות מנוגדות וכיתות.

והתוצאה היא שלא נותר זכר מרוח אלוהים המקורית וכבר איבדנו את התחושה והכוונה שקיום המצווה אמור להביא (לעיתים קרובות, דווקא הדבר המופשט יותר, שאינו קבוע במסמרות, שהוא אישי יותר, שהוא לא עד הסוף ברור ומצריך ברור פנימי, הוא הדבר שאליו כיוון אלוהי ישראל).

כיצד היהדות השתנתה?

בימי משה למשל, לא היו 'זרמים', דעות ועדות. מי שכפר בדבר שמשה הורה פשוט הושמד (ראה קורח ועדתו). כך הוא הדבר כאשר השכינה נוכחת ואלוהים קובע ולא בני אדם. אך כשיש וויכוחים ודעות אפשר לדעת שהתורה היא תורה של בני אדם. והרי כל המשנה והתלמוד מבוססים על הוויכוחים הללו והדעות האישיות של רב זה או אחר. תורת בני אדם תמיד מלווה בספק ובחולשות אנושיות, כתאוות שררה כבוד או ממון. אז המנהיגים נוטים להקשיח את ההוראות, להתעמק במילה המתה ולא ברוח, להחמיר ולנסות לדקדק כדי לחפות על הספק והחולשה שבשורש. הנסיון הנואל למשל, לתת הנחיות מדויקות ברורות ואחידות לכל הציבור לגבי איך לשמור שבת, מרוקן את רעיון השבת מתוכנו ומכוונתו המקורית אלוהית שמובאת בתורה.

וכיצד אני יודע שכך הדבר? מפני שאני קורא בתורה. כל אחד מוזמן לבחון זאת ולברר, למשל: מדוע הפירוט לפרטי פרטים על איך לבצע את הקרבת הקורבן בבית המקדש, כולל פרטי לבוש הכהן, מיקום המזבח, מידותיו, אופן בנייתו, וכולי? ואילו לגבי השבת שאין ספק שהיא מעמודי התווך של היהדות ואחד מעשרת הדיברות, יש שניים שלושה פסוקים קצרצרים שאמורים להכיל בתוכם את כל דיני השבת? ובכן, כי זו היתה כוונת אלוהים כאשר הכתיב למשה את התורה. ואם היה מעוניין שבני אדם ירחיבו או יוסיפו לזה או יחסירו, היה ממנה אדם בסדר גודל רוחני כמשה, ונותן בידו לעשות אותות, אף גדולים משעשה משה, על מנת שיהיה ברור שאלוהים מדבר דרכו.

כמובן שגם הפרושים מבינים את העיקרון הזה ולכן ישנם סיפורים על מעשים על טבעיים שנוגעים לרב זה או אחר, אבל אלה סיפורי אגדות. ואיך אני יודע שאלה סיפורי אגדות והסיפורים בתנ"ך אינם אגדות? כי אני מכיר את אלוהי ישראל ואיך הוא פועל. אלוהים תמיד כאשר הוא עושה פעולה על טבעית יעניק לעצמו מאה אחוז מהקרדיט ויעשה זאת כדי לפאר את שמו, לא את שם האדם הנושא בתפקיד. כך הדבר בכל סיפורי התנ"ך ואילו אצל הפרושים הסיפור בא לפאר את שם הרב ולתת לו את הקרדיט.

ולגבי המצוות? אם אלוהים לא התכוון לדקדוק ולהחמיר בסעיפי המצוות, מדוע מסופר בתורה על האדם שיצא לקושש עצים בשבת ונסקל למוות? (במדבר ט"ו 32). משום שעשה זאת מתוך כוונה מרדנית. דוד לעומתו, כשברח משאול, אכל מלחם הקודש שמיועד לכוהנים, דבר אסור על פי התורה, ולא נענש (שמואל א' כ"א 7). למה? כי דוד עשה את המעשה כי היה במצוקה וללא כוונה מרדנית.

פה גם מומחש מדוע הצורך החיוני בשכינה. כי הינה התורה מעידה על עצמה, שלא המילים והאותיות ולא בני אדם ישפטו בין מעשה למעשה ובין אדם לאדם אלא אלוהים בכוח שכינתו.

אך משום שכוח השכינה לא עומד לרשות הפרושים, הם צריכים לטעון שפירושיהם ותקנותיהם הם תורה שבעל פה שניתנה עוד בסיני, וניתנה בעל פה כי אי אפשר היה לכתוב את הכל בספר. אך את הטיעון הזה הפרכנו בבירור, שהרי התורה כן מפרטת במדויק לגבי עבודת הקורבנות, סימן שכאשר היא מעוניינת לפרט אין לה בעיה לעשות זאת. ולגבי מצוות השבת לאדם הפרטי? בכוונה אין פירוט של מה לעשות כי כאן מדובר בעניין אישי בין המאמין לאלוהיו. ההנחיה הכללית בתורה היא לא לעשות ביום הזה את העבודה היומיומית, לצורך הפרנסה או עניינים ארציים, אלא את העבודה הפנימית אשר היא השבת.

שיישב נא המאמין ביום השבת, יתפנה מכל ענייניו האחרים וינסה להבין מה משמעות השבת? מהי משמעותה לגביו? איזו עבודה או תיקון או כיוונון או טיהור השבת אמורה לעשות בנפשו? שינסה להתחבר לרעיון השבת וינסה להבין איך זה מחבר אותו עם אלוהי ישראל? למה זה עיקר כל כך חשוב? מדוע כתוב שביום הזה גם הקב"ה נח ולא רק האדם? והרי הקב"ה לא מתעייף, מדוע הוא צריך לנוח? העבודה במקדש לעומת זאת היא עבודה ציבורית פומבית ופחות אישית וכאן אלוהי ישראל כן מבקש את הדיוק, האחידות בביצוע ואת הטקסיות, לכן כאן יש פירוט לפרטי פרטים וכאן אין.

אצל הפרושים הרעיונות האלה הולכים לאיבוד. אז, במקום נוכחות אלוהים הברורה היו צריכים גם להכריז שסמכותם גוברת על זו של התורה שניתנה בסיני ואף על זו של אלוהים עצמו. שכן אחרת איך יוכלו להסביר מדוע משה למשל לא אמר בתורה: אמנם אני כותב לכם "לא תאכל גדי בחלב אימו", אבל עליכם לדעת שניתנה גם תורה שבעל פה, ושם זה בכלל לא זה אלא משהו לגמרי אחר. והרי גם הנביאים שלאורך פרקים ארוכים בתנ"ך מוכיחים את העם על מגוון של פשעים וחטאים, לעולם לא ציינו ולא הזכירו איזושהי תורה שבעל פה או בעיה על ערבוב בשר וחלב או כל הלכה אחרת מאוחרת שפותחה בידי הפרושים. הם הוכיחו את העם ופירטו, תמיד, אך ורק לגבי מצווה זו או אחרת מתורת משה הכתובה – רק תורת משה הכתובה. גם בשום כתב יהודי אחר, חיצוני לתורה לא מצוין קיומה של תורה שבעל פה עד לתקופת הפרושים. והחל מתקופת הפרושים, בכל כתביהם, מדובר כמעט רק על 'התורה שבעל פה' והתורה המקורית כמעט ואיננה מוזכרת, כמעט ואיננה נלמדת.

חשוב להוסיף שהעיוות ההיסטורי שאני מתאר לא היה חסר תכלית. אלוהי ישראל הרשה לעיוות להתרחש מסיבותיו שלו (הוא הרשה לזה להתרחש, ולא יזם את העיוות הזה). כי התנועה הפרושית קמה זמן קצר לפני חורבן הבית ואפשרה לעם ישראל לצלוח את הגלות ולשרוד כעם וכתרבות ושימרה בכל זאת גם את התורה המקורית ואת תורת הנביאים והכתובים באין מקדש ובאין שכינה. אלא שכיום ישראל שב לארצו וברור שהגיע הזמן לתקן את העיוותים הגלותיים ולחזור ליהדות המקורית כדי להשיב את אלוהי ישראל ושכינתו לעמו.

יש להבין כי לפני אלפיים שנה אלוהים גלה מעמו ועדיין לא יצאנו מהגלות הזו למרות שאנחנו יושבים בארץ הקודש. זהו אבסורד. הגלות אמורה להסתיים והגיע הזמן. כל נבואות התנ"ך כורכות את שיבת ציון הפיזית עם שיבת אלוהים לשכון בקרב העם והאבסורד הזה דינו להיפסק. על פי נבואות התנ"ך, בית המקדש אמור להיבנות עוד לפני בוא המשיח. המשיח לא יבוא אם לא יהיה מקדש! לכן תקוות חלק מהאנשים כי המשיח הוא זה שיפתור את כל הבעיות ואת בעיית בניית המקדש והבעיות הפוליטיות שסביב לכך היא תקוות שווא.

חשוב להבין שהגלות משמעה כי אלוהים איננו נוכח. לכן מהבחינה הרוחנית שבנו למצב של טרום הר סיני. כיום אנחנו כאילו במצב שאלוהים הוציא אותנו מעבדות מצרים, שהיא מבחינתנו גלות אלפיים השנים, והביא אותנו ישר לארץ ישראל, בלי מעמד הר סיני. אבל הארץ לא מקודשת כי אין לנו עדיין נביא (זה כאילו שמשה עוד לא נולד), אין תורה, אין מקדש או משכן, עוד לא התקדשנו והיטהרנו והשכינה לא איתנו. אנחנו עם של עבדים שיצא ממצרים, אשר הקשר שלו עם אלוהי ישראל ועם תורתו רופף מתמיד.

לכן מהבחינה העקרונית אין שום טעם רוחני כיום 'לשמור שבת' כפי שלא היו מחויבים לפני הר סיני. הפעולה שתעזור לנו היום מהבחינה הרוחנית איננה אף לבקש לחזור למעמד הר סיני כי התורה ניתנה כבר, היא כתובה וברורה, אלא לבקש למלא את התורה הזו בתוכן. אז תתמלא ארץ ישראל בתוכן, העם הנבחר יתמלא בתוכן והאדם הפרטי יתמלא. כדי למלא את התורה בתוכן החי שאמור להיות לה, עלינו לבקש, לצעוק, להתפלל, להתחנן לבית מקדש, לכהן צדק, לחידוש הברית, לנביא אמת ולנוכחות אלוהי ישראל בתוכנו דרך פונקציות אלה, כי זו התורה.

עלינו לחזור לראות אותו באופן אישי וברור כפי שראו בזמנו את עמוד האש והענן למשל, או כפי שראו את משה נועד פנים אל פנים עם אלוהים או כאשר שבעים איש מזקני ישראל נועדו איתו וישבו איתו לאכול ולשתות (מומלץ לקרוא תיאור זה במקור: שמות כ"ד 9, כי שם מומחשת רוח הדברים שעליה אני מדבר בדיוק).

גם גבר שמגרש את אשתו ומעוניין להשיב אותה כעבור פרק זמן, יצהיר על כוונותיו בברור ויחדש איתה את הברית על פי כללי הטקס ובנוכחות עדים. אלוהי ישראל עשה את הצעד הזה כאשר השיב את העם לארצו. עכשיו על הכלה שהיא ישראל להסכים להזמנה, ולבקש להתקדש בטקס הברור עם אלוהי ישראל. כללי הטקס ברורים ומתוארים לפרטיהם בתורה מסיני, אך לשמירת ה'מצוות' שבין האדם למקום וקיום הפולחן היהודי על פי תורת הפרושים הרבנית אין כל תרומה לזה. לצורך הטקס יש צורך בכהן, בנביא, במקדש בקורבן וכולי, ואולם הרבנים הפרושים אינם נביאים ואינם כוהנים ולא השכילו עד היום להקים אפילו משכן נייד מבדים וקרשים, כמו שהיה לבני ישראל לפני שיכלו לבנות מקדש קבוע.

יחד עם כל הנאמר ברור לי שלא לכל אדם הדברים הללו ברורים עד הסוף  – ואם יהודי רוצה להתחבר ליהדותו, לשורשיו, דרך שבת למשל או חג? האם לקיים אותם על פי הרבנים? אולי על פי התורה בלבד? איך עושים זאת כאשר הפירוט בתורה מצומצם? התשובה לכך פשוטה וארחיב על כך במאמר הבא. אז אביא דוגמא מן התנ"ך, מספר עזרא ונחמיה, שם מסופר כיצד הכוהנים דאז והמנהיגים הנחו את העם שבא זה מכבר מגלות בבל, לחוג את חג הסוכות. על פי הדוגמא שם ניתן יהיה להבין את העיקרון גם היום. והרי ההשוואה בין המסופר בספר עזרא ונחמיה אלינו כיום, שגם אנחנו באנו זה מכבר לארץ הקודש מגלות העולם, ברורה ומתבקשת.

לפרק ב' של – יהדות הגיע הזמן לשינוי