(420 מילים)
המסע המרתק, אותו אני מנסה לתאר – לצורך תיעוד.
הפוסטים בבלוג מתעדים ניסוי שאני עורך על עצמי לאורך שנים. תוצאות הביניים של הניסוי לא צפויות, מעולם לא דמיינתי שכך יהיה. עולמי הצטמצם והלך במובן אחד, נפתח והרקיע במובן השני. העולם החיצון הלך ואיבד את כוח משיכתו, נעשיתי מרוחק מבני אדם ומרוחק כמעט מכל מה שמעניין אותם. בעיניהם אני די משונה, מנותק.
אני כן אוהב בני אדם, אולם כמו באופן עקרוני, פילוסופי, ופחות במובן היומיומי, שכן אין לי איתם מכנה משותף. כשאני יכול לעשות משהו למען מישהו בתוך אותו תחום שמעניין אותי אני עושה זאת ומוכן לתת ללא שיעור… אזי בתמיהה אני מתבונן על עצמי, מדוע אני מוכן סתם כך להעניק למען אדם זר כביכול. אולם כמעט אף אחד לא מעוניין במה שיש לי לתת, את מה שרוצים אין לי או שאיני מעוניין לתת, את מה שיש לי ומעוניין לתת אין מי שרוצה לקבל.
את האומנות, אהבתי הגדולה משכבר הימים, כמעט ונטשתי, גם הטבע, אהבתי הגדולה השנייה (או בעצם, הראשונה) מותיר אותי אדיש ברוב המקרים. ברוב המקרים, שכן אם לפתע אני מוצא היבט מטוהר של אותו דבר שמעניין אותי אני כל כך מתלהב. נשים הלהיבו אותי פעם, הרפתקאות הלהיבו, אתגרים. היום זה אתגר אחר, מתמשך – מערכת היחסים שלי עם אלוהים – וגם אם תהיה שם אשה או הרפתקה, הם צריכים להיות איתי באתגר הזה אחרת זה לא מעניין.
יום יום אני קם לאתגר הזה בצפייה, מסתבר שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לעיתים קרובות יש באותו יום משהו חדש בשבילי, ללמוד עוד היבט מפי אלוהים. אך האתגרים מתמשכים. יום יום אני קם להוסיף לבנה למאמץ הזה שאין לו התחלה ואין לו סוף. שישה ימי עבודה, שבת, שישה ימים, אחד שובת. כמו דפיקות הלב, לא סימטרי, פפאם, פום פאם, שלב חדש, עוד בדל תובנה ועוד חסד אחד מרהיב. תכונות מסוימות מועצמות, אחרות מדוכאות, תחושות מסוימות מתפתחות במדגרה זו של הלב, אחרות נזנחות לגמרי. בהיבט מסוים אני מזניח, מצטמצם, מקצץ בבשר החי, בהיבט אחר אני מטפח, מרחיב, גדל.
את הסובב אותי זה לא מעניין אך בעיניי אלוהי זה מוצא חן ואני אוהב לרצות אותו, אני נמשך לעולמו, לחַיּוּת שלו, לצבעיו המרהיבים, למשמעויותיו המעמיקות והולכות. יום אחד הוא ייקח אותי, כל כולי לשמים שלו, עד אז יש מה לעשות פה בעולם הזה. אולם ההליכה היא בנתיב צר להחריד, כתפיי מתחככות מימין ומשמאל, אסור לסטות לשום מקום!
לעיתים זה מדכא ומייאש. אינני יכול, אני אומר לו, זה מעבר ליכולותיי, לכישוריי, לכוחותיי הדלים. אינני יכול, אינני מבין, אני מדבר שטויות, כותב הבלים, אני עושה מעשים הזויים, כל כולי זקוק לרחמים. והוא לוקח אותי עוד כברת דרך קטנה על הדרך שלו – עוצרת נשימה! (הדרך שלו).
כאן, שוב, כל הקלפים נטרפים, הנפש, נרעדת, הנוף, מרהיב.