(1100 מילים)
על יחסי גבר אשה.
כשאלוהים נתן לאדם את הסמכות למשול בארץ הוא נתן זאת לאדם ולחווה יחד: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". (בראשית א`). והרי כתוב "ויברך אותם" "ויאמר להם", ברבים, כלומר, הסמכות על הארץ ניתנה לשניהם כאחד. יחד עם זאת, לגבר ניתנה הסמכות על אשתו והוא מנהיג המשפחה. כיצד אם כן הם מושלים יחד על הארץ כאשר יש הבדלי הררכיה ביניהם? האם לא נכון יותר לומר כי המושל על הארץ הוא הגבר והאשה היא 'רק' סגניתו?
לא! הם מושלים יחד על הארץ כי נועדו להיות באחדות, כאשר אל מול העולם שמחוץ למשפחה הם גוף אחד שסמכותו על הארץ אחת.
בנוסף, האחדות ביניהם לא אמורה להיות מופרעת בשל הבדלי התפקידים ביניהם, להיפך, כל עוד חיו באחדות והרמוניה (לפני החטא), תפקידו המיוחד של הגבר כמנהיג המשפחה ותפקיד האשה כמונהגת תמכו באחדות, והרי החלוקה לתפקידים והחלוקה ההיררכית בכל גוף או אירגון מייעלים ומסדרים את העשיה ולפיכך תומכים במטרה המשותפת ותומכים באחדות.
גם מבחינת חלוקת הקרדיט ותחושת הערך העצמי, כאשר הפרטים בתוך גוף או אירגון חשים כי הם גוף אחד אזי העשיה של כל אחד מהם היא העשיה של הגוף כולו ותחושת הערך וחלוקת הקרדיט משותפים לכל הפרטים בלי קשר לתפקיד או העשיה הספציפית שפרט זה או אחר עושה.
בגוף האדם למשל, גם אם לעין לאוזן או ללב תפקידים שונים וחלוקה היררכית שונה, מה שהם עושים או חווים זו חוויה ועשיה של הגוף כולו ומשום כך גם את הקרדיט או את הביקורת נותנים לגוף כולו ולא לאיברים בנפרד. העין לא תתנשא על היד ותאמר: 'אני זו שראיתי וזיהיתי, בלעדי את שרוייה בחושך', והיד לא תתנשא על העין ותאמר 'אני זו שעשיתי, מבלעדי המעשה לא היה נעשה'. גוף האדם באופן נורמלי לא עסוק במתן תארים, כיבודים ותחרות, אף לא בשאלה מי חשוב יותר או 'מי אשם' במקרה של כישלון. הגוף לא עסוק בשאלת ה'שוויון' או בשאלה מי מאיבריו 'מקופח', אין שם 'שוביניזם', 'פמיניזם' ולא באים בטענות על כך שהעין למשל נישאת למעלה בראש הגוף, מוגנת בקנאות, לעומת כף הרגל שצריכה לספוג את המהמורות הקוצים והלכלוך. גוף האדם לא חושב בצורה כזו משום שהוא פועל כיחידה אחת והוא בעל זהות אחת.
כזו היתה האחדות בין האיש ואשתו לפני החטא בגן עדן, אך לאחר החטא אלוהים אירר את האשה ואמר לה "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג`). כלומר הצורך של האשה בגבר הופך להיות צורך ממניעים אנוכיים ולא על מנת לשרת את האחדות שאמורה להיות גדולה מהפרט הבודד. ואולם בקללה זו אלוהים אירר גם את האיש כי מאז שאלוהים אמר להם "הוא ימשול בך" הגבר מתקשה לאהוב את אשתו ומצליח להיות רק מושל ועריץ. בעמקי לבבו הוא משתוקק לאהוב ולהיות נאהב כי לזה נועד, אך החטא הקדמון מונע ממנו להגשים את ייעודו. והרי יש הבדל עקרוני בין מנהיג לעריץ.
כיום התדרדרנו עמוק אף יותר כאשר הגבר המודרני מתקשה לא רק לאהוב אלא אף למשול. זהו עיוות על עיוות המרחיק את בני הזוג עוד יותר מטבעם הראשוני, המטוהר. נהוג לומר כי ישנם שלושה סוגי מנהיגים: המנהיג הטוב ביותר הוא זה שאוהב ואוהבים אותו, הגרוע יותר הוא זה שמושל בעזרת הטלת פחד והגרוע מכל הוא זה שבזים לו. הגבר במקור אמור להיות מנהיג של אהבה במשפחתו. בעקבות הנפילה מגן עדן הוא הפך למנהיג רודן ובעידן המודרני יש נפילה על נפילה והגבר הפך לבזוי, מסורס, מתנצל, לא רלוונטי.
משיח ישראל בא והסתלק מן העולם כדי לבטל את השפעת החטא ולהחזיר את המאמין למעמד האדם הראשון. לכן המאמין כיום יכול לשוב, בחסד עליון, למצב בו הוא ואשתו חיים בהרמוניה, תוך כבוד ושוויון. השוויון לא מבטל את התפקידים השונים שנועדו להם מראש. מראש תפקיד הגבר להיות המנהיג והאשה עזר כנגדו. ואולם, משום שבני האדם ממשיכים לחטוא ולעוות, להתרחק מהברית איתו, מהתיקון שהוא מציע וממשיכים לעוות את מצוותו, אזי במקום הברכה שבאחדות נוחתת על ראשינו הקללה שבגישה המפלגת.
אחד השקרים והעיוותים שהחטא מביא על ראשינו למשל הוא כי המנהיג חשוב או נעלה על המונהג, או שהוא רשאי להשתמש בתפקידו לטובת עצמו. האמת היא כי המנהיג הוא משרתו של המונהג ועליו להשתמש בכוחו ובסמכותו רק כדי לשרת את טובת המונהג. אושרו, רווחתו, ביטחונו של המונהג צריכים להיות המניע לכל פעולה, דיבור, מחשבה או לרגש של המנהיג ביחסיו עם המונהג – כלומר של הגבר ביחסיו עם אשתו – אם כי הסמכות להחליט מה טוב בשבילה ומה לא טוב נתונה לו.
עם הסמכות באה גם אחריות, והאחריות היא להתאמץ ככל יכולתו גם להבין, להקשיב לאשתו בתשומת לב, לכל מה שיש לה להגיד, כדי להבין טוב יותר כיצד לשרתה. באותה נשימה יש לומר כי על האשה לקבל את תפקידו וסמכותו של הגבר שלה ולא לערער על כך, עליה לכבד את הנהגתו ולתמוך בה בכל הנסיבות, גם כאשר זה לא נוח לה. אם מה שהוא אומר או עושה לא נראים לה עליה לדבר אל ליבו (אך לא להתנשא מעליו). אם שני הצדדים יעשו כך את תפקידיהם (בלי להתנות את עשיית התפקיד שלי בכך שהצד השני יעשה את התפקיד שלו) אזי הגוף המאוחד ששמו אדם יחזור לתפקד ולמלא את ייעודו. אזי החטא הקדמון מגן עדן יתבטל, הקללות יתבטלו וכל הברכות והשמחות שכוונו מראש אל הזוגיות יתגשמו.
בתוך הזוגיות גבר\אשה הבורא יצר סמל נוסף כדי להמחיש את טבע הזוגיות שהוא גם טבע הבריאה כולה וטבע אלוהים עצמו. סמל זה מתבטא ביחסים הגופניים. ביחסים אלה האיש חודר והאשה נחדרת. כל הדינמיקה הפסיכולוגית שמובילה את בני הזוג לשיא של יחסי המין, שונה אצל הגבר ואצל האשה. הדינמיקה הפסיכולוגית השונה המובילה לאורגזמה מעידה ומותאמת לתפקידיהם השונים. כאשר יחסי המין טובים, כל אחד עושה את תפקידו השונה בדרך שבונה את השיא המשותף, את הסיפוק שבאחדות. האורגזמה היא סמל לתכלית, סמל להתאחדות השלמה, וברגע האורגזמה הכל מתבטל, הכל מתאיין. אין שם יותר גבר, אין אשה, התפקידים השונים מתבטלים, הפסיכולוגיה השונה כבר לא רלוונטית, ישנה אחדות, יש אחד.
יחסי מין הם סמל מהותי. הם מעידים כי אין כל הבדל עקרוני\מהותי בין שני בני הזוג מלבד הבדל טכני תפקודי פונקציונאלי. התפקידים השונים אמורים לשרת את אחדותם, את הדרך שלהם אל האחד, האחד הוא התכלית ולידו כל השאר לגמרי משני. התפקיד (שהוא חלק מהאני, האגו) הוא כלי, אמצעי להשגת מטרה. המטרה גדולה וחשובה מהאמצעי. המטרה היא אהבה (האחדות הגופנית רק מסמלת את האחדות הרוחנית שהיא האהבה). אלוהים הוא האהבה, אלוהים הוא האחד. לכן יחסים זוגיים נכונים הם יחסים בשלושה, גבר-אשה-אלוהים, ורק כך הם יכולים להצליח.
אלוהים מנהיג את האדם לאחדות איתו ואם האדם נענה לכך ומשתף פעולה אזי האחדות גואלת את האדם מהאדמה שבו, ומחברת את האדמה לשמים. הגבר אמור להנהיג את אישתו לאחדות המשפחה (נשים צריכות להיזהר ולהתרחק מגברים שלא יודעים באופן ברור מה תפקידם ואיך לבצע אותו, גברים כאלה יובילו את שניהם לאומללות), כאשר הגבר עושה את תפקידו, כאשר האשה יודעת להיענות לשתף פעולה ולתרום את חלקה, וכאשר יחד הם מחברים את אחדותם לאלוהי השמים, אזי היא נגאלת מהאשה שבה, הוא נגאל מהאיש שבו ושניהם הופכים לפלא המאוחד שנקרא אדם.