(230 מילים)
למה אתה מצפה בעולם הזה? מה אתה מקווה שיקרה לך כאן על פני האדמה? למה אני עצמי מקווה? ישנם דברים (לגיטימיים) שאני מחכה להם כבר ארבעים שנה והציפייה הזאת (פתאום הבנתי) פטאתית. והרי ישנם דברים שהנסיבות הדרושות להתרחשותם אינן בידי, אינני יכול ליצור את התנאים החיצוניים, הפנימיים, הנפשיים, החומריים, החברתיים, שיביאו את זה. לגבי רבות מהנסיבות בעולם הזה אני תלוי בדברים שאינם נתונים לסמכותי.
נסיבות ותנאים יכולים להיות פנימיים או חיצוניים. החיצוניים הם אלה שקורים או לא קורים סביבי, בחברה, בעולם, בטבע, בייקום וכולי, הפנימיים הם הכישרונות שניתנו לי, המזג שלי, האופן שהסביבה עיצבה אותי וכיוצא באלה. על חלק קטן מכל אלה יש לי שליטה וגם אם אני רוצה לשנות דבר מה בתוכי מדובר בד"כ בתהליך ממושך ואני זקוק, כדי להצליח, לעזרה מאסיבית מאלוהים. ואולם, הבעיה המרכזית שיש לי היא כי הדברים שאני מצפה להם, גם הלגיטימיים, אינם תמיד עולים בקנה אחד עם רצונו של אלוהים ועם תוכניותיו ארוכות הטווח. אני לא תמיד מבין את השיקולים שלו ולא תמיד מסכים להם. אז, ישנה נטיה לנסות לעקוף את אלוהים, להתמרד, להתלונן ולנסות בכוח לעצב את הנסיבות כדי לקבל את מה שאני רוצה.
הנסיבות והתנאים הם הדבר העיקרי של מה שיש בעולם הזה, הם האלוהים של העולם הזה. ואולם מה שאיש העולם יכול לעשות לגבי רבות מהנסיבות והתנאים הוא לזרוק את הקוביות של גורלו שוב ושוב ולקוות כי בפעם המיליון הנסיבות אולי יתרצו לו והוא יגרוף איזה סיפוק גדול (שגם הוא חולף).
זה כמו לוטו. מידי פעם גורפים שם משהו קטן או גדול. אבל גם כשזוכים שבים ומגלים, במוקדם או במאוחר, שבכל זאת לא זכינו במה שבאמת רצינו, שהדברים הללו לא באמת מספקים. אז שבים לשולחן ההימורים, לכלות את החיים שוב בציפייה לדבר הגדול הבא, להמשיך לגלגל קוביות, מרגע לרגע, מיום ליום, משנה לשנה. עד שמחליטים להפסיק עם הציפיה הטיפשית, באמת למסור את הנסיבות לאלוהים, לשמוח בו ובמה שהוא נותן או לא נותן. והרי כך, אני מפקיד בידו את מה שממילא שלו, והדבר שעליו אני מוותר הוא על האשליה המתמדת כאילו יש לי או יכולה להיות לי איזושהי שליטה.