(640 מילים)
הפוסט נכתב לאחר אסון השריפה בכרמל בשנת 2010. הוא מוקדש לענת שאיתה שוחחתי על השריפה ואשר הרגישה שהיתה זו אזהרה ואות.
הנספים בשריפה בכרמל מתו מות גיבורים, יחד עם זאת מבחינה רוחנית הסוהרים ומפקדת המשטרה שנספו מסמלים את מות החוק והסדר הקיים.
(אני מפרסם מחדש את הפוסט בשנת 2021 ונדמה לי שכולנו היום כבר יודעים עד כמה החוק והסדר שעליהם מדינת ישראל היתה מבוססת ב40 שנותיה הראשונות – חוק וסדר שנשענו על הערכים שהיו בזמן הקמת המדינה לטוב ולרע – אינם עוד בנמצא. הערכים ההם שביססו את החוק והסדר הישנים, חוו את פרפורי הגסיסה האחרונים שלהם בין שנת ה40 להקמת המדינה ועד לשנת ה62 היא השנה שבה אירע אסון השריפה. לאורך אחד עשר השנים שעברו מאז השריפה, בין 2010 ל2021 עובדה זו נעשתה לנו ברורה יותר ויותר.)
אם מי שאמור היה לשמור את הרע (את הפושעים) מאחורי סורג ובריח מת, אזי עתיד הרע הזה לפרוץ את הגבולות ולהשתולל כאש הזו אשר כילתה את מה שנועד להיות סמל לטבע שליו ירוק ושופע. הכרמל בתנ"ך הוא סמל להוד וליפי הטבע, אך אם הסמל הזה הופך בין רגע לאפר הרי שכל מקום ברחבי הארץ הזאת ומחוצה לה נמצא כבר תחת אותו הגרזן.
הנה יהוה אלוהים משחרר את האש מן השמים ועם האש ישתחררו כוחות רוחניים אשר אמורים להיות כלואים מאחורי סורג ובריח. כל זאת משום שנכשלנו לכלוא ולהשמיד את הרע שבליבנו והפכנו שליחים וכוהנים של עבודה זרה. אלוהי ישראל יוריד אש מן השמים כפי שהוריד בימי אליהו, אש שאכלה את העצים האבנים והמנחה שהציב על הר הכרמל. עובדי העבודה הזרה של הלב ייספו כעובדי הבעל ההם אך לא רק הם, כשהאש משתוללת היא לא מבחינה בין טוב לרע הנקרים בדרכה. ובסופו של דבר יבוא הגשם.
העם הזה נקרא להגשים את ייעודו, להאמין ולהיאבק למען הברכה האמיתית אשר היא עם אלוהי ישראל. אך כאשר הוא ממאן להיענות לקריאתו, המאבק בא מבחוץ. העם הזה נקרא ישראל כדי שיאבק מאבק פנימי למען הברכה כפי שיעקב נאבק במלאך יהוה כל הלילה ואמר: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית ל"ב 27). מי שנלחם כל הלילה למען הברכה הזאת הספציפית, סימן שהדבר חשוב לו, הוא מאמין בה והיא בוערת בעצמותיו. אך אם היא אינה בוערת אלא אש זרה בוערת, אלוהים יבעיר את האש הפיזית מחוץ, כדי שדברו לא יופר.
מבחינת העולם אנחנו עם נכה, כי אלוהים נקע את ירכו של יעקב במאבק ביניהם. האות הזה כבר הוטבע בכולנו, בני ישראל, והעולם שונא אותנו משום כך. בעיני העולם אנחנו פגומים, נכים. העולם שונא את המאבק הזה, נרתע מפניו ומפני אלוהי ישראל. ככל שננסה להתרצות עם העולם כך הדבר לא יעלה בידנו, המאבק כבר הוטבע בגופנו כאות.
ישראל הוא כקין שחטא ושפך דם נקי ועתה הוא נע ונד וכל מי שפוגשו בדרך רוצה להשמידו. הוא רוצה להשמיד את קיין\ישראל לא מפני שהרג את אחיו אלא מפני שמי שפוגש בו רואה בו את המאבק הרוחני השנוא על בני העולם הזה. בני העולם לא שנאו את קין בגלל חטאו. את בני העולם מאז ועד היום לא מעניין החטא כי הם חוטאים בדיוק כמו קיין, ולרוב אף גרוע מקין, כי העולם לא חוזר בתשובה כמותו: "ויאמר קין: גדול עווני מנשוא" (בראשית ד' 13). אך אלוהים הטביע בקיין ובישראל את האות לבל ישמידונו בדרך והעולם שונא את האות.
עם ישראל נושא את האות לאורך הדורות לבל ישמידוהו בדרך אך האדם הפרטי בתוך ישראל לא יוכל לשאתו אלא אם כן יקבל אותו באמונה ויאבק למען אמונתו. האות שניתן לישראל באופן כללי יעשה אותו נכה פגום ושנוא בכל מקרה, גם אם לא יקבל אותו באמונה ולא יאבק למען אמונתו. אך רק נושאי האות באופן מודע יזכו לגשם, לברכה העתידה לבוא.
אם לא יאמין ולא יאבק, לא יזכה להגנה של האות, יהיה בעיני עצמו כאזרח העולם האוכל ושותה, שונא את האות ולא נותן דעתו. אך אלוהים הנה משחרר את האש כי הסוהרים מתו ומי שלא מוגן על ידי האות לא יוכל לעמוד. האש המצרפת תבחן את הכל. לכולם תהיה הזדמנות לעמוד במבחנה: לנכים, לפגומים, לשנואים, לצמאים לברכה ולצדק, לנושאים את האות, יהודים כגויים. כולם יכולים להיכנס בשערי השמים, להיות אזרחי הארץ המובטחת.