חוקים מעשיים לעולם הרוח – נושא השליטה

• כיצד ניתן להיכנס לעולם הרוח ולפעול שם באופן מועיל?

• יישום חוק השליטה.

(4450 מילים)

הקדמה

להיכנס לעולם הרוח הוא עניין פשוט, הדלת כבר מובנית בנו ואנו ממילא משתמשים בה כל הזמן. אך כדי לפעול שם באופן מועיל ובונה ולא רנדומלי וכאוטי יש לעשות זאת באופן מודע ומושכל. הדלת לעולם הרוח היא המחשבה. מחשבות הן האמצעי שמחבר בין הרוח לחומר, בין שמים וארץ. המחשבות מתחוללות בגוף החומרי ומושפעות מהגוף והנפש אך הן באות ויוצאות מעולם הרוח ובחזרה, פנימה והחוצה. לכן מחשבה דומה לנשימה.

משום שמאחורי רוב הדברים שאנחנו עושים על הארץ יש איזושהי מחשבה (גם אם חבויה) ומשום שלכל המחשבות יש מצד אחד שורש בשמים מצד שני הן יוצרות שם השפעה, אזי אפשר לקבוע שלכל הדברים בעולם יש שורש ברוח והכל גם זורם לשם ומשם. ואולם, משום שלאדם ניתנה האפשרות להיות מודע למחשבותיו, לכוון, לברור, ליזום או לעצור אותן, אזי הוא יכול לפעול בשיתוף עם עולם הרוח באופן מודע וכך לתרום משהו לתהליכים הנבנים בשמים, למען עצמו, בני אדם אחרים, ולמען הגשמת מטרותיו של אלוהים. והרי מי שמסתפק בתואר 'מאמין' בלי שיהיה מסוגל לפעול בעולם הרוח למען אלוהים בשמים ובארץ, מפספס את הסיבה העיקרית לכך שהריבון הנחה אותו להאמין ונתן לו את תורתו, ומפספס את ההזדמנות לפעול בשיתוף מודע כדי ליצור איתו מערכת יחסים.

אך כדי לתרום באופן מודע לעולם הרוח יש לדעת את חוקיו. הדבר דומה לכל תחום אחר שרוצים לעסוק בו באופן מעשי ולא רק באופן תאורטי או רגשי. גם בפיזי כשרוצים למשל להפעיל מנוע חשמלי, צריך ליצור מעגל, לדעת לסגור ולפתוח אותו ובמילים אחרות, צריך לדעת ליישם באופן מעשי את חוקי החשמל והמכניקה. ברוח זה דומה.

אחד החוקים המעשיים הבסיסיים שתלוי ועומד בכל ניסיון גישה לעולם הרוח הוא החוק בנושא השליטה. לצד חוק השליטה, החוק המעשי הבסיסי השני שמאפשר יכולת פעולה בעולם הרוח, הוא חוק האמונה וחוק האהבה, ואולם נושא האמונה נדון בלא מעט פורומים, לכן לא אדון בו במאמר זה. אך נושא השליטה, שהוא נושאו של המאמר, נזנח לרוב.

תשוקת האדם להיות בשליטה על כל עניין בחייו היא תשוקה בסיסית אשר  נשענת: א. על החשש\פחד שמשהו ימנע, ישתבש, יכאיב, ישפיל אותו וכולי. ב. על הרצון להתרחב ולקבל את הדברים שכל האדם מפרש כנחוצים להישרדותו, לסיפוק צרכיו ואושרו. הבעיה שלנו כבני אדם, שמעוררת בנו ביתר שאת את התשוקה לשליטה, היא שבאופן בסיסי באנו לעולם בו לרוב אין לנו שליטה וגם בדברים שקיבלנו לגביהם שליטה יחסית ומוגבלת, זו שליטה שיכולה להילקח מאיתנו בכל רגע. עקרונית, אין לנו באמת שליטה על הדברים שמהם אנחנו מפחדים ולא על הדברים שאנו משתוקקים.

מרגע שתינוק נולד הוא שרוי במציאות בה הוא לגמרי תלוי, בכל היבט, בסביבתו. אז, עם גדילתו הוא שואף לקנות שליטה בגופו, בכלים ומכשירים, בקיניינים שהוא רוכש, באינטלקט שלו, בכישרונות, ביכולת לתמרן אחרים, להשתמש בסמכות, בהשפעה, בפיתוי, וכולי.

כשמסתכלים לעומק על מצבו זה של תינוק בן יומו רואים כי מלבד חוסר השליטה ואין האונים הוא לא עושה הפרדה בינו לבין העולם החיצון אלא שרוי במעיין אחדות עם הכל, ואולם כאשר הוא מגלה את האני שלו ומתחיל להיות מודע לאפשרות התיאורטית לקנות שליטה על דברים, האחדות שבאופן בסיסי היתה לו עם הכל הולכת ומתפוררת. זה קורה בין השאר משום שבתהליך הגדילה ולצורך השליטה הוא הולך ומפריד את עצמו ממה שהוא תופס כנמצא מחוץ לגופו, ואז מחוץ לנפשו, מחוץ למשפחתו, לביתו, לקינייניו וכולי. מטרת ההפרדות בכל השלבים היא לקנות שליטה על הדברים שיגרמו לו עונג או כאב כדי לזכות באחד ולהימנע מהשני.

המעבר ממצב של תלות מוחלטת בגלל חוסר יכולת להפריד ביני לבין העולם, למצב שבו מתעוררת השאיפה לרכוש שליטה באמצעות ההפרדה הוא המעבר שעשה אדם הראשון כשנפל מגן עדן. נפילה זו הביאה אותו לאבד את האחדות, ההרמוניה, השלום עם הסובב, עם עצמו ומעל לכל עם אלוהים.

כדי לקום מאותה נפילה ולחזור לאחדות השלום וההרמוניה יש צורך בראש ובראשונה לחזור לאחדות ולהרמוניה עם אלוהים (אדון הרוח) ועושים זאת אם מבקשים ממנו ומקבלים את הסדרת מערכת היחסים. זה מתאפשר בין השאר דרך קורבן הכפרה (כפי שהיה בבית המקדש) ועל ידי הדרך הספציפית שהוא קבע לכך – אז אפשר לשוב ולעמוד בנוכחותו באופן רוחני ודרך המחשבות. (לגבי השאלה כיצד כיום כורתים ברית עם אלוהים ראה פוסט שמפרט בנושא: כאן).

ואולם קבלת הכפרה מאלוהים והאפשרות לבוא לפניו איננה כל מה שדרוש לעשות. לאחר קבלת הכפרה יש גם צורך לשנות את דרך המחשבה שהביאה לנפילה מלכתחילה, ובראש ובראשנה את דרך המחשבה בנושא השליטה שהוא נושא עקרוני – אולי העקרוני ביותר.

מנקודת הראות הרוחנית שמקורה באלוהי ישראל בורא השמים והארץ, המחשבה כי ניתן לנברא כלשהו לקנות שליטה על משהו ולא בכפוף לאלוהים, היא אשליה, כי אלוהים הוא הריבון העליון על כל דבר גדול או קטן, כל שליטה בכל דבר נמצאת עקרונית בידו גם אם הוא לא אוכף את סמכותו באופן מיידי אלא מחכה לראות מי יכנע לסמכותו מתוך בחירה ובעקבות נסיון חייו ומי לא. יחד עם זאת ומעבר לעניין האשליה, מנקודת הראות הרוחנית, לקחת לעצמי שליטה או להשתמש בפרי שמביאה לי השליטה בלי לבקש ולקבל רשות מאלוהים – זו גניבה, כי הכל שלו, נוצר על ידו וכרצונו, והכל כפוף לו כל הזמן.

למשל, אדם הולך ביער ורואה פרי שהוא רוצה לקטוף ולאכול. מבחינת אלוהי ישראל, קודם כל יש לוודא שהוא מתיר את זה, שכן, אולי היער הוא שטח פרטי, אולי הפרי רעיל? על פי התורה אלוהים גם לא מתיר לכרות עץ פרי ברשות הרבים, נניח כדי להגיע לפירותיו העליונים. ואולם מעבר לחוקים אלה הידועים ומקובלים יש לזכור כי עוד לפני שקטפתי את הפרי, יש ברקע הפעולה מערך שלם של בחירות והחלטות שעשיתי בעבר ואני עושה כל הזמן. יש לי למשל גוף שאני שולט בו והוא מסוגל להסתובב ביער ולקטוף פירות (לתינוק בן יומו למשל אין את השליטה הזו). יש יער ובו עצי פרי, יש לי גישה לשם, יש לי מערכת עיכול בריאה, וכיוצא באלה דברים שרכשתי עליהם שליטה, סמכות, אפשרות גישה, באופן 'אוטומטי' ('טבעי') או לא אוטומטי, אבל מאחורי כולם ישנה איזו מחשבה, תשוקה, כוונה. אלה דברים שביקשתי ביני לביני במחשבותיי והמחשבות הרי הן הדלת לעולם הרוח. לכן דו השיח הזה מתרחש לא רק ביני לביני אלא גם ביני לעולם הרוח. דו השיח יכול להיעשות ללא כל תשומת לב או ללא מודעות ואולם כדי להיכנס לעולם הרוח באופן מודע על המאמין לשים לב לכל פרטי הדו שיח ולהביאו לאור. מלבד הדו שיח שהאדם עושה בהווה היו לו מחשבות, תשוקות, כוונות גם בעבר, לפני שהיה מאמין או בתקופה שלא הבין שעליו להביא את אלה לאור. לכן טוב למאמין לחולל מחדש כל דו שיח שלא נעשה כראוי בעבר והפעם לפני אלוהי ישראל ובכפוף לרצונו ולהוראותיו – למסור לו את השליטה.

כל עוד המאמין לא עושה זאת, ולא רק באופן חד פעמי אלא באופן מתחדש וקבוע, אזי חלק מהשליטה על גופו, נפשו, נסיבות חייו וכולי, נמצא (באופן 'אוטומטי') בידיהן של רוחות זרות. אך מדוע אם אדם לא מעניק את השליטה לאלוהים אזי השליטה עוברת לידי הרוחות הזרות ולא נשארת בידי האדם עצמו? ובכן, אלוהים הוא הבורא, המקור והריבון לכל סמכות, שליטה או פרי, אך הוא האציל מסמכויותיו על מלאכים וחלק ממלאכים אלה מרדו בו. המורדים הם הרוחות הזרות שנמצאות כמו כן בעולם הרוח ונכון להיום אלוהים עדיין מתיר בידיהן סמכויות נרחבות. ראינו כבר שלאדם באופן עקרוני אין שליטה אמיתית על דבר ואולם ניתנה לו אפשרות לבחור ממי הוא מבקש שליטה זמנית, סמכויות ופירות, מאלוהים או מהמלאכים המורדים (שדים), וכאשר הוא לא בוחר, הסמכויות האלה נותרות, מאז הנפילה מגן עדן, באופן 'אוטומטי' בידי המורדים.

אלוהים משאיר באופן זמני סמכויות בידי המורדים (בזמן שהוא נותר הריבון העליון ולו המילה האחרונה) כדי שבני אדם ילמדו להבחין – להיות מודעים למחשבותיהם ולמניעים שלהם – ולבחור. לכן גם אותו אדם שהולך ביער ו'רק' רוצה לקטוף פרי, עומד בפני בחירה: האם לקבל שכל מה שיש לו ומאפשר לו לקטוף את הפרי, כל הנסיבות שהביאו אותו למקום, כמו גם העץ ופריו, בריאותו וכולי שייכים עקרונית לאלוהים ולכן עליו לבקש את המשך יכולת השימוש והשליטה על כל אלה ממנו, לקבל את תנאיו, לשמוח ולהודות לו על הכל גם כשנלקחת ממנו שליטה מסוימת או פרי כזה או אחר, או לקבל את טענת השדים שאומרת שהאדם הפרטי הוא הריבון לעצמו, אין לו צורך לבקש רשות מאף אחד ואין עליו כל תנאים מגבילים לשימוש ביכולות השליטה ופירותיהם.

מתוך הדברים שעד כאן ניתן להבין שלמרות שאנו בצדק קוראים ליציאה מגן עדן: נפילה, בכל זאת מטרת אלוהי ישראל איננה להחזיר את האדם לילדות ואיננה אף להחזיר אותו למצב התודעתי של גן העדן – אז כמו תינוק בן יומו הוא לא ידע ולא ניסה לעשות הפרדה בינו לבין העולם. מטרת אלוהים היום להביא את האדם למצב של אחדות ושלום קודם כל אתו, אך לא בגלל שהאדם לא יודע להפריד ולהבחין בין טוב לרע אלא משום שהוא מאמין, סומך על אלוהים ובוחר לוותר על הרדיפה האובססיבית אחר שליטה. התינוק הרי לא מודע ולא יודע דבר אחר, אבל האדם המאמין מעניק מתוך מודעות, מתוך אהבה ובחירה, את השליטה לאלוהים (שליטה שממילא יש לאלוהים ולנו אין, אך יש לנו את אשליית השליטה והרדיפה האובססיבית אחריה בעידודם של המלאכים המורדים).

יש כאן להדגיש, שאלוהים אכן נותן לאדם סמכות ושליטה בנושאים רבים. אלוהים הרי אמר עם בריאת האדם שהוא נותן לו סמכות ושליטה על בעלי החיים והטבע, ואת זה הוא נתן לאדם עוד לפני שאכל מפרי עץ הדעת וכאשר היה במצב שלא ידע להפריד בין הפנים והחוץ, בין טוב ורע. מהי אם כן טבעה של הסמכות והשליטה שניתנו לאדם לפני שידע להפריד בין טוב לרע בעקבות אכילת פרי עץ הדעת, ומה ההבדל בינה לבין זו שהוא מתאמץ לרכוש לעצמו אחרי שאכל?

אנסה להמחיש את ההבדל במשל: לאדם יש שני ילדים. הוא יעשה הכל למענם ואת שניהם הוא אוהב במידה שווה. הוא דואג לכלכלתם ובריאותם ומבין שהילד הגדול זקוק לפי שניים יותר מזון מאשר הקטן. לכן, כדי לכלכל את ילדיו נכון אותו אדם יודע לעשות הפרדה בין הקטן והגדול, להבין את הצרכים השונים ולחלק את המזון בהתאם, ואולם כאן עדיין לא מדובר על ההפרדה שבהשפעת עץ הדעת. האחדות העקרונית ששוררת בין האב לבין שני ילדיו לא מופרת בגלל הבנת הצרכים השונים. הבנה זו והיכולת לפעול בהתאם, הם סוג הסמכות והשליטה שהיה לאדם וחוה בתחילה. לעומת זאת, אם יש אב שעושה הפרדה בין ילדיו על רקע העדפותיו האישיות, אוהב ילד אחד יותר ובשל כך  נותן לו יותר מזון (או טובות הנאה אחרות), אזי מדובר בהשפעת עץ הדעת שגורם לאדם לנסות לחשב מה או מי יגרום לו להרגיש טוב יותר, יקדם את האינטרסים הפרטיים שלו וכולי.

לכן במסירת מלוא השליטה העקרונית לאלוהים אין מדובר בוויתור על יכולת ההבחנה וההפרדה שעליה דובר במקרה הראשון (כאשר האב מבין את הצרכים השונים), יחד עם זאת, כאמור, גם לא מדובר בצורך ללכת לאחור באבולוציה האנושית ולהפסיק להיות מסוגל לעשות הפרדות שמקורן באינטרס אנוכי (כאילו לא אכלנו מעץ הדעת). הכוונה היא שהאדם יראה את הנטיה המובנית בו לעשות הפרדות שמקורן באינטרס אנוכי ואז יוותר על זה וימסור את העניין במודע לאלוהים ולשיפוטו מתוך בחירה והחלטה. זוהי חזרה מודעת לגן עדן ולא חזרה לא מודעת.

כדאי גם להדגיש כי עלינו להפעיל את הסמכויות והשליטה מהסוג הראשון, הלא מזיק, שקיבלנו, וזאת כדי לשקף את הצדק, החסד, האהבה והאמונה של אלוהים כלפי מה ומי שקיבלנו עליהם סמכות. בכך נהיה סוכנים נאמנים של אלוהים ונפעיל את הסמכות שנתן לנו למען האינטרסים שלו בלי להתעצל ולהתחמק מאחריות שבחר לתת לנו. (לשם כך יש לדעת בזמן אמת מה רצונו, לדרוש את פניו, לדעת לתקשר, להקשיב ולציית לו באופן יומיומי שכן שום 'תורה' לא יכולה לתת לאדם הנחיות פרטניות לגבי כל מקרה ומקרה, כל מחשבה ומחשבה שתעלה. הפוסט: איך לכרות ברית עם אלוהים – כאן, מפרט כיצד באופן טכני לכרות את הברית וגם כיצד ולקיים ולממש את מטרת כריתת הברית, דהיינו, כיצד להקשיב, לתקשר וכולי).

כל הדברים שקיבלנו עליהם שליטה זמנית ומסוימת קשורים בטבורם לרוח, שכן השורש שלהם שם. כל שורשי הדברים ומניעיהם לא רק קשורים לעולם הרוח אלה הם גם ידועים ושקופים שם. לעומת זאת, בארץ, כל עניין השליטה והמניעים לשליטה הן שאלות שקשה להן להתברר. על הארץ הדברים מעורבבים וחבויים, אדם יכול להיראות כצדיק הדור ואולם עמוק בליבו במקום שלא רואים הוא עושה הכל מתוך אינטרס אנוכי. השורשים והמניעים נחשפים מול הרוח על ידי דו השיח הפנימי שכל אדם עושה במחשבותיו. והרי גם האפיקורס הגדול ביותר מנהל דו שיח כזה ללא הרף, גם אם איננו מבין שכאשר הוא חושב על עניינים אלה, כביכול בינו לבין עצמו, משתוקק להם, מתכנן איך להשיגם, מדמיין אותם, הוא למעשה מנהל עם עולם הרוח דו שיח שחושף אותו לחלוטין.

נכון אמנם כי ישנם אנשים שלא מנהלים דו שיח פנימי במילים אלא בתמונות. מחשבה ויזואלית ללא מילים היא מחשבה יותר ראשונית פרימיטיבית כי היא כפופה יותר לאסוציאציות ותחושות ופחות להגיון. על מנת להפעיל הגיון באופן יעיל יש לדעת להגדיר את הדברים במילים. אלוהי ישראל הוא אלוהים הגיוני ולכן גם עולם הרוח במקום הגבוה שלו מתנהל במילים (אלוהים למשל ברא את העולם באמירה). בכל זאת, גם אנשים שחושבים בתמונות ולא במילים, חשיבתם נקלטת ומשודרת אל ומעולם הרוח, הלוך וחזור. בעולם הרוח הכל נקלט ונשמר לנצח והכל כאמור חשוף וידוע. ואולם המידע הזה לא רק זורם ונשמר שם, הוא גם זורם בחזרה אל העולם הזה ואל האדם שהגה את הדברים במחשבותיו, משפיע עליו, על מחשבותיו העתידיות, על גורלו, על הדברים שקורים ויקרו לו.

נוכל לנסות לתאר מה קורה אצל אדם שמבקש לעצמו למשל, כסף, רכוש, זוגיות, חיים חברתיים, בריאות וכולי (כולנו כל הזמן מבקשים את הדברים האלה במחשבותינו, הוגים אותם, מתכננים איך להשיג אותם, מדמיינים וחולמים עליהם, מכוונים את מילותינו ומעשינו בהתאם לכך). אז, יחד עם הדברים עצמם שאנחנו מבקשים, אנו גם מבקשים כל מיני אמצעי שליטה: שליטה על מגוון הדרכים להשיג את הדברים, שליטה כדי לפעול נגד מה שעשוי למנוע את השגתם, שליטה כדי שכאשר נשיג אותם נוכל להשתמש בהם לתועלתנו ולהמשיך להשתמש בהם לאורך זמן.

ואולם קבלת הכפרה מאלוהים והאפשרות לבוא לפניו איננה כל מה שדרוש לעשות. לאחר קבלת הכפרה יש גם צורך לשנות את דרך המחשבה שהביאה לנפילה מלכתחילה, ובראש ובראשנה את דרך המחשבה בנושא השליטה שהוא נושא עקרוני – אולי העקרוני ביותר.

מנקודת הראות הרוחנית שמקורה באלוהי ישראל בורא השמים והארץ, המחשבה כי ניתן לנברא כלשהו לקנות שליטה על משהו ולא בכפוף לאלוהים, היא אשליה, כי אלוהים הוא הריבון העליון על כל דבר גדול או קטן, כל שליטה בכל דבר נמצאת עקרונית בידו גם אם הוא לא אוכף את סמכותו באופן מיידי אלא מחכה לראות מי יכנע לסמכותו מתוך בחירה ובעקבות הנסיון שצבר לאורך כל חייו. יחד עם זאת ומעבר לעניין האשליה, מנקודת הראות הרוחנית, לקחת לעצמי שליטה או להשתמש בפרי שמביאה לי השליטה בלי לבקש ולקבל רשות מאלוהים – זו גניבה, כי הכל שלו, נוצר על ידו כרצונו, והכל כפוף לו כל הזמן (לא רק בזמן הבריאה).

למשל, אדם הולך ביער ורואה פרי שהוא רוצה לקטוף ולאכול. מבחינת אלוהי ישראל, קודם כל יש לוודא שהוא מתיר את זה, שכן, אולי היער הוא שטח פרטי, אולי הפרי רעיל? על פי התורה אלוהים גם לא מתיר לכרות עץ פרי ברשות הרבים, נניח כדי להגיע לפירותיו העליונים. ואולם מעבר לחוקים אלה הידועים ומקובלים יש לזכור כי עוד לפני שקטפתי את הפרי, יש ברקע הפעולה מערך שלם של בחירות והחלטות שעשיתי בעבר ואני עושה כל הזמן. יש לי למשל גוף שאני שולט בו והוא מסוגל להסתובב ביער ולקטוף פירות (לתינוק בן יומו למשל אין את השליטה הזו). יש יער ובו עצי פרי, יש לי גישה לשם, יש לי מערכת עיכול בריאה, וכיוצא באלה דברים שרכשתי עליהם שליטה, סמכות, אפשרות גישה, באופן 'אוטומטי' ('טבעי') או לא אוטומטי, אבל מאחורי כולם ישנה איזו מחשבה, תשוקה, כוונה. אלה דברים שביקשתי ביני לביני במחשבותיי והמחשבות הרי הן הדלת לעולם הרוח. לכן בזמן שדו השיח הזה מתרחש כביכול ביני לביני, הוא גם מתרחש ביני לבין עולם הרוח.

דו השיח יכול להיעשות ללא כל תשומת לב או ללא מודעות ואולם כדי להיכנס לעולם הרוח באופן מודע על המאמין לשים לב לכל פרטי הדו שיח ולהביאו לאור. מלבד הדו שיח שהאדם עושה בהווה היו לו מחשבות, תשוקות, כוונות גם בעבר, לפני שהיה מאמין או בתקופה שלא הבין שעליו להביא את אלה לאור. לכן טוב למאמין לחולל מחדש כל דו שיח שלא נעשה כראוי בעבר והפעם לפני אלוהי ישראל ובכפוף לרצונו ולהוראותיו – למסור לו את השליטה.

כל עוד המאמין לא עושה את אלה, ולא רק באופן חד פעמי אלא באופן מתחדש וקבוע, אזי חלק מהשליטה על גופו, נפשו, נסיבות חייו וכולי, נמצא (באופן 'אוטומטי') בידיהן של רוחות זרות. אך מדוע אם אדם לא מעניק את השליטה לאלוהים אזי השליטה עוברת לידי הרוחות הזרות ולא נשארת בידי האדם עצמו? ובכן, אלוהים הוא הבורא, המקור והריבון לכל סמכות, שליטה או פרי, אך הוא האציל מסמכויותיו על מלאכים וחלק ממלאכים אלה מרדו בו. המורדים הם הרוחות הזרות שנמצאות כמו כן בעולם הרוח ונכון להיום אלוהים עדיין מתיר בידיהן סמכויות נרחבות. ראינו כבר שלאדם באופן עקרוני אין שליטה אמיתית על דבר ואולם ניתנה לו אפשרות לבחור ממי הוא מבקש שליטה זמנית, סמכויות ופירות, מאלוהים או מהמלאכים המורדים (שדים), וכאשר הוא לא בוחר, הסמכויות האלה נותרות, מאז הנפילה מגן עדן, באופן 'אוטומטי' בידי המורדים.

אלוהים משאיר באופן זמני סמכויות בידי המורדים (בזמן שהוא נותר הריבון העליון ולו המילה האחרונה) כדי שבני אדם ילמדו להבחין – להיות מודעים למחשבותיהם ולמניעים שלהם – ולבחור. לכן גם אותו אדם שהולך ביער ו'רק' רוצה לקטוף פרי, עומד בפני בחירה: האם לקבל שכל מה שיש לו ומאפשר לו לקטוף את הפרי, כל הנסיבות שהביאו אותו למקום, כמו גם העץ ופריו, בריאותו וכולי שייכים עקרונית לאלוהים ולכן עליו לבקש את המשך יכולת השימוש והשליטה על כל אלה ממנו, לקבל את תנאיו, לשמוח ולהודות לו על הכל גם כשנלקחת ממנו שליטה מסויימת או פרי כזה או אחר, או לקבל את טענת השדים שאומרת שהאדם הפרטי הוא הריבון לעצמו, אין לו צורך לבקש רשות מאף אחד ואין עליו כל תנאים מגבילים לשימוש ביכולות השליטה ופירותיהם.

מתוך הדברים שעד כאן ניתן להבין שלמרות שאנו בצדק קוראים ליציאה מגן עדן: נפילה, בכל זאת מטרת אלוהי ישראל איננה להחזיר את האדם לילדות ואיננה אף להחזיר אותו למצב התודעתי של גן העדן – אז כמו תינוק בן יומו הוא לא ידע ולא ניסה לעשות הפרדה בינו לבין העולם. מטרת אלוהים היום להביא את האדם למצב של אחדות ושלום קודם כל איתו, אך לא בגלל שהאדם לא יודע להפריד ולהבחין בין טוב לרע אלא משום שהוא מאמין, סומך על אלוהים ובוחר לוותר על הרדיפה האובססיבית אחר שליטה. התינוק הרי לא מודע ולא יודע דבר אחר, אבל האדם המאמין מעניק מתוך מודעות, מתוך אהבה ובחירה, את השליטה לאלוהים (שליטה שממילא יש לאלוהים ולנו אין, אך יש לנו את אשליית השליטה והרדיפה האובססיבית אחריה בעידודם של המלאכים המורדים).

יש כאן להדגיש, שלמרות הנאמר, אלוהים נותן לאדם סמכות ושליטה בנושאים רבים. אלוהים הרי אמר עם בריאת האדם שהוא נותן לו סמכות ושליטה על בעלי החיים והטבע, ואת זה הוא נתן לאדם עוד לפני שאכל מפרי עץ הדעת וכאשר היה במצב שלא ידע להפריד בין הפנים והחוץ, בין טוב ורע. מהי אם כן טבעה של הסמכות והשליטה שניתנו לאדם לפני שידע להפריד בין טוב לרע בעקבות אכילת פרי עץ הדעת לבין זו שהוא מתאמץ לרכוש לעצמו אחרי שאכל?

אנסה להמחיש את ההבדל במשל: לאדם יש שני ילדים. הוא יעשה הכל למענם ואת שניהם הוא אוהב במידה שווה. הוא דואג לכלכלתם ובריאותם ומבין שהילד הגדול זקוק לפי שניים מזון מהקטן. לכן, כדי לכלכל את ילדיו נכון אותו אדם יודע לעשות הפרדה בין הקטן והגדול, להבין את הצרכים השונים ולחלק את המזון בהתאם, ואולם כאן עדיין לא מדובר על ההפרדה שבהשפעת עץ הדעת. האחדות העקרונית ששוררת בין האב לבין שני ילדיו לא מופרת בגלל הבנת הצרכים השונים. הבנה זו והיכולת לפעול בהתאם, הם סוג הסמכות והשליטה שהיה לאדם וחוה בתחילה. לעומת זאת, אם יש אב שעושה הפרדה בין ילדיו על רקע העדפותיו האישיות, אוהב ילד אחד יותר ובשל כך  נותן לו יותר מזון (או טובות הנאה אחרות), אזי מדובר בהשפעת עץ הדעת שגורם לאדם לנסות לחשב מה או מי יגרום לו להרגיש טוב יותר, מה יקדם את האינטרסים הפרטיים שלו וכולי.

לכן במסירת מלוא השליטה העקרונית לאלוהים אין מדובר בוויתור על יכולת ההבחנה וההפרדה שעליה דובר במקרה הראשון (כאשר האב מבין את הצרכים השונים), יחד עם זאת, כאמור, גם לא מדובר בצורך ללכת לאחור באבולוציה האנושית ולהפסיק להיות מסוגל לעשות הפרדות שמקורן באינטרס אנוכי (כאילו לא אכלנו מעץ הדעת). הכוונה היא שהאדם יראה את הנטיה המובנית בו לעשות הפרדות שמקורן באינטרס אנוכי ואז יוותר על זה וימסור את העניין במודע לאלוהים ולשיפוטו מתוך בחירה והחלטה. זוהי חזרה מודעת לגן עדן ולא חזרה לא מודעת.

כדאי גם להדגיש שעלינו להפעיל את הסמכויות והשליטה מהסוג הראשון, הלא מזיק, שקיבלנו, וזאת כדי לשקף את הצדק, החסד, האהבה והאמונה של אלוהים כלפי מה ומי שקיבלנו עליהם סמכות. בכך נהיה סוכנים נאמנים של אלוהים ונפעיל את הסמכות שנתן לנו למען האינטרסים שלו בלי להתעצל ולהתחמק מאחריות שבחר לתת לנו. לשם הפעלת סמכות מודעת יש לדעת בזמן אמת מה רצונו, לדרוש את פניו, לדעת לתקשר איתו, להקשיב ולציית לו באופן יומיומי שכן שום 'תורה' לא יכולה לתת לאדם הנחיות פרטניות לגבי כל מקרה ומקרה, כל מחשבה ומחשבה שתעלה. (הפוסט: איך לכרות ברית עם אלוהים – כאן, מפרט כיצד באופן טכני לכרות את הברית וגם כיצד ולקיים ולממש את מטרת כריתת הברית, דהינו, כיצד להקשיב, לתקשר וכולי).

כל הדברים, גם אלה שקיבלנו עליהם שליטה זמנית ומסויימת קשורים בטבורם לרוח, שכן השורש שלהם שם. כל שורשי הדברים ומניעיהם לא רק קשורים לעולם הרוח אלה הם גם ידועים ושקופים שם. לעומת זאת, בארץ, כל עניין השליטה והמניעים לשליטה הן שאלות שקשה להן להיתברר. על הארץ הדברים מעורבבים וחבויים, אדם יכול להיראות כצדיק הדור ואולם עמוק בליבו במקום שלא רואים הוא עושה הכל מתוך אינטרס אנוכי. השורשים והמניעים גלויים לעולם הרוח בגלל שהם קשובים לדו השיח הפנימי שכל אדם מנהל במחשבותיו. והרי גם האפיקורס הגדול ביותר מנהל דו שיח כזה ללא הרף, גם אם איננו מבין שכאשר הוא חושב על עניינים אלה, כביכול בינו לבין עצמו, משתוקק להם, מתכנן איך להשיגם, מדמיין אותם, הוא למעשה מנהל את הדו שיח עם עולם הרוח וכך הוא חשוף לחלוטין.

נכון אמנם כי ישנם אנשים שלא מנהלים דו שיח פנימי במילים אלא בתמונות. מחשבה ויזואלית ללא מילים היא מחשבה יותר ראשונית פרימיטיבית כי היא כפופה יותר לאסוציאציות ותחושות ופחות להגיון. על מנת להפעיל הגיון באופן יעיל יש לדעת להגדיר את הדברים במילים. אלוהי ישראל הוא אלוהים הגיוני ולכן גם עולם הרוח במקום הגבוה שלו מתנהל במילים (אלוהים למשל ברא את העולם באמירה). בכל זאת, גם אנשים שחושבים בתמונות ולא במילים, חשיבתם נקלטת ומשודרת אל ומעולם הרוח, הלוך וחזור. בעולם הרוח הכל נקלט ונשמר לנצח והכל כאמור חשוף וידוע. ואולם המידע הזה לא רק זורם ונשמר שם, הוא גם זורם בחזרה אל העולם הזה ואל האדם שהגה את הדברים במחשבותיו, משפיע עליו, על מחשבותיו העתידיות, על גורלו, על הדברים שקורים ויקרו לו.

נוכל לנסות לתאר מה קורה אצל אדם שמבקש לעצמו למשל, כסף, רכוש, זוגיות, חיים חברתיים, בריאות וכולי (כולנו הרי כל הזמן מבקשים את הדברים האלה במחשבותינו, הוגים אותם, מתכננים איך להשיג אותם, מדמיינים וחולמים עליהם, מכוונים את מילותנו ומעשינו בהתאם לכך). אזי, יחד עם הדברים עצמם שהוא מבקש, הוא גם מבקש כל מיני אמצעי שליטה: שליטה על מגוון הדרכים להשיג את הדברים, שליטה כדי לפעול נגד מה שעשוי למנוע את השגתם, שליטה כדי שכאשר ישיג את הדברים יוכל להשתמש בהם לתועלתנו ולהמשיך להשתמש בהם לאורך זמן.

ואולם משום העובדה שבאופן בסיסי\עקרוני\רוחני אין לאדם באמת שליטה על שום דבר מאלה, ומשום העובדה שבדו שיח הפנימי שלו (גם אם לא מודע), הוא למעשה תמיד מבקש את הדברים ממי שכן יש לו את השליטה, דהיינו מישות כלשהי בעולם הרוח, אזי דו השיח הפנימי (כמו גם דברים שאומרים בקול רם) קובע איזו רוח תטפל בבקשה. זהות הרוח שתטפל בבקשתנו תיקבע על ידי כך שנבקש במפורש התערבות של רוח זו או אחרת או על ידי כך שמחשבותינו הפנימיות הכמוסות יראו מה המניעים לבקשות, מהן הכוונות והגישה שהן מראות ובהתאם להם תשודך לנו רוח שתפקידה לפעול בהתאם לאותה כוונה ומניע.

יש לציין כי על פי ההגיון, נראה לי שכאשר אנחנו מוסרים במודע את השליטה לאלוהי ישראל, כאשר אנחנו כורתים איתו ברית וכאשר אנחנו משכילים בהדרכתו לסלק מתוכנו מחשבות שמזמינות פנימה רוחות זרות, אזי המחשבות שלנו לא יהיו שקופות לרוחות הזרות ואז גם יכולת הפיתוי וההשפעה שלהן עלינו תיקטן באופן דרמטי.

מעבר לכוונות שבמחשבות, גם הטרמינולוגיה חשובה. למשל, אם עולה בי באופן אוטומטי, בגלל האופן שגדלתי וההשפעות המטעות שהיו עלי במשך שנים, מחשבה שאומרת: 'אם יהיה לי מזל, אקבל כך וכך', עלי לדעת לדחות את המחשבה ובמקומה להעלות התייחסות אחרת, כי אלוהי ישראל לא עוסק ב'מזל' וכאשר מבקשים דרך המחשבות דבר שאלוהים לא עוסק בו הבקשה מופנית לרוח שכן עוסקת נניח ב'מזל'.

כאשר הפניה לרוח היא במודע, אזי עצם הפניה לישות רוחנית כזו ולא אחרת, כבר מעידה רבות על המניעים לבקשה. אם הבקשה/מחשבה ממוענת במודע לרוח אלוהי ישראל אזי כל הדו שיח מתנהל מול אלוהי הבהירות האור וההגיון הישר, לכן המאמין באלוהי ישראל שואף לבהירות ומודעות לגבי כל פרטי הדו שיח הפנימי (או החיצוני). בהתאם לכך על המאמין באלוהי ישראל להזמין אותו לתוך המחשבות והמניעים כדי שיטהר אותם ויכניס לשם בהירות ואור.

כולנו נולדנו חוטאים, נולדנו בחושך ואנחנו נוטים באופן 'טבעי' להמשיך להסתיר ולפעול בחושך, לכן היטהרות המניעים והמחשבות לא קורה ברגע אלא היא תהליך מתמיד שאמור להתרחש כל החיים. ואולם באלוהים אי אפשר להתל. גם אם פונים לאלוהי ישראל באופן מודע ועל פי כל הכללים שהוא קבע לכריתת ברית, אך עושים זאת באופן צבוע וממניעים זרים, אלוהים לא יתייחס לבקשה ויפנה אותה לרוחות שעוסקות בצביעות חוסר כנות מניפולטיביות שוחד רוחני וכולי.

יש להזכיר כי גם הרוחות הזרות, בכוחן להעניק שליטה בתחום זה או אחר, והן יעניקו זאת לאחר שיתנו את מתן השליטה בפעולות כאלה ואחרות שהאדם יידרש לבצע (גם רוח אלוהי ישראל מתנה התניות לפני מתן השליטה). אך מטרת הרוחות הזרות בהתניות שלהן תהיה להגדיל ולקבע את פחדיו ותשוקותיו של האדם, כדי שישתעבד להן ויביאו עליו סבל ומוות. לעומת זאת רוח אלוהים תשאף תמיד לגרום למאמין להבין שכל כוח וסמכות (שבעקבותיהם כל פרי טוב שאנחנו משתוקקים לו) מקורו באלוהים, שהוא הריבון, בחסדו ניתן הכל כדי לפאר את שמו ולקדם את מלכותו. מלכותו היא אמת וצדק, שיתוף אחדות ואהבה לא אנוכית, שמביאים שחרור חירות וחיים. אם רוח אלוהים תיתן למאמין שליטה, היא תינתן על מנת שיהיה סוכן נאמן לערכים האלה מטעמו.

ניתן לראות אם כן שעניין השליטה הוא הדבר שמחלק את עולם הרוח לשני מחנות נפרדים. המחנה האחד בהנהגת אלוהי ישראל טוען שהתשוקה לשליטה היא זו שבסופו של דבר הובילה לנפילה ולהזמנת המוות לחיינו, וכדי לשוב למעמד גן העדן מתוך מודעות ובחירה (לא  חסרי דעת טוב ורע), עלינו להשיב באופן מלא את השליטה העקרונית לאלוהי ישראל גם כאשר בחסד ניתנת לנו שליטה טכנית זמנית.

מחנה השדים (המורדים) בהובלת השטן (הנחש מגן העדן) טוען כי על האדם הפרטי לקחת את השליטה לעצמו, וכי האדם הפרטי הוא האלוהים ואין כל סמכות מעליו שזכותה לקחת ממנו את השליטה הזו. את הפילוסופיה הזו שמענו מפי הנחש עוד בגן עדן (בדבריו לחוה) ואנחנו ממשיכים לשמוע אותה ללא הרף, דרך מחשבותינו, עד היום. הדבר מתרחש כביכול בצורה אוטומטית (בני העולם יגידו שזה 'דרך העולם'), אך יש להבין כי דרך הנטייה הכאילו טבעית לבקש לעצמנו שליטה אנחנו שומעים את פילוסופיית הנחש שאומרת: 'קח את זה כי זה מגיע לך, כי אתה האלוהים ואתה השליט על עולמך. קח את מה שאתה צריך בלי להתחשב באף אחד ובשום דבר'.

דרך הצעה זו הנחש מציע לאדם כאילו שחרור ממגבלות, כביכול שליטה, חופש ומימוש רצונותיו, ואולם זהו שקר שתוצאתו דווקא שיעבוד מחסור ומוות, משום שאין באמת לשום אדם ולשום רוח אפשרות לקחת לעצמם דבר בשמים או בארץ בלי שאלוהים הריבון מתיר ומאפשר זאת להם, לא בגלל שאלוהים עריץ, אלא פשוט משום שרק לו יש יכולת ליצור דבר כלשהו יש מאין. אדם או רוח, אם וכאשר אלוהים יקח מהם את מה שנתן להם מראש, ישארו עם ה'אין' בלבד (שהוא החלל הריק, התוהו, החושך או המוות – כל המונחים האלה מקבילים), בלי שום יכולת למלא זאת.

לשטן אמנם יש תשובה לטענה שהאדם ללא אלוהי ישראל נותר עם 'אין' בלבד, הוא טוען שכך – על ידי איון (מחיקה) של מחשבותיו, נטיותיו ורצונותיו, וכן על ידי ביטול ההפרדה ביו טוב לרע – האדם הופך שליט על גורלו ויוצא לחופשי מהחוקים והמגבלות של אלוהים ובריאתו, מהעריצות כביכול של אלוהים. פילוסופיה זו היא הבסיס לתורות המזרח, הבודהיזם, ההינדואיזם, היוגה וכולי. מטרתה ומטרת דרך המחשבה הזו היא ביטול אלוהי ישראל שברא את הכל ואדון הכל והפיכת כל יצור לאלוהים של עצמו (זוהי הנירוונה, סמאדי, על פי תורת היוגה). ואולם אין שום הגיון בהסברים אלה שכן האדם שמאיין הכל על מנת להשתחרר, עדיין לא משוחרר מה'אין' (החושך), ואם ימלא את כל ישותו רק ב'אין' כיצד יוכל אי פעם להיות מרוצה ממשהו, לשמוח, לאהוב, לתקשר, לחיות? והרי כל אלה תוצרים של 'יש', ולאדם ואף רוח אין ולא יכול להיות לו יכולת ליצור 'יש' כלשהו בעצמם (הכוונה היא ליצור יש מאין ובמילים אחרות, לברוא. כי להמיר 'יש' אחד ב'יש' אחר יש לאדם אפשרות ואולם כל 'יש' בעולם ישחק יתנוון ויתקלקל עם הזמן אם אלוהים אדון ה'יש' לא יחדש אותו, לא ייצור עוד 'יש' חדשות לבקרים, או אם יחליט לקחת ממישהו את ה'יש' שנתן לו בטרם עת).

רק אלוהים מסוגל ליצור ולהעניק 'יש' כי הוא לא נברא, הוא היה מאז ומעולם. מאחר ולא נברא הוא לא תוצאה של משהו. כל הברואים הם תוצאה של משהו (של אותה כוונה שבראה אותם) ומשום היותם תוצאה הם לא יכולים ולעולם לא יוכלו להיות הסיבה. לכן כל אדם שחפץ ב'יש' שהוא חיים צריך את אלוהים. נראה שהשטן בונה על כך שלנצח יוכל להמשיך ולגנוב 'יש' שאלוהים ברא ובורא ללא הרף, וכך יוכל להמשיך לנהל את מלכות ה'אין' (חושך) שלו תוך כדי כך שהוא ניזון (כמו טפיל) מה'יש' הגנוב תוך כדי כך שהוא גם מאיין והורג את היש הגנוב הזה. אך אלוהים כבר הודיע כי יום יבוא והוא יעצור את ההשתוללות הזו של השטן והרוחות הזרות, אז גם יתחוללו באדם (המאמינים שיוותרו לאחר מלחמת אחרית הימים) שינויים מבניים מרחיקי לכת.

עד אז, בכל יום, כל אחד מאיתנו חוזר לסיטואציית הפיתוי מגן עדן, שם הוצע לחוה לקחת את השליטה– "וִהְיִיתֶם כֵּאלוהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". זהו הדבר שכל יום מושמע בסביבתנו מילדות עד זיקנה, דרך השפעת התורות הזרות שחדרו לכל תחום ולכל מקום, הניו-איידג' ותורות המזרח, כמו גם דרך ההומניזם המודרני, הפמיניזם, המדע והטכנולוגיה, המדיה, האומנויות, מוסדות החינוך, הרפואה, בתי המשפט, השלטון ועוד. זהו הדבר שמושמע לכל אדם ללא הרף גם דרך מחשבותיו (כי האדם הלא מודע לא השכיל לסלק ממחשבותיו את השטן והצעותיו השקריות. כאמור, כאשר הוא מסלק את השטן ומשרתיו מרחבי הכרתו ומחשבותיו, אזי הם לא יכולים עוד להאזין למחשבותיו, להפעיל מניפולציות, פחדים תשוקות וללחוש שקרים).

פילוסופית השטן נדמית לאדם הלא מודע אטרקטיבית, ואולם אדם בר דעת מבין עם הנסיון שהוא צובר בחייו כי מדובר בהונאה ואין בהנתקות מאלוהים שום חופש אלא שיעבוד לחושך בלבד. האם יש צורך להשתחרר מהחופש? האם יש צורך בשחרור מאור ואהבה? הרי זהו אבסורד. האמת הפוכה מה'אמת' של העולם הזה, האמת היא שככל שאנחנו משכילים לתת את האמון, השליטה, הריבונות, הסמכות, החכמה, הכוח, הכבוד וכולי לאלוהים – באמת לאלוהים, בלי השכנוע העצמי כי אלוהים בתוכי, מדבר דרכי ולכן בי הסמכות כי נבחרתי, כי אני תלמידו של, חלק מהעם או הקהילה הנבחרת, הובטח לי וכולי – כך אנחנו מקבלים יותר שליטה, הבנה, חכמה, יכולת לאהוב, כבוד, שמחה, בטחון, שחרור, שלוות נפש וכולי, וככל שאנחנו מנסים לקנות את כל אלה לעצמנו בעצמנו, כך אלה נגרעים מאיתנו, שכן אלוהים עצמו הוא החופש האור והאהבה ואין חופש אור ואהבה במקום אחר.

חוק השליטה מהותי לקיום. חוק מהותי זה ביחד עם חוק האמונה וחוק האהבה, יכולים לאפשר לכל אדם להיכנס לעולם הרוח ולהיות שותף שם בעשיה. ואולם גם בזמן שאנו מנסחים את החוק, יש לשים לב שעצם הרצון לנסח חוק הוא רצון לקנות שליטה, כי הבנת חוק, במיוחד חוק מהותי, מאפשרת שליטה. לפיכך גם בזמן ניסוח החוק, אנחנו ממשיכים לעמוד בתפילה בהודיה בענווה ובתחנונים לפני אדון הכל שהדבר יהיה על פי רצונו ושגם אם יבחר להעניק לנו הבנה אמיתית של החוק – הווה אומר יעניק לנו סוג מסוים של שליטה – עדיין אנו מוסרים גם את זה עקרונית לו, ומבקשים שישתמש בנו רק ככלי לרצונו וימשיך להנחות אותנו בכל דבר, כי רק דברו שבהתאם לרצונו יכול להעניק איזשהו 'יש' וחיים. ה'יש' הגנוב, לעולם הוא לא מספק, הוא זמני ומביא עלינו אינספור עניינים שליליים, מחשבות רעות, התמכרויות, פחדים, חרטות, בושה, ערפל, בילבול וכולי.

בתפילה זו אני רוצה להדגיש את המילים: 'אם יבחר להעניק', שכן למאמינים רבים נדמה שאם הם מתפללים, ועושים פעולות מסוימות ושומרים מצוות מסוימות, מכירים ומפעילים חוקים מסוימים, אזי אלוהים מחויב להיענות להם (…כי הוא התחייב, כי הוא טוב, כי הוא אוהב, כי עשיתי מה שהוא ביקש ועכשיו הוא צריך לעשות מה שאני מבקש וכולי). אך לא כן הוא.

פה נעוץ ההבדל העקרוני בין הפעלת מעגל חשמלי לאחר שלמדתי ויישמתי את חוקי החשמל לבין פעולות ברוח. בעולם הרוח אפשר מקסימום לבקש, וצריכים לקחת בחשבון, בכל עניין, גם השולי והפעוט ביותר, שגם אם לדעתי מילאתי את כל התנאים, גם אם לדעתי זה צודק או מגיע, עדיין הרוח מעניקה או לא מעניקה כל דבר על פי רצונה החופשי בלבד, על פי החסד הצדק וההגיון הייחודיים רק לה, ושאותם אני (ואף אחד אחר) לא לגמרי יודע. כמובן שאנחנו אפילו לא תמיד מבקשים דברים, לעיתים קרובות אנו דורשים, לעיתים מתחננים, מאיימים, מנהלים משא ומתן על התנאים כמו סוחרים בשוק וכולי. כל הנטיות האלה שלנו הן 'טבעיות' ואולם אלוהים ישאף לנקש ולטהר את אלה אצל המאמין.

כדאי לשים לב כי כל אנשי הרוח המרכזיים בתנ"ך עברו הכשרה יסודית וממושכת בנושא השליטה. לאברהם למשל היו את כל הסיבות להניח שיזכה לפרי בטן. קודם כל זה דבר טבעי שבדרך כלל רוב האנשים מקבלים בלי מאמץ ובאופן אוטומטי. אז למה שאברהם האמיץ, החכם, הרוחני, שנועד מבטן ומלידה להיות אב (כך מעיד שמו) והוא משתוקק ומוכשר לכך אולי יותר מכל אדם אחר, לא יקבל? שנית, הדבר הובטח לאברהם על ידי אלוהים במפורש ובהזדמנויות רבות. שלישית, הוא עשה את כל הפעולות שהתבקש לבצע, גילה מסירות, נאמנות, אמונה, כרת ברית…

ובכל זאת, אלוהים מנסה ללמד את אברהם את אותו שיעור מרכזי שהוא נושאו של המאמר הזה: 'גם אם עושים הכל נכון (אם כי אף אחד לא עושה את הכל נכון, וגם אברהם עשה טעויות), גם אם נועדנו לזה, גם אם זה הובטח, גם אם כולם מקבלים, גם אם ביקשנו בלי סוף – אנחנו לא אמורים לקבע את הרוח בדרישה כזו או אחרת. אנחנו לא אמורים לחשוב שביכולתנו לשפוט מה נכון או מה נחוץ. והרי גם כשאנחנו חושבים שמגיע לנו דבר מסויים מידי אלוהים, אנחנו מפרים את חוק השליטה, כי אנחנו משלים את עצמינו שאנחנו יודעים בוודאות וזכותנו להחליט מה צודק ומה נכון בדו שיח איתו. לעומת זאת, מה שכן רצוי הוא להאמין, לקוות, לבקש, להקשיב וליישם את הנחיותיו תוך כדי כך שמוסרים את ההנהגה ואת הריבונות לו (לא רצוי להפסיק לבקש, לרצות ולקוות – בדברים שאלוהים לא אוסר אותם – שכן אם נמחק את השאיפות, הנטיות, החזונות והתשוקות שלנו אזי נהיה כמו השטן שמבקש שליטה לעצמו על ידי איון של הכל).

לסיכום, וכדי לתמצת ולנסח חוק מעשי זה לכניסה לעולם הרוח נאמר כי: אם ברצוני ליצור קשר\מערכת יחסים או להתקדם במדרג הרוחני אצל ועם המחנה בהנהגת השטן, עלי במודע לבקש לעצמי שליטה בכל עניין ולבקש לשבור\לנטרל\לאיין כל סמכות מעלי. במקרה זה האמצעים לא משנים, עלי להיות מוכן להשתמש בכל אמצעי ללא יוצא מן הכלל למען השגת מטרה זו. ככל שאשיג רמת שליטה גדולה יותר אזי המדרג או העמדה שלי במחנה השטן יהיו גבוהים יותר.

לעומת זאת אם ברצוני ליצור קשר\מערכת יחסים ולהתקדם במדרג הרוחני אצל ועם מחנה אלוהי ישראל בורא שמים וארץ, עלי במודע להעביר את השליטה (המדומיינת שנדמה לי שיש לי) בכל עניין ללא יוצא מן הכלל לאלוהים, לתת לו לנהל הכל בשבילי, בלי להתמרמר, בלי להתמרד, בלי להתווכח. אם כי להעביר לו את השליטה אינו אומר להיות פאסיבי, אפשר להיות אקטיבי ומלא אש של עשיה ויזמות ויחד עם זה לתת לאלוהים בכל עניין לומר את המילה האחרונה. יחד מותר גם ואף רצוי לשאול שאלות – גם שאלות נוקבות. מתוך ניסיוני, כאשר נמצאים בברית עם אלוהים ומנסים בכנות לישם את הנחיותיו, התשובות לשאלות, גם הקשות והנוקבות ביותר, מגיעות מיד.

יש לציין ולהדגיש כי אין מצב ביניים. אי אפשר להיות ניטרלי – במצב שבו כביכול 'אני לא יודע', 'לא מכיר' או 'מתעלם מהחוקים', שהחלטתי לא לשתף פעולה עם אף אחד מהמחנות. כי גם עולם הרוח מחולק לשני מחנות בלבד ואין שם מחנה ניטרלי. מצב זה של ניטרליות לכאורה (מדומיינת) הוא המצב הגרוע ביותר, משום שאם אדם לא פועל באופן מעשי כדי לתת את השליטה לאלוהי השמים אזי הוא מוגדר באופן רשמי כשייך למחנה השני – מחנה המתנגדים והמורדים – והגדרה זו מביאה אותו לשם (לידי המורדים) אם הוא רוצה ואם לא. ואולם אז הוא נמצא שם בתחתית ההיררכיה, משום שהוא לא מקדם את עניינם ולא מבקש לעצמו באופן מודע ואקטיבי את השליטה בלי להתחשב באמצעים. אזי, מבחינת מחנה המתנגדים, הוא בעמדה שמותר לכל אחד שם להתעלל ולדרוך עליו, ואילו מן הצד של אלוהי השמים הוא לא זוכה להגנה כי באופן רשמי הדיר את עצמו ממנו.

מצד שלישי, לעיתים דווקא אלה הנמצאים במצב הירוד ביותר (זנב לשועלים) הם אלה שיש להם תקווה להתעשת ולהתחיל באופן אקטיבי לבקש את אלוהי השמים. אלה שהגיעו לעמדות בכירות בתוך מחנה המורדים נשארים שם בדרך כלל, כי נדמה להם שיש להם מה להפסיד.

זוהי אם כן העבודה הרוחנית הבסיסית: להעביר יום יום, כל פעם עוד קצת, באופן עקבי, ללא הרף, את הסמכות והשליטה בכל עניין לאלוהי השמים. לעשות זאת בהתחלה מתוך יראה, אחר כך מתוך הבנה שאין כל דרך אחרת (שכל דרך אחרת היא אשליה והונאה עצמית) ולבסוף מתוך אהבה – כלומר מתוך הכרה שמתוך הניסיון, שיחסי תלות ואמון מוחלטים אלה, הם העומדים בתשתית גן העדן האבוד, הם המביאים את האחדות והם המקום הבריא המאושר והמבורך ביותר שיש. ובמילים אחרות, זה מקומה המפואר של האהבה השלמה.

• מאמר אחר (קצר) שנוגע לכיוונון מחשבות אפשר למצוא כאן.