(3780 מילים)
א. הצורך להבין שעולם המושגים וצורת המחשבה של אלוהים שונה משלנו.
במהלך לא מעט שנים עקשניות, לא קלות, אלוהים ביקש (ועדיין מבקש) להביא אותי להבין איך הדברים נראים מהצד שלו. 'הצד שלו' זה לא סתם עוד צד כמו צדדים בין בני אדם שם הרבה פעמים צריך לקבל את העובדה שאנחנו שונים. לגבי אלוהים, 'הצד שלו' הוא צד האמת. מסע החיפוש הזה גרם לי לא פעם להשתאות מול תובנות שהיו מדהימות באותה מידה שהיו קשות לעיכול. אך התובנות הללו שינו אותי, והשינויים אפשרו לי יותר ויותר לשבת לרגליו ופחות לבקש לספק את צורת המחשבה האנושית שלי. וגם, להנות מהישיבה למרות שהיא יכולה להיחשב מוזרה ומאתגרת. היא מוזרה ומאתגרת משום שאלוהים מעולם לא ענה ולא עונה לציפיות שלי (שהן כציפיותיו של כל אדם רגיל). אך האם אפשר להנות ממשהו שלא עונה לצפיות? זה מוזר.
לאור ההתנסויות הללו, אני סבור היום כי התיאור שמאמינים לעיתים מתארים לעצמם ולאחרים את יחסיהם עם אלוהים, כאילו אלה יחסים חבריים כפי שבני אדם מבינים חברות, איננו מדוייק. לדעתי, מערכת היחסים עם אלוהים איננה על פי מה שאנחנו מבינים יחסים, האהבה עם אלוהים אינם על פי מה שאנחנו מבינים אהבה, התקשורת איננה על פי מה שאנחנו מבינים תקשורת, ונראה לי שאנחנו יודעים את זה אך עלינו להיות כנים, לדייק במה שאנחנו מספרים לעצמינו ולאחרים ולהפסיק לתרגם את השפה האלוהית לשפה אנושית משום שזה נוח לנו.
כמובן שכאשר אנחנו מתקשרים האחד עם השני ורוצים לדון או לתאר את חוויותינו הרוחניות אין לנו ברירה אלא לדבר בשפה האנושית ואולם אם נהיה כנים ונדייק את הבנתנו את אלוהים גם השפה שלנו תזדכך, גם יכולת התקשורת האחד עם השני.
כאשר אנחנו סבורים שאנחנו יודעים, להסביר, להגדיר ולתאר את אלוהים, את דבריו והתנהלותו בשפה ובכלי הבנה אנושיים רגילים, אנחנו מנסים להוריד את אלוהים למישור שלנו אבל זה לא מקומו. אנחנו רוצים שתהיה לנו שליטה על דרכי הרוח ועל אלוהים בכלי הארץ אך זה דבר שלא ייתכן. נדמה לנו שאנחנו יודעים לחבר את השמים והארץ בכוח האינטלקט שלנו, התובנות, התחושות, הרגשות, הרצונות, הכוונות הטובות, או 'פרשנות הכתובים', אך רק אלוהים – ולא כל מתווך, אנושי או לא אנושי, יכול לעשות את החיבור בין הארצי לרוחני (אנחנו הארץ, הוא השמים) ועלינו להפסיק להשלות את עצמינו שהדבר בתחום יכולותינו סמכותנו או הבנתנו. אנחנו לא מבינים באופן טבעי את צורת התקשורת הזו, אנחנו לא מבינים את אלוהים והדרך שלו בכלים אנושיים, אנחנו צריכים למתוח את עצמינו עד הקצה על מנת להתחיל להבין בכלים הרוחניים שהוא ייתן לנו. זהו אתגר מתמיד שהוא גם מתגמל בדרכו אבל גם מרגיש חסר אונים, לכן ענווה היא מילת המפתח במסע הזה.
האם אלוהים עצמו מרגיש חסר אונים בבואו לתקשר עם בני אדם? איך הוא מרגיש בתוך מערכת יחסים שמסובכת בחוסר הבנה וחוסר יכולת? אני סבור שהוא כואב את זה אבל גם יודע את הפתרון ויביא אותו כשהזמן יגיע. הוא רואה את אחרית הדבר לכן איננו מיואש. בינתיים הוא מאפשר למציאות שבה אנחנו אבודים בתוך אנושיותנו להוכיח שהשטן טועה (השטן קיבל כרגע שליטה על העולם הזה ועל צורת המחשבה הארצית וההוכחה שדרך השטן בלתי אפשרית עוברת דרך האדם האובד ותהיה עוגן מרכזי הכרחי במלכות הנצח של אלוהים). בו בזמן אלוהים בוחן דרך תחושת האבדון הזו את סבלנות המאמינים נאמנותם ואמונתם.
יחד עם זאת אלוהים פורץ דרך חדשה להבנה ולתקשורת איתנו כבר היום. הוא עושה את זה למשל איתי ולכן הוא מבקש ממני שאכתוב את הדברים שהוא מלמד אותי. הוא אומר לי כך: "רק אני יכול להסביר להראות ולהוביל אנשים בדרך, רק אני יכול להביא להתגלות אמיתית ושינוי בסיסי אמיתי. השינוי הזה מאוד נחוץ היום, שכן הדרכים הישנות שמתפשרות עם האנושיות המוגבלת של האדם ה'טבעי' מיצו את עצמן ולא יביאו עוד התקדמות. את ההתגלות החדשה, פריצות הדרך בהבנה ובתקשורת, על כל אחד ממי שקורא לעצמו מאמין לבקש בנפרד שאעשה בשבילו – זה לא יבוא שוב על ידי שליח או נביא כמו פעם. יואב רק מקשיב, מתרגם וכותב לצורך עדות. את העבודה עצמה: למצוא את הדרך לתקשר איתי כדי שאני אתגלה לו ואלמד אותו איך לתקשר, את העבודה לנסות ולהתאמץ להבין אותי, ללכת בדרכי כדי שאני אוליך אותו, על האדם הפרטי לעשות באופן אישי.
ואולם בסופו של דבר אני אביא גם פריצת דרך עולמית ומי שיצליח לאחוז בדבר יפרוץ. רק אני (אלוהים) אביא את פריצת הדרך הזו, שאף אחד לא ישלה את עצמו שבכוחו להביא את הדבר או אף לזרז את ביאתו."
ב. הצורך בנאדות חדשים והנאדות הישנים של חוה אמנו.
הצורך בתקשורת מסוג חדש איננו צורך חדש ואיננו רעיון שלי. ישוע המשיח ביטא כבר את הצורך הזה לפני כאלפים שנה: "אֵין אִישׁ שָׂם פִּסָּה שֶׁל בַּד חָדָשׁ עַל בֶּגֶד יָשָׁן, שֶׁכֵּן הַטְּלַאי יִתָּלֵשׁ מִן הַבֶּגֶד וְהַקֶּרַע יִגְדַּל. וְאֵין שָׂמִים יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת יְשָׁנִים; אִם יַעֲשׂוּ כֵּן, יִתְבַּקְּעוּ הַנֹּאדוֹת וְהַיַּיִן יִשָּׁפֵךְ וְהַנֹּאדוֹת לֹא יִצְלְחוּ עוֹד. אֲבָל שָׂמִים אֶת הַיַּיִן הֶחָדָשׁ בְּנֹאדוֹת חֲדָשִׁים וּשְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו יִשָּׁמְרוּ" (מתי ט' 16).
הנאדות הישנים הם האינטלקט, ההגיון, הרגשות, הרצונות והתפישות אנושיות שמובנות באישיותנו מלידה. ואולם הכלים הללו הם הנאדות ישנים שבהם אנחנו רוצים למלא את היין החדש וישוע אומר שהנסיון הזה לא יצלח. ומניין ניקח נאדות חדשים אם הישנים הם כל מה שיש לנו?
ובכן אם נבוא לפניו ונבקש, מתוך הודאה כנה וענווה במוגבלותנו ומתוך חזרה בתשובה על השחצנות המולדת בנו, לחשוב שקנינו במשהו את אלוהים ואת ההבנה אותו, הוא יעשה זאת בשבילנו באופן על טבעי. בעבר אלוהים ביקש שנמלא אחר המצוות המעשיות שבתורה, היום הוא מבקש שנבקש אותו ואת דרכו, לא בסתירה למה שהורו המורים והנביאים בכתובים אלא בהתאמה איתם ומתוך התגלות אישית חדשה. הבקשה להתגלות אישית שלו ושל דרכו צריכה להיות מתוך הבנה שכל חיינו תלויים בזה. זו לא סתם בקשה אלא בקשה נואשת ונכונות לעשות הכל. אין היום שום אפשרות לקבל את אלוהים, את דברו ודרכו בלי להיות לחלוטין מאוהב בו. עלינו למצוא את הדרך להיות מאוהבים באמת ובפועל, כמו ילדה בת שמונה עשרה שהתאהבה ואיננה יכולה לחשוב על שום דבר אחר. אחרת אלוהים לא יהיה שם. הימים שאלוהים הסכים לשחק איתנו משחקי ילדים נגמרו. כיום, או שאנחנו שם באמת, כמו שגם כתוב "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ", או שלא.
הנטיה לחשוב שקנינו את אלוהים, את הידע עליו, את התקשורת איתו או את הישועה שלו בזכות מעשים 'טובים' שעשינו בכלים שלנו האנושיים, בזכות סבל שעברנו, בזכות כוונותינו הטובות, החכמה, הכשרונות והיכולות הטבעיות, או אף בזכות פרשנות הכתובים האומרים שדם ישוע יכפר לנו ויביא אותנו לשם מעצמו, הבטחות שנתן לנו דרך אברהם וכולי – כל זה לא יעבוד יותר. אינני אומר שמי שלא שם עם כל הלב לא יוושע, אני לא יודע מי יוושע וזה לא תפקידי להחליט. מה שאני אומר הוא שאלוהים לא יהיה שם ביומיום, וכשאלוהים מסתתר (רוח השכינה מתעצב) החיים קשים.
הנטיה לפרש את אלוהים ודרכו דרך הכלים האנושיים טבועה ומולדת בנו עוד מימי אדם הראשון. אנחנו רואים זאת למשל בסיפור חווה אימנו. לחוה נאמר עם הגירוש כי בעצב תלד בנים וכי בנה (זרעה) הוא זה שירוצץ את ראש הנחש ולמעשה יגאל אותה ואת העולם מהחטא והגלות. אז היא השלימה והוסיפה גם דברים שאלוהים לא אמר במפורש, כי זה היה נוח לה. היא הגיעה למסקנה שבנה הראשון יהיה הגואל וזה סוג הטעות שכולנו נוטים לעשות. היא הבינה את דבר אלוהים דרך הכלים האנושיים הצרים אגואיסטיים שלה, דרך הצרכים הדחופים והאינטרסים, באמצעות הנאדות הישנים, וזה הוביל אותה לחשוב שמאחר וסבלה את כאב הלידה ומאחר והדבר הובטח לה (כמו שהיא מבינה שהובטח) – הינה היא קונה את גאולתה, קונה את עולמה ולמעשה קונה את אלוהים. כמו שנאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה" (בראשית ד'1).
זו זווית הראיה האנושית שהתקבעה בעידוד השטן ואומרת: מגיע לי! זו טעות שנעשית בתמימות כביכול, ואולם הטעות התמימה הביאה לחיי חוה תוצאה מחרידה ממש: קיין לא רק שלא נהיה לגואל העולם אלא הופך לרוצח בנה השני.
ואולם יש לזכור, כי עם ההפכחות הכואבת מאשליה שחצנית, לא בוגרת, כמו של חוה צצה לה סכנה הפוכה, הלא היא חוסר התקווה הייאוש וחוסר האמונה. צד שני זה בחייה של חוה התבטא בכך שקראה לבנה השני הבל. כנראה עוד לפני הרצח חוה מבינה שקיין הוא עוד בן אדם חוטא, שאיננו הגואל, ואז היא אומרת: מאחר ואלוהים לא ענה לציפיותי ומאחר ולא הבנתי מה הוא אומר לי לגבי הגאולה והבן (למה התקשורת איתו כל כך קשה עד בלתי אפשרית?) ומאחר שעכשיו ברור לי שגם קיין לא יגאל אותי ואת העולם, אז עכשיו אני כבר לא יודעת מניין תבוא הגאולה ואיך אני אמורה להיגאל מהמוות הנורא שמצפה לי. פתאום אני מוצפת פחד מוות משתק ואין לי תקווה, ופתאום הספק מקנן בי כי אינני מבינה לאן אלוהים מוביל? מסתבר שאני לא מבינה את שפתו. ואולי גם הוא לא מבין את עצמו? אולי הוא משנה את דעתו חדשות לבקרים ולא מתכוון לעמוד בהבטחותיו? אולי הוא לא יכול לקיים והוא כמו בן אדם שעשוי להיכשל ולטעות? ואולי הוא איננו מה שהוא טוען להיות וכל הסיפורים עליו הם אשליות? ואולי הוא בכלל לא קיים?
וכך נפתחת הדלת וחוה חושבת שהכל הבל. וזאת בדומה לשלמה המלך שהיה מלך אדיר כוח והיה החכם באדם ובכל זאת נפל באותו פח של חוסר תקווה ואמר: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קוֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". ואז גם אמר בפירוש: "שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". ואולם כולנו נופלים בפח הזה (האחד משני הקיצוניות, שחצנות או ייאוש), רק ששלמה המלך היה מספיק כנה כדי להודות בזה, לעומת מנהיגים רוחניים ודתיים רבים שמספרים לנו סיפורי בדיות על עצמם.
גם חוה בתחילה מתלהבת, מאמינה באלוהים בדברו ובהבטחותיו. היא זוכרת את חייה היפים לצידו בגן עדן ובכל ליבה היא מצפה לגאולה. כלומר, חוה היא אשה מאמינה! נראה שכל כוונותיה נכונות וטובות, ואולם התרגום שהיא עושה מדבר אלוהים לאופן מחשבתה האנושית הטבעית הוא שגוי.
הלקח העיקרי שלדעתי אפשר לקחת מהסיפור הוא: כי למרות שאני ורבים אחרים כחוה מאמינים באלוהים ובדברו ומצפים לגאולה, עדיין אנחנו נוטים באופן אוטומטי בלתי מודע לתרגם את אלוהים וכוונותיו לתפישתנו האנושית ארצית המרוכזת בעצמה, והתוצאה – בלי שנתכוון שכך יהיה – היא דו קוטביות (דו קוטביות היא סוג של מחלת נפש), דהיינו: שחצנות או אופוריה שמתחלפים ביאוש, תחושה של שליטה שמתחלפת באיבוד שליטה, וכמו כן, תקווה שאיננה מבוססת על מידע מדוייק שמתחלפת בהליכה לאיבוד בתהומות ההבל.
שני הקצוות לא רצויים והברירה היחידה שנותרת היא לנסות ללכת על הקו הדק שביניהם. אני אישית מתיימר ללכת על הקו ולא מתיימר בו זמנית – מתיימר כאשר נראה לי שאלוהים אומר לי לנסות, ולא מתיימר כשהוא לא אומר לי. אני מנסה לתרגם את ההתגלות שלו כאשר הוא אומר לי לתרגם (לתרגם, דהיינו, לנסות להבין בהגיון שלי, להגדיר במילים, לכתוב) ולא לתרגם כשהוא לא אומר לי. אני מנסה לקבל את הגורל שהועיד לי להיות מנותק ומופרד מההבנה השלמה שלו, ומצד שני אני מצפה ליום שבו יחליט להביא למימוש פריצת הדרך וקפיצת המדרגה בהבנה ובתקשורת.
אני משתדל לא לעשות את הטעות של חוה. אמנם אני לא מצפה לילד, כי ההבטחה הפעם היא שהגואל יבוא בעננים ולא דרך רחם, אבל קל לי לטעות ולהסיק למשל שמכיוון שאלוהים נותן לי את הסבריו ואמיתו אולי אני אמור להיות נביא, רועה או מורה אחרים כדי להחיש את הגאולה (זו צורת הראיה האנושית אוטומטית שמפספסת את כוונת אלוהים ולא מאפשרת תקשורת איתו). אבל הוא אמר לי לכתוב, לא אמר לי להורות. אם יאמר לי להורות אלך להורות.
זו סכנת האופוריה שאורבת לי: לחשוב שהינה אלוהים גואל אנשים דרכי וכך אני מקבל גם מימוש של מיני תשוקות ארציות: להיות מוכר, להיות מקובל, לקבל תמיכה אנושית, להרגיש שאני עושה משהו חשוב (כביכול משרת את אלוהים). התשוקות הארציות שמחכות להתממש דרך החזות הרוחנית כביכול נמצאות תמיד בצללים, בני אדם בדרך כלל לא מודים בזה ומציגים רק את החזות הרוחנית ואולם אלוהים יודע. התשוקות הארציות אינן בהכרח לא נכונות או לא מוסריות ואולם אין אפשרות לעשות עבודה רוחנית אמיתית כשחלק מהמניע הוא תשוקה ארצית שמסתתרת בצללים. צריך להבין שהדופמין שמופרש במוח בגלל הצפייה למימוש הרצונות הארציים, היא היא האופוריה, (של חוה, של כולנו) ולא משנה עד כמה זה נראה כלפי חוץ כהתלהבות קדושה, רוחנית. גם הספק או הייאוש הם בשל הציפיה לאותו דופמין. אז, המחשבה הארצית אומרת כי מכיוון שאני לא רואה כרגע את פריצת הדרך שתביא למימוש התשוקה הנסתרת, אני נעלב וכועס, אני לא רוצה לשחק יותר כי אני לא מרוצה, אני בדיכאון, הכל מבחינתי הבל. אני רוצה שאלוהים יבין שאני כועס בשביל שישנה את גישתו ויפתח לי דלתות כי הוא הבטיח לרצות אותי.
שים לב, פעמים רבות אלוהים רואה שאין שום אפשרות לשכנע אדם מסויים שה'עבודה הרוחנית' שהוא עושה היא לא מה שאלוהים הנחה אותו לעשות, ואז הוא נותן לו לעשות את מה שהוא מתעקש כדי שמהעבודה הזו יצא כלום ושום דבר וכך אולי בסוף הוא יבין.
גם חוה אימנו עשתה טעויות שכל מאמין עושה וגם אני עושה ועשיתי. ההבדל בין מאמין אמיתי ללא מאמין הוא בכך שהמאמין לומד מטעויותיו וחוזר מהן. מאמין כזה בסופו של דבר חוזר לאלוהים ולדרכו, ממשיך להקשיב לאלוהים וליישם את דרכו המאוד מאוד צרה. אני מאמין שחוה היתה מאמינה כזו, לוחמת אמיתית. אני מאוד אוהב אותה ומרגיש את הלב שלה למרות הטעויות. אני נוטה להאמין שגם הייאוש שביטאה בזמן לידתו של בנה השני והיאוש שבוודאי חוותה כאשר הבל נרצח, היו זמניים והיא מצאה בסופו של דבר את דרך אלוהים.
מי שלא מוותר וממשיך להילחם מבין בסופו של דבר, לאחר יותר או פחות סבבים של התלהבות וייאוש, את מה שישוע אמר: "מִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'עָשִׁיר אֲנִי, עָשַׁרְתִּי וְלֹא חָסֵר לִי כְּלוּם' וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה הָאֻמְלָל וְהַמִּסְכֵּן, עָנִי וְעִוֵּר וְעָרוֹם, אָנֹכִי מַצִּיעַ לְךָ לִקְנוֹת מִמֶּנִּי זָהָב צָרוּף בָּאֵשׁ לְמַעַן תַּעֲשִׁיר, וּבְגָדִים לְבָנִים לְמַעַן תִּתְלַבֵּשׁ, וְקִילוּרִית לְמַעַן תִּרְאֶה" (התגלות ג' 17). ישוע כאן אומר שאנחנו שוגים בתפישה ומביא דוגמא לאדם שחושב שלא חסר לו כלום בזמן שאינו יודע שהוא עני ואומלל.
ואולם ישוע גם אומר במקומות אחרים, למאמינים שחושבים שהם עניים, עיוורים, ערומים ואומללים: האינכם יודעים שאתם עשירים? שאתם לבושים בגדי ישע? שפקחתי את עיניכם והבאתי אתכם אל שמחתי? כלומר, התפישה האנושית הדו קוטבית של עושר או עוני (כמו גם כל שאר זוגות הניגודים) היא תפישה בעייתית. התקווה נמצאת באפשרות המוצגת בפסוק והיא לבקש ולקבל מאלוהים את האמת שלו שאיננה חד מימדית, לדבוק בו ובאמת שהוא מביא יומיום חדשה. מי שחושב שהוא עשיר יקבל ממנו את התובנה שהוא עני ואז את התובנה שהוא יכול לבקש ולקבל ממנו זהב. מי שחושב שהוא אומלל ועני יכול לקבל את התובנה שהוא עשיר ואז לקבל מאלוהים ענווה אמיתית שאיננה מבוססת על יאוש. המטרה היא שנבין שהאמת שלו גדולה מהתפישה האנושית והיא חובקת את התמונה הכוללת שמעבר לזוגות הניגודים.
ג. הבנה ארצית של טוב ורע לעומת ההבנה האלוהית
הנביאים דרך נבואותיהם וסופרי התנ"ך דרך סיפורי הכתובים לעיתים קרובות מצביעים למעננו על הבעייתיות המובנית בתקשורת, בצורת המחשבה, בתפישות, ועל הצורך בכלים (בנאדות) חדשים. בישעיהו ס"ד 5 נכתב למשל: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כּוּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקוֹתֵינוּ, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כּוּלָּנוּ וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאוּנוּ". בגד עידים הוא בגד מסריח, ששימש בימי קדם את הנשים בזמן המחזור החודשי. זמן המחזור החודשי נחשב על פי התורה לזמן שבו האשה טמאה לכן קשה לחשוב על דימוי מבזה יותר שאלוהים נותן ל"כָּל צִדְקוֹתֵינוּ", כלומר לכל! מה שנדמה לנו שאנחנו עושים טוב, אך בעיניו הוא דוחה ומסריח.
אם מתייחסים רק למה שכאן נאמר, ומתייחסים לזה באמצעות התפישה האנושית הרגילה, אזי אפשר להסיק שאין תקווה לאדם מלפני אלוהים, ואיך תהיה לו תקווה אם כל מה שהוא מנסה לעשות טוב, הוא כל כך רע בעיניו? ואולם כדי להבין את אלוהים יש צורך בראיה רב מימדית, לכן התנ"ך תמיד מביא את עמדתו מכמה זוויות שונות. הזוויות השונות נראות בעינינו סותרות לעיתים, אך אין כאן סתירה אלא זווית ראיה אחרת שאותה אנסה להסביר בהמשך. בינתיים נראה כיצד התנ"ך – כמה פרקים לאחר הפסוקים הקשים – מביא התיחסות כביכול סותרת לאותו נושא ואף על ידי אותו נביא: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, וָאוֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ" (ישעיהו מ"א 8).
האם אנשים ברגיל, מתוך ההתנסות בחיים בעולם הזה, מבינים מערכת יחסים שכזו כאשר מיאוס ודחיה מתחלפים לאחר כמה פרקים במילות נחמה ואהבה הפוכות? זה נשמע מבלבל ואולם אני סבור שניתן להבין את הדברים הללו ואף להתרשם מהיופי והחכמה שבראיית אלוהים.
הדבר הראשון שצריך הוא לעמוד מול הדואליות המבלבלת הזו ולא לדלג עליה, כי הדברים מוצגים כך בכוונה, על מנת שנתאמץ להבין את אלוהים ואת דרך מחשבתו האחרת. אחת הבעיות שלנו היא שהתרגלנו לקצוות האלה בכתבי הקודש ואנשים מקבלים את זה לעיתים באופן אוטומטי ומתוך הרגל. דומה שהכתובים עושים כל מאמץ כדי שלא נתרגל וכדי שנעלה את השאלות הקשות, שלא נשלים עם מה שנראה לנו כסתירה בלתי מובנת אלא שנלך לאלוהים כדי לדרוש הסברים. אלוהים רוצה שנתמודד, שנשאל, על מנת שהוא יוכל להסביר.
הרי באופן רגיל לא יתקבל על דעתו של אף אחד אם יבוא מישהו ויגיד לו שכל מה שהוא עושה טוב הוא לגמרי מסריח, טמא, נועד למוות. הרי נתקומם. במיוחד אם מיד אחר כך אותו אדם יגיד לנו שהוא אוהב אותנו ובחר בנו לתכלית נעלה ומעשים כבירים. לכן נדמה לי שגם לגבי אלוהים אנחנו לא באמת מקבלים, אלא שהתרגלנו שכך זה כתוב. השאלה אם כן איננה האם הדברים האלה באמת מתקבלים על דעתנו – הם לא מתקבלים – השאלה היא האם אנחנו נאבקים לנסות להבין את צורת מחשבתו של אלוהים? את זווית ראייתו הגדולה יותר? למה הוא באמת מתכוון כשהוא אומר דברים כאלה? לעיתים קרובות אנחנו רוצים אלוהים שיהיה בשיעור קומתנו האנושית אבל אין כל אפשרות כזאת.
כשישוע עשה ניסים ריפא והאכיל, רבים נהרו אחריו, שיבחו, היללו והיה נדמה (על פי תפישה האנושית ה'טבעית') שהינה ישוע עושה חיל בקרב העם ומקרב אליו המונים. הינה הם מקבלים אותו ואת מלכותו, הללויה. התמונה הכאילו אידילית הזו עם האלפים על הדשא, מזכירה לי את ה 'REVIVALS' של העולם הנוצרי. אך איך ישוע התייחס ל 'REVIVAL' הזה? הוא בכלל לא התלהב ומיהר לומר לאותם אלפים: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם… רַבִּים מִתַּלְמִידָיו שֶׁשָּׁמְעוּ זֹאת אָמְרוּ: קָשֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה; מִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ?… בְּשֶׁל הַדָּבָר הַזֶּה נָסוֹגוּ רַבִּים מִתַּלְמִידָיו וְלֹא הוֹסִיפוּ לְהִתְהַלֵּךְ אִתּוֹ. אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַשְּׁנֵים עָשָׂר: שֶׁמָּא גַּם אַתֶּם רוֹצִים לָלֶכֶת? הֵשִׁיב לוֹ שִׁמְעוֹן כֵּיפָא: אֲדוֹנֵנוּ, אֶל מִי נֵלֵךְ? דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמְּךָ. וַאֲנַחְנוּ הֶאֱמַנּוּ וְיָדַעְנוּ שֶׁאַתָּה קְדוֹשׁ הָאֱלֹהִים" (יוחנן ו' החל מפסוק 53).
ישוע רואה פנימה לליבם של האנשים והוא רואה שה'אמונה' שלהם מבוססת על התפישה הארצית. על פי תפישה זו מי שנותן לחם בחינם ועושה ניסים ונפלאות הוא 'טוב' ו'קדוש' והם מוכנים ללכת אחריו, ואולם ברגע שהמישהו הזה מאתגר את התפישה הארצית שלהם ודבריו נראים להם לא הגיוניים וסוטים, הם פונים מעליו חיש מהר.
זהו ה'REVIVALS' האנושי, הארצי שאלוהים לא מקבל. ואי אפשר להסיט את אלוהים מדרכו בטענה שזה גובה מחיר אנושי נוראי (כי המונים הולכים לאבדון). אלוהים לא מתרשם מה'מחיר', הוא יודע שהדרך שלו היא הדרך היחידה האפשרית, הדרך היחידה לטוב ולאושר.
האם ישוע לא ידע שדבריו אלה יעוררו פרובוקציה כזו? שרובם יעזבו? בוודאי שידע. ישוע הוא נותן התורה, מכתיב הנבואות לנביאים, רועה ישראל, לכן אנחנו רואים את אותו דפוס לאורך כל ההסטוריה: הוא רוצה לעורר אותנו להבין שצורת המחשבה שלו שונה משלנו ועלינו לחפש ולבקש אותו היכן שהוא נמצא ולא להיפך.
תגובתו של שמעון כיפא לשאלתו: "שֶׁמָּא גַּם אַתֶּם רוֹצִים לָלֶכֶת?" היא תחילתה של תקווה שכן הוא מקבל את ישוע למרות שהוא לא מבין, והוא אף מוכן להיות כנה ולהודות שהוא לא מבין. מה ששמעון כן מבין הוא ש"חַיֵּי העוֹלָם" קיימים עם ישוע בלבד ולכן לא יעזוב אותו למרות שהוא מאתגר את תפיסותיו ה'טבעיות' ללא הרף והדבר בכלל לא פשוט. גם יוחנן המטביל אותגר באופן לא פשוט כאשר הושלך לבית הכלא למרות שעל פי תפישתו ה'טבעית': ישוע, מאחר והוא המשיח, אמור לגרש את הכובש הרומאי ולגאול את ישראל. יוחנן לכן גם שולח לו מסר: "אַתָּה הוּא אֲשֶׁר נוֹעַד לָבוֹא, אוֹ נְחַכֶּה לְאַחֵר?" (מתי י"א 3). יוחנן לא הבין את כוונותיו ומטרותיו של ישוע למרות שהוכתר על ידיו כגדול המאמינים אי פעם ואולם השאלה ששאל היתה שאלה כנה, מתבקשת. שאלה קשה מסוג השאלות שרבים מהמאמינים לא מעזים לשאול למרות שגם הם לא מבינים הרבה דברים.
ואולם כאלפיים שנה חלפו מאז שמעון כיפא ויוחנן המטביל – אלה האנשים שהיו שותפים בפריצות הדרך האבולוציונית הרוחנית אז – והיום הגיע הזמן לפריצת דרך נוספת, וזו פריצת דרך שבה אנחנו יכולים להבין הרבה יותר בגלל הפרספקטיבה ההסטורית הרחבה יותר ובגלל כל מה שעברנו באלפיים השנים. ההבנה הזו צריכה להתממש בשני שלבים א. עלינו להודות כמו כיפא שאנחנו חלשים ונרדפים, ולקבל שאלוהים שונה מאיתנו ולכן צורת המחשבה שלו שונה. ב. עלינו לבקש לדרוש ולקבל – כמו שאברהם קיבל, כעולה מסיפור העקידה למשל – יכולת על טבעית, הישר ממנו, להבין את שפת השמים ולהתחבר אליה מתוך שותפות אמיתית. (אברהם קם השכם בבוקר והלך לעקוד את בנו כמעט בהתלהבות, בשמחה ממש, והדבר סותר כל הגיון אנושי רגיל – בוודאי מהווה סתירה למערכות החשיבה הטבעית של אברהם כי הבן הזה היה משאת חייו והבטחה שקיבל מאלוהים).
האם הכוונה היא שעלינו לנטוש את צורת המחשבה שמתבססת על הגיון ולהתבסס רק על אמונה? ממש לא. ביכולתנו להבין את ההגיון האלוהי שאומר כך: אני אלוהים כל יכול וכל יודע ולכן בראתי אדם שהוא לא כל יכול וחלש. האדם הזה במידה ויבחר בכך בבחירה חופשית יהיה איתי לאחד (כמו שהאב הבן ורוח הקודש הם אחד). אז, בגלל החיבור איתכם, אני אלוהים החובק כל היודע כל והכל יכול, יהיה גם היצור החלש והנרדף שאתם. כדי שאהיה שלם מכל בחינה ומכל זווית אני רוצה להיות החלש והחזק כאחד, הצודק והנוטה לטעות כאחד, זה שיכול להעניק חיים והגנה וזה שזקוק להם, על ידי החולשה (של האדם) תושלם גבורתי. לכן אני בוחר לתת לייצור החלש את כל מה ששלי ולקחת על עצמי את כל מה ששלו. מי מכם רוצה לעשות זאת איתי?
ברגע שנבין את צורת מחשבה זו של אלוהים נוכל גם להבין מדוע רגע אחד הוא קורא לכל צדקותינו בגד אידים וברגע השני הוא מתייחס אלינו כתכלית הבריאה. הוא מכנה את כל צדקותינו בגד אידים כי ככה הוא יצר אותנו, זה לא מבטא זילזול או כעס, זה מיועד לכוון אותנו להבין שאין שום סיבה לגאווה, שעלינו לקבל את נמיכות ערכינו ולהפסיק להעמיד פנים ולנסות לשחק את המורים, המושיעים ומשרתי האלוהים.
ואולם אז הוא ממהר להוסיף ולומר לנו (למאמינים שבחרו בו) "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, וָאוֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ", כדי שנבין שבתוך החולשה והנמיכות הקיצונית הוא קורא לנו להיות שותפיו ואהוביו הקרובים ביותר.
אלוהים רואה את הצדדים הרבים והשונים של השלם ולשם הוא חותר. הוא רואה את כל המכלול הדברים וסיבותיהם העמוקות ביותר. אפשר לצייר זאת במשל: אדם נוהג במכונית, יש לו מטרות להגשים, יש לו משימות למלא והמכונית היא הכלי שיביא אותו לשם. המכונית לא יודעת את כל זה, היא גם לא רואה את הדרך (היום כבר יש מכוניות שגם רואות) ולכן, אילו היתה למכונית תודעה, היא היתה יכולה לחוש מבולבלת. וכי מדוע זה שנוהג בה פונה פעם לימין ואחר כך לשמאל, מה הוא שיכור? למה הוא מאיץ ואחר כך בולם כך שכל המאמץ והאנרגיה שהושקעו בתאוצה יורדים לפתע לטמיון? זה לא הגיוני ההתנהגות הזאת. לעיתים אנו זוחלים במהירות חד ספרתית, מתקדמים קצת ועומדים קצת כשבחוץ חום כבד שגורם לבלאי גבוה של מכלולי המכונית. ככה כולם כולל הנהג סובלים ואולם המכונית יכולה לנסוע ישר ומהר וכך גם להקל מעליה את העומס. אז המכונית מתלוננת, מתמרדת, וכל זה משום שאין בידיה את כל הנתונים, היא לא יודעת לאן נוסעים ואיך נוסעים דרך סכנות ומכשולים.
אלוהים תמיד יידע הרבה יותר מכל נברא ולכן הפתרון היחיד ההגיוני הוא לסמוך עליו, לשים בידיו את ההנהגה ולהפסיק להתלונן. ואולם אלוהים ברא את האדם כדי שיהיה שותפו ובעל בריתו ולכן הוא מבקש שהאדם (בעזרתו) ישכלל את הבנתו וכך יהיה שותף קרוב יותר ומועיל יותר. גם האדם משכלל ללא הרף את יכולות המכוניות שיצר ואף נותן להן יכולות אוטונומיות. זו הסיבה שאלוהים מציב בפנינו כיום את הרף החדש הזה. עלינו ללמוד את שפתו וצורת מחשבתו כדי שנהיה שותפים מודעים ולא סתם מכונות.