מאפייני החיים במלכות הנצח

ואיך נכשיר את עצמינו לחיים במלכות זו

(4980 מילים)

א. הקדמה

בעוד זמן קצר (על פי קנה המידה הנצחי) העולם הזה יחדל להתקיים כפי שהוא ויחל עידן מלכות אלוהים.

על פי נבואות התנ"ך עידן המלכות יתאפיין בשלום ("לֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה"), בידע ובחכמה ("מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"), בכך שיתקיים רק הטוב ולא המשחית ("לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ"), לא יהיה מוות אלא חיים לנצח, לא יהיו מחלות, אסונות, ועוד אפיונים שמפורטים בכתובים. מלכות אלוהים תגיע ותיושם בשתי פעימות אך לא נתעכב על עניין זה כאן.

על פי הכתובים המלכות תרד לארץ מן השמים, כי המחסומים בין השמים לארץ יוסרו, התנועה והמעבר יהפכו חופשיים ויושג איחוד ושיתוף שלהם. האיחוד דומה לאיחוד בנישואים של איש ואישה – מצד אחד הם גוף אחד (אמורים להיות) מצד שני הם שומרים על ייחודיותם כאישיות נפרדת שלה תפקיד שונה בתוך הגוף המאוחד.

תיאור גן העדן בספר בראשית הוא תיאור של אתר גאוגרפי פיזי וכך יהיה גם באחרית הימים, בני האדם המאמינים ישתכנו אז בגן העדן\המלכות וזה יהיה על הארץ ולא בשמים כפי שאנחנו לפעמים מציירים לעצמנו. תיאור גן העדן אצל מאמינים כיום נוטה להיות מעורפל למרות שתקוות המאמין מכוונת למציאות עתידית זו, לכן יש חשיבות לנסיון לברר ולהבין כיצד המציאות שנהיה חלק ממנה בעוד זמן לא רב (אלה שיכתבו בספר החיים) באמת תראה. אני לא הייתי שם, גם לא באמצאות חזון לכן לא אוכל להביא עדות אישית אלא רק דברים המבוססים על הכתובים ועל התגלויות שקיבלתי באמצעות כלי התפישה שלי וההגיון (על ההבדל בין התגלות רוחנית ישירה לבין התגלות רוחנית באמצעות הגיון ראה את הפוסט שכאן).

לא בִּכְדִי מציאות גן העדן הנצחי העתידי מעורפלת בקרב מאמינים, היא מעורפלת משום שכולנו נוטים לפתח ציפיות שמבוססות על התפישות וצורת המחשבה הארצית במקום הרוחנית. חוששני שגם התיאור במאמר זה לא ישמע מושך, ורבים היו מעדיפים לבלות את הנצח במקום אחר. מאמר בשם: 'הגיע הזמן לקפיצת מדרגה ביכולתנו להבין ולתקשר עם אלוהים, והזמן הזה הוא עכשיו', על צורת המחשבה הארצית בהשוואה לצורת המחשבה האלוהית וכיצד לפרוץ לעידן חדש בנושא זה ראה כאן).

במאמר זה אנסה ננסה להביא את המאפיינים שמצאתי לחיים במלכות מההיבט הרוחני. (מאמר נוסף, משלים, מביא את ההיבט החושי ארצי של החיים במלכות העתידית. המאמר קיים ועוד לא התפרסם. כשיתפרסם אעדכן). ההיבט החושי ארצי יהיה במלכות כמו כן ואולם יהיה שם איזון נכון בין הרוחני לארצי כאשר ההיבט הרוחני מוביל ומנהיג. מקום התגשמות האיחוד יהיה על הארץ כי הארץ היא מקום ההתגשמות. האדם נוצר בתבנית ארץ, זה ייעודו, ולכאן הוא שייך. יחד עם זאת ההיבט הרוחני במלכות, זה זה שאני מבקש לתאר במאמר זה הוא העיקר גם כיום וגם במלכות, כי אלוהים אמנם יבא לשכון על הארץ אך האדם נקרא ללכת אחריו ולא להיפך (אלוהים ישכון בשמים וגם בארץ כי הוא יכול להיות במקומות רבים בו זמנית).

ב. חזון ישעיהו – מערכת היחסים הוורטיקלית.

ישעיהו בזמנו קיבל חזון שנועד כדי שנראה את טבע היחסים אצל אלוהים האב. טבע זה הוא הדגם ליחסים בעבור כל שאר השייכים למלכות. בחזון זה אפשר לזהות שני סוגי פעילות, ואלה דומים לפעילויות שהמאמין נקרא לעשות גם בעולם הזה. מדוע הן דומים? משום שחיי הרוח של המאמין בעולם הזה הם הכנה ואימון לקראת החיים במלכות.

שני סוגי הפעילות הם: 1. פעילות במסגרת מערכת היחסים המאונכת (וורטיקלית) דהיינו, יחסים בין אלוהים האב, הגבוה בהיררכיה, לבין הכפופים לו. 2. פעילות במערכות היחסים המאוזנות (הוריזונטלית) שיש בין בין הפרטים שבאותה שכבה היררכית.

להלן החזון שבישעיהו פרק ו': "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עוּזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדוֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן".

השרפים כאן הם כנראה אותם יצורים (חיות) שמתוארים גם בחזון יחזקאל ובחזון יוחנן שבספר התגלות. בכל התיאורים מדובר בארבע יצורים שנמצאים קרוב וסובבים את כיסא אלוהים. יש להם שש כנפיים ודומה כי הם משמשים כגוף החי של אלוהים. יחד עם העובדה שהם גוף אלוהים יש ל'חיות' אישיות ותודעה, לכן מדובר במערכת היחסים הבינאישית הכי אינטימית שיכולה להיות, בדומה למערכת היחסים שיש לאדם עם גופו, אלא שלגוף אלוהים יש אישיות ותודעה משלו בניגוד לגוף האדם שהוא מכונה ללא תודעה ואישיות נפרדת. מערכת יחסים זו משמשת דוגמא ומופת לבני האדם המאמינים ביחסיהם עם אלוהים, שכן איחוד דומה נועד להתרחש בין המאמין למשיח במלכות. והרי כאן מתוארת האחדות שבין אלוהים האב לגופו, שהם ארבעת השרפים או החיות, ואחדות כזו תהיה באותה תבנית בין המשיח לקהילת המאמינים שמכונים בכתובים: גוף המשיח. דהיינו, המאמינים הם גופו (של המשיח ולא של האב) והם בעלי תודעה פרטית.

כשאנו כשקוראים את תיאור פעילות השרפים מלפני כס האלוהים, אנחנו עשויים לשאול: מה תכלית ההלל הזה? מדוע באופן מתמיד להשתחוות ולקרוא "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ"? האם לא מספיק לקרוא פעם אחת ואז הוא כבר יודע? והרי פעילות מתמדת זו עושה רושם כמשעממת ומונוטונית. למה זה מוצג כדבר הכי גבוה ונעלה? האם זהו (לפחות חלק ממראה) גן העדן המובטח?

ובכן, הקריאה "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ", ההלל וההשתחוויה, אין מטרתן ליידע את אלוהים שאנחנו מכירים בזה שהוא קדוש. ההלל הוא תפילה מרחיקת ראות, התבוננות ובחינה פנימית מעמיקה, חודרת כליות ולב. בהתבוננות זו, בין השאר, משווים בין קדושת אלוהים, אינסופיותו, חוכמתו וכולי לאלו שלנו ומבחינים בהבדל. זאת עבודה, זה לא משהו אוטומטי מונוטוני ולא עבודה משעממת אלא מתגמלת. כיצד?

כדי לענות צריך להסביר חוק קוסמי שמתקיים תמיד. החוק אומר שברגע שמישהו חושב על עצמו משהו טוב – מכיר טובה לעצמו – באותו רגע הוא מאבד משהו, מאבד עוצמה רוחנית, עובר ממדרגה X למדרגה נמוכה יותר, משהו בתוכו מת. אינני אומר שלהכיר טובה לעצמך זה חטא, לא מדובר פה על חטאים אלא על חוק פשוט שמגדיר איך מקבלים אנרגיה רוחנית ואיך פורקים אותה בצורה לא בונה (יש לציין שלפעמים דווקא יש צורך לפרוק או לבזבז אנרגיה, לכן זה לא חטא אלא בפשטות תיאור מצב). לעומת זאת כאשר מישהו מכיר טובה לאלוהים, משית את הטוב שהוא רואה על אלוהים ונותן לו את הקרדיט, אז משהו בו נבנה, הוא מקבל אנרגיה רוחנית, עולה, מתחייה וכולי.

מדוע החוק הזה תקף? משום שאלוהים הוא המקור היחיד לטוב ליפה למשגשג למחכים לצודק, ועל ידי הכרה בכך אנחנו מתחברים למקור ומקבלים ממנו את אלה. כאשר אנחנו מקבלים אנחנו מיד נקראים להחזיר כי אין לנו את היכולת לשמר משהו אמיתי. אם לא מיד נחזיר, הדבר יתנוון, יתפורר, ילך לאיבוד. זה כמו שמוציאים דג מהמים, אם לא מיד מחזירים הדג מת.

כדי שהנברא יבין וירד למשמעויות העמוקות של אלוהים וכדי לקבל ולחוות את העושר הזה, הוא צריך לעשות עבודה, עליו להשקיע אנרגיה, כוונה, אמונה. עליו להתבונן פנימה בעצמו, להתבונן למעלה על אלוהים, בכנות ולעומק, למתוח עד הקצה את כישוריו ויכולת ההתבוננות שלו ולהשוות.

בעזרת ההשוואה הוא רואה ומכיר באמת כי אלוהים הוא ה'יש' ה'קיים' ה'אמת' ה'טוב' והוא – הנברא – איננו כזה. כך הוא מתרוקן מעצמו (הוא ממילא כלי ריק אבל הוא עושה עבודה על מנת להתרחק מהאשליה כאילו הוא לא ריק) ומתמלא באלוהים. לאחר שהוא מתמלא, הוא כמובן עשוי שוב לשגות באשליה שאיננו כשלעצמו ריק, שיש בו דבר כלשהו מעצמו, כי הנברא נוטה תמיד לשכוח שהכל בו בא בחסד. וכשהוא נוטה לשכוח עליו שוב לעשות עבודה, להתבונן בעצמו, להתבונן באלוהים, להתוודות, ולהתרוקן. וכך הדבר ממשיך עוד ועוד, אך כל פעם אלוהים מעלה אותו לגבהים ולמחוזות חדשים , כמו ספירלה, שאמנם חוזרת על עצמה במעגלים אך תוך פריצה קדימה.

עבודה זו יוצרת את החיבור בין הבורא ('יש') לבין הנברא ('אין') ומזרימה את האנרגיה ביניהם בכיוון הנכון, דהיינו מהבורא לנברא בהתמלאות, ומהנברא לבורא בהתרוקנות. תיאור זה מזכיר את תיאור פעולתה של סוללה חשמלית. בעזרת ההשוואה ניתן להבין מדוע, כדי ליצור תנועה, זרימת אנרגיה שיוצרת חיים, יש צורך בפלוס ובמינוס, חיבור מסודר ואמין ביניהם וזרימה בכיוון הנכון.

בתיאור בישעיהו כתוב כי אלוהים ממלא את ההיכל. היכל אלוהים מסמל את כל היקום ולכן אלוהים ממלא את כל היקום וזו עבודת המילוי של הפלוס. כתוב: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" וגם "שׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל". דהיינו מספיקים השוליים כדי למלא את כל היקום וזה מצביע כי אלוהים מכיל בתוכו כל כך הרבה שהאפשרות להתמלא בחדש היא בלתי נידלת והיא תמיד חדשה ומעניינת. עד כאן תיאור הקוטב החיובי.

לעומת אלוהים, השרפים שעומדים מעליו לשרתו, מכסים את עצמם בכנפיהם לאות כי אין בהם כשלעצמם כלום. שים לב שלשרפים יש שש כנפיים והם מקדישים שני שליש מהן על מנת להצהיר שהם 'לא'. לעומת כבודו שזוהר וממלא הכל, אין השרפים מעוניינים לחשוף בעצמם דבר, כי לעומתו הם כלי ריק (אין מדובר באקט של צניעות מינית כי אין זימה בשמים, רק האדם צריך להתכסות כדי להתגונן מהזימה).

זוהי ה'סוללה' שישעיהו רואה בחזונו, על הקוטב החיובי והשלילי שבה (שלילי לא מבחינה ערכית מוסרית אלא מבחינת האנרגיה), ותוצאת הפעולה היא תנועה אדירה שבכוחה "יָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא", וגם,  "הַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן". (בשל עוצמת ה'זרם').

גם על הארץ תהיה זרימה כזו בין האלוהים לאדם, בין השמים לארץ, והיא תהיה הסוללה או המנוע של הבריאה. כיום, המנוע הזה פה מקולקל, וכרגע הזרימה מתבצעת ברובה בשמים על ידי מלאכים ועל ידי בני האדם הקדושים שעלו לשם ועומדים עם המלאכים בהלל והשתחוויה לפני הבורא. אחרי אחרית הימים הפעילות תעבור גם לארץ ותניע מפה את כל הבריאה, ממרכזה בירושלים. כל הנברא, כל היקום יהיה תלוי בזרימה הזו, באיכויותיה, משמעויותיה, עומקיה וכולי.

משל נוסף לפעילות האנרגטית שתוארה על ידי ישעיהו ניתן לנו דרך הבריאה והטבע. כאן אנו יכולים לראות את הפעילות המתמדת שצמחים עושים כאשר הם עומדים יומיום מול השמש וסופגים את קרניה, את הכוח והחיים שהיא נותנת. באופן הזה צמחים יוצאים לעבודת יומם ומרוויחים את לחמם. כתוצאה מעבודה זו הם נבנים ובזכותה כל החיים הביולוגיים על פני כדור הארץ מתאפשרים. הצומח שעל הארץ הוא המקבל (המינוס) והשמש בשמים היא הנותנות (פלוס) ופעילות זו היא דוגמא וסמל כדי שנבין את החוק הקוסמי. בתהליך הרוחני שתואר מול אלוהים ויתבצע בגן העדן הארצי העתידי יש כל כך הרבה אושר ועושר שרק מי שהתנסה בכך יודע. זה ההיפך מפעילות משעממת.

ג. העבודה הוורטיקלית.

יש כאמור קשר בין מה שאנחנו אמורים לתרגל כיום כמאמינים לבין העמדה שבה נהיה לאחר אחרית הימים. במלכות מדורים רבים ומי שיכשיר את עצמו בעולם הזה לבצע את פעילויות המלכות העתידית, כאשר יגיע לשם, יקודם לעמדות הבכירות יותר. ואם כן, כיצד אוכל להכשיר את עצמי בחיים האלה ולהתאמן בעבודה שתוארה?

ובכן, באופן טכני כדאי לשבת בנוחות במקום שקט ולבקש שיהיו כמה שפחות לחצים, דאגות, עיסוקים. המאמין האמיתי לא עושה זאת כדבר חד פעמי אלא מכוון את כל מהלך חייו ואת מה שסובב אותו באופן כזה שיהיה לו את הפנאי והשלום לשבת כך לפני אלוהים. זה לא שהמאמין לא אמור לעבוד למחייתו ולהתעסק בחומר, אלא שימצא את האיזון בין החומר לרוח ושהעיסוקים הארציים לא ימלאו את כל מחשבותיו, כוונותיו וזמנו, שלא ימלאו אותו דאגות וקושי אלא להיפך, שהעבודה בחומר תאזן אותו, תרגיע אותו, שכן טבעו הבסיסי הוא ארצי. כמו כן, דרך העיסוקים בעולם ובחומר הוא ילמד ויאשר את לקחי הרוח, כי עולם החומר נוצר כמשל, כדוגמא וכהוכחה לרוח.

הישיבה לפני אלוהים היא אכן במפורש לפני אלוהים, זה לא סמל, הוא באמת שם. לכן יש להתקדש, לבקש להיטהר בדרכים שהוא הורה לטהרה וכפרת חטאים. על פי התורה, בלי כפרת חטאים על ידי קורבן אי אפשר לבוא לפני אלוהים, וזהו חוק מהותי שאי אפשר בלעדיו. אז אפשר לבקש את החסד שלו שימלא אותי ולעמוד לפניו פנים אל פנים – כמו משה בזמנו. העמידה פנים מול פנים היא התכלית וכיום אי אפשר יותר לא לעלות להר האלוהים, כי מפחדים מהקולות והרעמים ומפחדים לקחת אחריות. היום כבר לא יהיה מתווך אנושי כמשה, מי שלא עולה בעצמו כדי לפגוש את פני אלוהים, נשאר בלי. לעומת זאת אם עושים את התהליך (הדי פשוט) הזה נכון, ישנה הבטחה ברורה בכתובים לכך שהמאמין, לא רק שיתמלא ב'יש' של אלוהים (באור, בברכה, בהגנה, בחכמה וכולי), אלא גם שתתאפשר תקשורת דו סטרית ביניהם.

התקשורת נעשית בדרך כלל בהכרתו של המאמין, במחשבותיו ובדמיון המודרך שלו שהם הזירה הרוחנית! ההכרה, המחשבות, של האדם הם הגשר, החיבור, שבין הגוף הפיזי והאדם החומרי לבין אלוהים והרוח. שם פסגת סיני בעידן שלנו. דוד המלך הרי התפלל: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי" (תהילים י"ט 15). דוד מתאר את הזירה בה הוא פוגש ומתקשר עם אלוהים, ומבקש שאלוהים יטהר ויכשיר את הזירה. הטיהור הוא באמצעות הקורבן, ולאחר הקורבן יש להקדיש את הזמן להכשרה שנעשית בשיתוף האדם ואלוהים כאשר על האדם לבקש, לחקור, להקשיב, להקדיש את עצמו לעיבוד הנתונים ולציית.

במסגרת ההכשרה, כשאני עומד מול אלוהים, אני יכול להתחיל בהתבוננות על הדברים שמעסיקים אותי. אלו יכולים להיות דברים שאין לי והייתי רוצה או דברים שיש לי והייתי רוצה לתקן, לשנות וכולי. שים לב כי העובדה שעומדים פנים מול פנים מול אלוהים איננה אומרת שיש להיות צבוע, לנסות להיות 'קדוש' ולהעמיד פנים שאני רוחני וטהור. להיפך, אני הוא ה'אין' (המינוס בסוללה) הווה אומר שאני חסר, אני אנוכי בטבעי הבסיסי, ארצי, חוטא, ובאתי לפני אלוהים קדוש, שמלא ב'יש', מלא בחיים, ובאתי לשם כמו שאני (בלי העמדת פנים), כדי שהוא יטהר יכשיר ישנה וימלא אותי.

ובכן, נניח שאני בא כך לפני אלוהים ומעסיק אותי נושא הזוגיות שהוא נושא נפוץ, חשוב ומרכזי לרבים. יש כאלה שהנושא מעסיק אותם כי חסרה להם זוגיות, ויש כאלה שבזוגיות שלהם יש אתגרים, קשיים, מאוויים, בקשות וכולי. אני יכול אז להתבונן על כל הרצונות, התקוות, התפישות, הצרכים, הפחדים, הקשיים שעולים בי בהקשר לנושא הזה. להתבונן על מציאות חיי שקשורה לנושא, במה אני מצליח, נכשל, מה אלוהים הביא לי מבחינת הנסיבות, מה לא הביא, מה אולי הרשה לכוחות רוחניים עוינים להביא לפתחי, להתבונן אף על הטענות שיש לי כלפי אלוהים שפועל או לא פועל כפי ציפיותיי, להביא לפניו את בני האדם שאכזבו אותי ואת חוסר הסליחה שיש לי כלפיהם (במידה ויש), ועוד ועוד, עניינים רבים ושונים, שברגיל רובם המכריע עניינים ארציים, אנוכיים, קטנוניים, חסרי שאר רוח וקצרי רואי. כל בני האדם הם כאלה, כולל ה'צדיקים' וה'קדושים', בהבדל אחד, שאנשי האמונה האמיתיים ידעו בחסדו לעמוד כך לפני אלוהים בלי לנסות להסתתר.

ההתמלאות אז מתבצעת כאשר אני עוצר רגע מלהעלות את הדברים האלה שקשורים בי, משתתק ומתחיל להקשיב. דבר אלוהים שידבר אלי באותו רגע יענה על הדברים שהעליתי במיני אופנים וצורות שלא העליתי בדעתי, לעיתים בצורה מפתיעה, לעיתים אף קשה לעיכול.

כך, מול המציאות הארצית הפרטית של המתרגל, מול החסר שלו, הוא מעמיד את אלוהים. זהו האלוהים שהוא יודע כמיטב יכולתו ולמיטב ידיעתו, כפי שהוא מכיר אותו מהכתובים, כפי שהוא יודע מתוך מה שהוא מסיק בהגיון שלו וכושר הניתוח ומתוך מה שהוא יודע מנסיון. אם כי, כאמור, זה אלוהים אמיתי, אובייקטיבי ולא מדומיין. אז, ככל שעוברים הימים והשנים, תוך כדי ההתמלאות היומיומית, המאמין מכיר אותו יותר ויותר. כך חנוך השביעי לאדם "התהלך" עם האלוהים במשך מאות שנות חייו.

במידה והמתרגל שאל על זוגיות, רוח אלוהים תראה לו את האופן שבו אלוהים רואה את הזוגיות בכלל ואת הזוגיות שלו בפרט, או את זו שאין לו. המתרגל יוכל להתבונן אל תוך האמת האלוהית ומה היא מספרת לו בנושא. כך תוך כדי תרגול מתמיד עקשני הוא גם ילמד לזהות את קול אלוהים הייחודי באופן חד משמעי. אולי הוא לא ישמע מיד, אולי יצטרך לחזור שוב ושוב ולהתעקש, אולי הדבר שיקבל לא יהיה על פי ציפיותיו (בדרך כלל זה לא על פי הציפיות) אבל אלוהים בוודאות ידבר.

הדוגמא לגבי הזוגיות היא דוגמא לתפילה שנובעת ממה שהמערכת הטבעית הארצית שלנו מחפשת כחלק מעולמנו הקטן הצר והאגואיסטי. חלק מהדברים האלה אין בהם רע אלא להיפך, הם נוצרו כדי לברך, תפקיד המאמין להביא אותם בפני אלוהים. זה השלב הראשון, כי בכל מערכת יחסים עמוקה, אמיתית לא נכון רק לעסוק בדברים שקשורים בי ורק בזווית הראיה שלי. עלי לראות גם את זווית הראיה של השני, דהיינו של אלוהים, שהיא בהקשר הרחב של מלכות הנצח שלו. עלי תמיד לחפש גם את הכוונות שלו, את צורת המחשבה שלו והמטרות שהוא רואה. הדברים שהוא רואה הם הרבה מעבר למה שאני רואה מהזווית הארצית ועלי לעשות עבודה מתמדת על מנת לאפשר לאלה לחדור את מעטה האנוכיות שלי. בסופו של דבר הוא האדון ועלי להתרוקן מעצמי ולקבל את דרכו לא להיצמד לדרכי.

זוהי עבודה שמצריכה מאמץ הקרבה אמונה תשומת לב, וכך יהיה גם באחרית הימים – אף אחד לא אמר שאז החיבור עם אלוהים יקרה באופן אוטומטי. והרי גם אלוהים עצמו עובד שישה ימים בשבוע ורק יום אחד נח. השטן מרד והתנתק מאלוהים ומלכותו כי נדרש ממנו מאמץ, עבודה, התרוקנות פעילה וכולי, והוא לא רצה לעשות את זה, הוא רצה להתבטל.

העבודה, התרגול שלנו לפני אלוהים נובע מהעובדה שהוא מקור כל היש, ומשום שכל דבריו מעשיו והתנהלותו מעוגנים באמת ובנצח. לכן, כאשר אני מתבונן על הרצונות הטבעיים שלי, כיצד אני מתנהל כדי להשיג זאת, אילו מחשבות, רגשות, תשוקות עולות בי, אילו כעסים, תסכולים, עצב, ומירמור עולים כאשר אני לא מקבל את מה שאני רוצה, אזי, מלבד העובדה שאני רואה שאני נוטה להתמקד בדברים החולפים, אני גם רואה שכל אלה נוטים להיות ממוקדים במה שאין, במה שחסר – נוטים להתעלם ממה שיש, וזאת כי אלוהים הוא ה'יש' והעולם הזה מתנגד לאלוהים.

לעיתים קרובות הנטיה היא גם לשקוע בתרדמת שכמו אומרת: אם אני לא יכול להשיג את הדברים החולפים שאני רוצה מוטב שאלך לישון או אהיה בטמטום חושים כדי שלא אצטרך לסבול את המחסור הזה. לעיתים הנטיה היא לשקוע בפעילות ארצית כלשהי שאין בה באמת טעם ותועלת, שוב מתוך רצון לשכוח את מה שחסר ולהירדם תוך כדי פעילות אובססיבית ממכרת מטמטמת. לעיתים הנטיה היא לדמיין ש'הכל טוב', לברוא בדמיוני איזושהי מציאות רוחנית חלופית שמתאימה לדרך המחשבה הארצית\חושית שלי ושם המציאות הכביכול האלוהית היא כולה 'תותים ופרחים'. ואולם כל אלה לא קשורים למציאות האמיתית ומתרחשים בדמיון האנשים וזה לעולם לא מביא פרי.

כדי לממש את קפיצת המדרגה הרוחנית שעליה מדובר יש צורך כדבר ראשון ומעל לכל: בכנות עצמית. הכנות היא עניין פשוט כביכול אך מערכת החשיבה הארצית חוסמת לנו את האמת וברגיל אנחנו פשוט משקרים לעצמינו. אני יודע כמה שנים של עבודה הייתי צריך להשקיע עם אלוהים כדי להשיג מידה כלשהי של כנות. ואולם אני סבור שהקושי שלי נבע גם מהעובדה שהייתי צריך לשחות נגד הזרם, שכן לא מצאתי סביבי את הכנות הזו ואת סביבת המאמינים הנקיה מצביעות. לצערי, בכל קהילות המאמינים שפגשתי מכל הסוגים, הסביבה, במקום לסייע ולעודד את הכנות, עושה ההיפך ומעודדת אנשים להמשיך ולישון, להיות עיוורים לגבי האשליות העצמיות שכולנו שוגים בהן והשקרים העצמיים.

המהפכה הרוחנית החדשה שרוצה להיוולד בעולם המודרני דורשת מורים, מדריכים, רבנים, רועים, מרפאים רוחניים מסוג אחר לגמרי מאלה שיש ברגיל בקהילות המאמינים. המהפכה הרוחנית החדשה דורשת להפסיק להיות דתיים. שכן קהילות המאמינים דהיום דתיות, ובקהילה דתית מדובר על תחושת שייכות חברתית ועל קיום מצוות אנשים מלומדים, לא על יצירת בסיס תקשורת אמיתי (כנה) עם אלוהים ובניית מערכת יחסים אמיתית מציאותית איתו, לא מדומיינת.

המערכת הדתית ברגיל לא יורדת לפרטי הפרטים העמוקים של התקשורת ודו השיח של המאמין עם אלוהים אם בכלל היא מזכירה או נוגעת בנושא. אחת השאלות שאני נוהג לשאול אנשים שטוענים שהם מאמינים היא: 'מה אלוהים אמר לך היום?' ואז לראות (בכאב וצער) כיצד בדרך כלל המאמין הדתי דוחה מעליו את השאלה, מתרץ תירוצים, כמו למשל: 'בעידן המודרני אלוהים מדבר אל המאמין כאשר הוא קורא ומפרש את כתבי הקודש'. ואולם השרפים העומדים לפני כס אלוהים אינם עוסקים בפרשנות הכתובים כי הם עומדים מול אמת גדולה מהכתובים, מול הדבר עצמו ולא מתווך.

יש גם לומר כי התקשורת עם אלוהים וההשוואה ביני לבינו איננה הלקאה עצמית. לא לעיתים קרובות אלוהים המנחה אותי מפעיל בי את המצפון שאומר לי בצורה נוקבת שעשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות – אז יכולה להתרחש מעין הלקאה עצמית שאלוהים יוזם ומגבה. אבל הדבר שאלוהים מנחה אותי אליו בדרך כלל (אני מדבר על הנסיון האישי שלי), באופן רציף, יומיומי, הוא לבצע את ההתבוננות הכנה שאותה תיארתי, ללא הלקאה עצמית, רק שוב ושוב להתבונן בדברים – להתבונן בעצמי, להתבונן בו ולהשוות, להתבונן ולהודות על האמת, להתוודות על האמת, לא כדי להלקות אלא כדי להתרוקן מעצמי ולהתמלא בו. זו המשמעות של: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן".

שים לב: מי שמקדיש את עצמו ללימוד ושינון כתובים, בסופו של דבר אם ילמד היטב, יהיה מומחה לאותם כתובים. מי שמקדיש את עצמו ללימוד ושינון ה'מצוות', כיצד בדיוק למלא אחריהן, מהם הקשיים וכולי, יהיה בסופו של דבר מומחה למצוות. מי שמקדיש את עצמו לשיפור, ריפוי, תמיכה באנשים וקבוצות אנשים, ישיג זאת. כל אלה דברים חיוביים ונדרשים ואולם הם לא מועילים למאמין ללא אהבת אלוהים שמובילה לחיבור אינטימי איתו. רק מי שיקדיש את עצמו לאהבת אלוהים שמתבטאת ברצון עקשני לתקשר איתו ובעיקר איתו, יגיע להבנה אמיתית של אלוהים, להכרה מי הוא, ומהי העבודה הנדרשת. כיצד להתרוקן מעצמי ולהתמלא בו.

מי שמתעקש לאהוב הוא לא האדם הדתי והוא ישיג את האהבה הזו בסופו של דבר, בחסד אלוהים! ומדוע רק אהבת אלוהים תשיג את התכלית? משום שאהבה היא הכוח או הגורם היחיד שכאשר אני תחת השפעתו אני משתוקק להתרוקן מעצמי ולהתמלא באהוב. אין שום גורם אחר שמסוגל לבצע את הנס הזה. ולכן על יחסי אהבה מבוססת המלכות.

מי שמבקש את המלכות ואת היחסים האלה עם אלוהים ישיג דרכם גם את שאר הדברים. כך מצהירים הכתובים. לכן פריצת הדרך שעליה מדובר מבוססת על העבודה הזו שעשויה אומנם להימשך שנים, אך דרכה, לאט לאט, מבינים יותר ויותר לעומק כי אנחנו כלי ריק שמכור לנסיון חסר הטעם להתמלא באובייקטים שלנו שלא ימלאו אותנו לעולם באמת, וכי במהותנו אנחנו רחוקים מאלוהים אשר רק הוא היש, ורק בו המשמעות האמיתית, רק הוא האמת והצדק, האור האהבה והחיים. אני לא טוב כי רק הוא הטוב, אין טוב אחר, וככל שאני מעמיק להתבונן לנתח ולהבין את הסיטואציה הזו שלי מולו כך אני יכול באופן עמוק יותר לבקש שישחרר אותי מעצמי, שיעזור לי להתרוקן בחסדו מההבל שממלא אותי, להסתכל למעלה, להתחבר אליו, להשתחוות ושוב לומר "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

שים לב, ההשתנות ההתרוקנות וההתמלאות אינם אירוע חד פעמי, אלא תהליך מתמיד. יש למאמינים רבים את האשליה כאילו אלוהים ישנה אותם לדמותו פעם ולתמיד ואז הם כבר יהיו אלוהים קטנים, או שהם כבר עכשיו כמעט כאלה, יש להם את כל מה שצריך ואז הם למעשה לא צריכים אותו יותר. זוהי צורת המחשבה הארצית שמנסה לברוח מהמציאות לתוכה אלוהים מראש ברא אותנו (עוד לפני החטא בגן עדן).

בחטא גן העדן הוספנו חטא על פשע וקיבענו את צורת המחשבה הארצית במרד שהנחש הציע לנו. ואולם מעבר לחזרה מהמרד, יש כיום צורך דחוף כי המין האנושי יכיר את עצמו בבסיס שקיים עוד לפני החטא ויפסיק לפחד ולהסתתר מפני מי שהוא באמת ומפני אלוהים. מאז החטא הקדמון אנחנו מתחבאים כמוהם, מתביישים, מסתירים, מתכחשים. למה? כי באכילת הפרי נפקחו עיננו לראות את האמת: את מי שאנחנו לעומת מי שהוא ובהשפעת הנחש נבהלנו. ואולם אין צורך בהתכחשות וההסתתרות וכיום אנחנו יכולים לחזור לאלוהים בלי אשמה ובושה, עם הודאה באמת אך בגב זקוף. עלינו להפנים שהחשיפה שלנו לעץ הדעת טוב ורע לא תתבטל, היא לא אמורה להתבטל ומעולם לא נאמר שאי פעם תתבטל, אלא שכל מה שחסר בנו כתוצאה מצורת המחשבה הארצית המובנית, לא ינסה עוד להתמלא תחת השפעת הפחד, הבושה, ההסתר, המרד והאשלית האובייקטים הארציים, אלא ילמד להתמלא מתוך החלטה עקשנית ומודעת ותרגול יומיומי לדבוק באלוהים.

זו המטרה שלשמה נבראנו ולמול מטרה זו נוצרה המציאות של חיינו. האדם – גבר או אשה – שמאוהב בבן הזוג שלו באופן טוטלי וללא גבול, יעמוד בנוכחות בן הזוג הזה בהשתאות אין סוף, כל כולו ממוקד בשני. במערכת יחסים כזו בהכרח יש סגידה, ביטול עצמי. גן העדן העתידי, מלכות אלוהים העתידית היא המציאות המאוהבת הזו. אז נעמוד בנוכחותו בפליאה לאין קץ ונקרא "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" ללא הרף.

ד. העבודה ההוריזונטלית ויום השבת

עד כאן ההיבט הראשון, הוורטיקלי של העבודה הרוחנית שנעשית בעולם הרוח ואשר המאמינים אמורים להיות מעורבים בה ויהיו מעורבים גם לאחר אחרית הימים. ההיבט השני הוא העבודה ההוריזונטלית.

חזון ישעיהו נותן לנו רמז גם לגבי העבודה הזו. שם השרפים שסובבים את כס האלוהים קוראים האחד לשני: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ…". כלומר, הקריאה איננה רק לנוכח פני אלוהים (העבודה הוורטיקלית) אלא גם זה אל זה. בכך הם אולי מעודדים זה את זה בהשתחוויה שלהם וכנראה גם מבטאים כל אחד את איכויותיו האישיות שמשתלבות ומשלימות עם האיכויות האחרות שיש לשאר השרפים. מתוך חזון יחזקאל שמתאר את ארבעת השרפים אנחנו יודעים שיש להם ארבע איכויות שונות והם גם פונים לכיוונים שונים (ארבע רוחות השמיים הוא לא ביטוי מקרי אלא מבטא את המציאות השמימית שבה אכן יש ארבע רוחות, בשמים, סביב כס אלוהים). העבודה ההוריזונטלית תפקידה בין השאר לבטא במשותף היבטים שונים של השלמות, כאשר לכל יצור חווייתו הייחודית וכיוון (זווית) ראייתו.

גם בני אדם מצווים לעבוד את אלוהים במשותף וחיי השיתוף אינם רק לשם ביטוי שלם יותר של עבודת אלוהים (כאשר כל פרט משלים את האחרים) אלא היא גם כדי שהמאמינים ישמרו זה על זה שלא לטעות, לסטות מהדרך, ללכת לאיבוד. את חיי השיתוף הקהילתיים אפשר להשוות לחיי הזוגיות שאדם וחווה נקראו להם בגן העדן הראשון, ואולם ידוע כי באחרית הימים לא יהיו יחסים זוגיים ולא יתחתנו לכן השיתוף שספר בראשית מתאר כמשקף את אלוהים: "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם", עובר להיות שיתוף קהילתי ולא זוגי, כאשר העיקרון דומה.

התנהלותם הלא נכונה של אדם וחוה בזוגיות היא זו שבין השאר הובילה לנפילתם בחטא ומרידה באלוהים. ולכן כדי להשלים את העבודה ביחסים זוגיים או ביחסים קהילתיים בצורה נכונה, כדי שבעתיד היחסים ההוריזונטליים לא יביאו את האדם ליפול בשנית אלא להיפך, יעזרו לו לעמוד, יש צורך ליישם את העקרונות והחוקים שאלוהים כונן 'בין האדם לחברו', למשל אלה שכלולים במצווה "לֹא תִקוֹם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה". בפסוק זה יש שני מעגלים של קרבה. המעגל הרחב יותר הוא של העם ("בְּנֵי עַמֶּךָ") ושם המאמין מצווה לא לשמור טינה, דהיינו לסלוח, והמעגל הקרוב הוא של הרֵעַ. הרֵעַ הוא זה שמתהלך אתך באמונה, דהיינו אחיך לאמונה ולכן מדובר על האהבה שאמורה להתקיים בתוך קהילת המאמינים, או כיום, גם בין בני זוג (וזו לא מצווה לאהוב את השכן כפי שבטעות מורה הפסוק בלועזית).

מטרת כינון יחסי האהבה הזוגיים או הקהילתיים היא להפוך את הרבים לגוף אחד ומי שיצליח להפוך את עצמו עם זולתו לגוף אחד (באמצעות הנחיות ברורות ורצופות מאלוהים), מראה כי הוא יודע לממש בפועל – על הארץ – את עקרונות האחדות הרוחניים, ואם הוא יודע לעשות זאת אזי הוא יודע גם להיות אחד עם אלוהים. כך העבודה ההוריזונטלית היא תעודת הכשירות, אבן הבוחן, ודרך טובה ביותר להתאמן בכל מה שנחוץ לצורך העבודה הוורטיקלית והיא זו שקובעת האם אדם כשיר למלכות או לא. יחד עם זאת אסור להחליף את העבודה הורטיקלית בהוריזונטלית, אין לעבוד את הנברא במקום את הבורא, כי קל להפוך את העבודה ההוריזונטלית לאליל. לאחר אחרית הימים האחדות ההוריזונטלית תושג אך נצטרך להמשיך ולתחזק אותה כמו את העבודה הוורטיקלית. (כמו שאמרנו, בעולם הבא יוצאים לעבודה שישה ימים בשבוע כמו בעולם הזה).

יצירת אחדות שלמה בזוגיות כמו גם בקהילת המאמינים, איננה יכולה להיעשות ללא הדרכת אלוהים צמודה ורציפה משום שהאדם ביסודו הוא 'ארץ' וה'ארץ' נוטה תמיד להיפרד\להתפרק למרכיביה במקום להתאחד. לכן המצוות שבין האדם לחברו בכתובים יכולות להוות רק הדרכה כללית והעבודה לפרטיה צריכה להיעשות תוך כדי ליווי של אלוהים.

הצורך בבחינה מתמדת לכשירות בקהילה המאוחדת היא משום שבגן עדן המקורי כאשר אלוהים ברא את הכל טוב, בכל זאת הנחש\שטן, שייצג אז את העיקרון 'ארץ' והיה בהתחלה נאמן, מרד. זאת אומרת שעיקרון ה'ארץ' נוטה להתהפך להתפתות ולבגוד. לכן נוצרה העבודה ההוריזונטלית, כדי להתאמן עם יצורים שדומים לי. כי מי שלא יסכים להיכנע בפני אחיו (רעו) ולשרת אותו בענווה יוצא החוצה. אך יהיו שם פרטים רבים, ולכן הגוף כמכלול ימשיך לעמוד ולתפקד גם אם פרטים אלו ואחרים בתוכו ינשרו. בכל זאת אני חושב שהנשירה תהיה נדירה מאוד כי אלה שיגיעו למלכות כבר הוכיחו כשירות במסעם על הארץ, ומי שהוכיח כשירות באופן כה עקשני כאשר התנאים היו כל כך קשים ומאתגרים, כנראה כבר לא יחזור בו וימרוד.

הפרטים שיהיו חלק מאותו גוף מאוחד הם כל עבדי אלוהים לאורך כל ההיסטוריה האנושית שהוכיחו כשירותם בעבודה ההוריזונטלית והוורטיקלית במהלך חייהם. באחרית הימים, לאחר תחיית המתים, הם יקבלו גוף פיזי חדש וירדו אל הארץ כדי לכונן בה את המלכות יחד עם אלוהים ובמשותף ביניהם.

יהיו גם אחרים, במעגלים השני והשלישי במלכות, כל אלה שלא הוכיחו כשירות באופן חד משמעי ונושעו רק "כְּאוּד מוּצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד' 11). ואולם המאמינים הבכירים ישמרו עליהם עם העקרונות שכאן אנחנו מפרטים.

יתכן שהמאפיינים שתוארו לגן העדן העתידי והעבודה ייראו לחלק מהאנשים לא אטרקטיביים ולפיכך יגיעו למסקנה כי הדברים לא נכונים, שכן גן העדן אמור להיות מקום אידילי ומקום בו אלוהים משלם גמול ליראיו. ואולם הגמול לא סותר את הצורך בעבודה שתוארה ואני טוען שרובנו לא מכיר את האושר הרב שנובע מעבודה מסוג זה.

תפישותינו לגבי המושג 'עבודה' ובמיוחד עבודה שלא למען סיפוק חושי מושפעות מהקללה שקוללנו כשגורשנו מגן עדן וגרמה לנו לראות 'עבודה' כסוג של עונש או במקרה הטוב כמשהו שעושים כדי להשיג משהו אחר. בגן העדן העבודה עצמה היא שתגרום אושר והיא לא תהיה מקוללת יותר. גם כיום ישנם אנשים רבים שמוצאים את אושרם בעבודה לשם עבודה, ואני סבור שזו התרבות וצורת המחשבה שבה אלוהים מעוניין. כמובן שהיום השביעי שובר את התבנית וביום הזה, כמו אלוהים כשברא את העולם, אנחנו נקראים ל'עשות' משהו אחר. מהו בדיוק המשהו האחר שנקראנו ל'עשות' ונמשיך ל'עשות' גם בגן העדן העתידי? התנ"ך מתאר את היום השביעי כיום מנוחה ואולם ה'מנוחה' שעליה מדובר בהיבט הרוחני איננה מנוחה משום שהתעייפנו, שכן בגן העדן העתידי לא נתעייף. המנוחה היא למעשה שיאה של הפעילות והיא הפרי אשר הוא ההתאחדות השלמה. ההתאחדות השלמה מסומלת על ידי הרגע שבו הכל עומד, משתתק, הגיע עד תכליתו המושלמת, וזה הרגע שבו האדם צריך לדעת לעצור כדי שיוכל לדעת את השלם שמעבר לפעילות. המקום שמעבר לכל פעילות לא נמצא רק ביום השביעי – אלוהים מציין גם מחזורים של שבע שנים וקיימים גם מחזורים נוספים שבאים לציין ולסמל את אותו דבר. בנוסף, באחרית הימים אין זמן לינארי כמו שאנחנו מכירים, לכן עקרון היום השביעי הוא עיקרון מהותי שמעבר לזמן, מעבר לימים ולשנים.

לאחר אחרית הימים אנחנו נשקף את אלוהים באופן שלם ולכן ששת ימי העבודה ויום השבת יהיו נוכחים בנו כל הזמן. אנחנו נהיה שלמים כל הזמן, גם בזמן העבודה וגם מחוץ לעבודה ואולם הביטוי המעשי של השלמות הזו תשתמר גם על ידי ספירה של ימים ושנים, ציון של ימים וזמנים מיוחדים.

אחד הכלים המודרניים שבעזרתם מנסים לקבל מושג על טבעו של גן העדן או טבעם של החיים במלכות השמים היא דרך אנשים שחוו מוות קליני, היו כביכול בעולם שמעבר וחזרו לחיים כדי לספר. ואולם יש ברוב הסיפורים הללו בעיה שכן התיאור הוא של מקום קסום עם טבע יפיפה, ערים ובנינים יפים, רחובות מרוצפים זהב, ויש אף כאלה שמפליגים בתיאור הפעילויות המהנות שעושים שם, פעילויות נופש, אכילה שתיה וכולי.

ובכן, מצד אחד התיאורים הללו לא בהכרח סותרים את מה שתיארתי במאמר זה וייתכן שהם אמיתיים, יחד עם זאת יש לזכור כי הייחוד של אלוהי ישראל הוא בכך שהוא מוביל את האדם והבריאה לתכלית האמיתית של הקיום, והיא איחוד שלם שבאהבה השלמה כפי שהדבר מתבטא דרך העבודה הוורטיקלית, העבודה ההוריזונטלית ויום השבת שתוארו. מי שמנסה להוביל את האדם והבריאה לגן עדן – דהיינו לתכלית – ושם את הדגש על 'חוויות' וסיפוקים חושיים הם אלוהי הגויים ותיאורי גן העדן במיתולוגיה היוונית למשל או בקרב המוסלמים. זאת מתוך תפישת עולם ופילוסופיה הדוניסטית שמקדשת את החוויות הללו. ואולם זה לא המאפיין של אלוהי ישראל. אלוהי ישראל איננו נגד הנאה חושית אך זו לא התכלית.

אלוהי ישראל מעוניין להנחיל לנו את התרבות וצורת המחשבה שלו שהם צורת המחשבה הרוחנית, של ה'שמים'. צורת המחשבה הארצית\חושית שלנו לא צריכה להיעלם, יש לה מקום, ואולם היא צריכה להיות כפופה וכנועה לשמים, לתת להם להנהיג אותנו לגן העדן שלהם שהוא רוחני במהותו, ולא להיפך.