שתי דרכים לקבלת התגלות מאלוהים וחיבור אתו

(4160 מילים)

א. רקע תנאים וחוקים להתגלות רוחנית.

ישנן שתי דרכים להתחבר למציאות הרוחנית, לקבל שם תובנות, יכולות וכולי: 1. התגלות בחזון 2. התגלות בעזרת כלי הנפש או במילים אחרות: מחשבה שלומדת בעזרת הזיכרון וההגיון, הרגש, כוח הרצון, חושים או אינטואיציה.

בשתי הדרכים, כמו בכל הבריאה של אלוהים, הכל מבוסס על הגיון קוהרנטי, מסודר, מובנה, שאין בו ערפל ואין סתירות. אנו נראה בהמשך שכוחות רוחניים שאינם מאלוהים יכולים כמו כן להעניק התגלות רוחנית בהתבסס על חוקי הבריאה ההגיונית, ואולם הכוחות הרוחניים המורדים יעוותו את ההגיון ששם, יכניסו לשם סתירות ושקרים שאין במקור ויובילו לדרך חלופית שאין בה רצף הגיוני.

השטן אם כן משתמש בעולם ובחוקים שאלוהים יצר אך מעוות אותם. לצד זאת, יש לשטן גם דרך ייחודית שאיננה מבוססת על ההגיון האלוהי אלא שרויה כולה בערפל, בחוסר ידיעה וחוסר התמצאות שיוצרים כביכול מיסתורין. מה שכן יש שם הוא כוח היפנוטי מפתה שמבטיח הבטחות פנטסטיות מצד אחד ומצד שני מאיים. לדרך שטן ייחודית זו קוראים מיסטיקה.

אפשר להעמיק בנושא ולקרוא על ההבדל בין הבריאה ההגיונית של אלוהי ישראל לבין עולם השטן המבוסס על ערפלי המיסטיקה במאמר – שכאן. במאמר שלהלן אנחנו שמים את המיסטיקה ואת השטן בצד ומסבירים כיצד העולם הרוחני ההגיוני של אלוהים יכול להתגלות בשתי דרכים – על ידי חזון או בעזרת הכלים של הנפש כהגיון רגש וחושים.

לפני כן עוד נציין כי גם כאשר ההתגלות היא בשיתוף כלי הנפש היא מתקבלת רק מישויות רוחניות, לאדם כשלעצמו אין את היכולת לראות ברוח. הישויות הרוחניות הן המקשרות בין האדם לעולם הרוח והן כאמור משני סוגים. בהתאם לקבוצה הרוחנית שאיתה יוצרים את הקשר תתגלה מציאות רוחנית נכונה או מעווותת. הרוחות בקבוצה א' משרתות את אלוהי האמת בורא השמים והארץ ובקבוצה ב' הן מורדות בו ולהן תפיסת עולם נפרדת.

בשתי הקבוצות, כדי לקבל התגלות, האדם יכול (וצריך) לרצות זאת ולבקש (שוב, מדובר פה על לימוד ותרגול רוחני, לא על עיסוק במיסטיקה שם אין בהכרח צורך לרצות ולבקש כי חוקי ההתגלות והקידום הרוחני שם אינם מבוססים על חוקי הבריאה ההגיונית אלא על מציאות חלופית). לאדם ניתן חופש בחירה אשר מתבטא באפשרות לבחור בין קבוצה א' לב' וההשפעות שלהם, אך הבחירה צריכה להיות חד משמעית. כאשר אדם בוחר גם וגם או לא בוחר, הוא יקבל את קבוצה ב'. כאשר הוא לא עומד בתנאים שקבוצה א' תכתיב לו, הוא שוב מקבל את קבוצה ב'.

לאחר שבוחרים וכדי להיטיב לקבל התגלות יש צורך להיות כלי ריק. ואולם לא צריך לפחד מהריק הזה כי הישויות הרוחניות לא יכולות לנצל את היות האדם ריק כדי לעשות שם כרצונן, אלא הן חייבות לכבד את רצונו ולספק לו התגלות על פי הכיוון שבחר מראש. ההיפך מכך נכון: הישויות הרוחניות משתמשות לרעה באדם שאינו ריק ולו דעות קדומות או הרגלים שעליהם הוא לא מוותר. מחשבות האדם, מעשיו וכוונותיו, גם אם הם דעות קדומות והרגלים רעים שהוא לא בדק את טיבם, מספיקים לישויות הרוחניות כדי לקבוע שזה מה שהוא בוחר ולפעול על פי זה. לכן כאשר האדם לא בוחר את דרכיו במודע ולאחר חקירה ובדיקה הגיונית יסודית, נפתחת בו הדלת לניצול ומניפולציה.

אדם יכול גם לבחור להימנע מלקבל התגלות רוחנית כלשהי ולהישאר עיוור לרוח. המוני אנשים בוחרים כך, משום שהם מפחדים, משום שהם מוטעים, שטופי מוח, פועלים באופן אוטומטי וכיוצא באלה. אם אדם מחליט לחסום את עצמו מהשפעות של רוחות שליליות אזי זו החלטה שתעזור לו (יעזור לו לחסום את ההשפעות, הוא לא צריך לחסום את התובנות על הרוחות, מיהן, מה האג'נדה שלהם ואיך הן פועלות. שכן 'דע את האוייב' היא אסטרטגיה הכרחית), אם במקביל יחסום עצמו גם מרוחות חיוביות, יילך סתם לאיבוד, בודד וחסר כיוון.

לעיתים קורה שאדם – מסיבות כלשהן שקשורות בדרך כלל להשפעות הרוחניות שעוברות דרך הדורות – פתוח לרוח ומקבל ברגיל התגלויות רוחניות, ואולם אם אז הוא מחליט שאינו רוצה לקבל את ההתגלויות האלה ומבקש שתפסקנה, הן תפסקנה. עובדה זו מדגימה את הסמכות שניתנה לאדם לבחור גם את הרוח שתוביל אותו וגם את מידת החשיפה והמודעות לרוח.

יחד עם זאת, גם לישויות רוחניות (ולאלוהים עצמו) ניתן רצון חופשי ולכן כאשר אדם מבקש התגלות והרוחות נענות על פי הבחירות והבקשות שלו, הן יעשו זאת באופן שבו הן בוחרות ובהתאם לתכניות ארוכות טווח שלהן.

לכן, לעיתים קרובות נדמה לנו שלא קיבלנו את מה שביקשנו, אך זה משום קוצר הרואי שלנו ובגלל שברגיל בני אדם לא מבינים שלמרות שניתן החופש לבחור, עדיין, שום רוח איננה משרתת של האדם ואיננה כפופה למרותו. הרוח היא האדון ולא להיפך. הרוחות השונות, כולל כמובן רוח אלוהי ישראל, פועלות בראש ובראשונה לקידום והגשמת האינטרסים שלהן, וכך האדם הוא המשרת של האינטרסים של קבוצה א' או קבוצה ב' על פי בחירתו.

ב. שני סוגי ההתגלות

לאור הרקע בפרק א' נבחן את שני סוגי ההתגלות. הסוג הראשון הוא התגלות בחזון והיא התגלות ישירה שמתקבלת כאשר האדם פאסיבי. חזון כזה יכול לבוא בחלום ואז ברור שהאדם פאסיבי, אך יכול גם לבוא בהקיץ ושם לקבל מסר מילולי, רעיון, תמונה או תובנה. גם אז הוא יכול לקבל זאת מבלי שיהיה מעורב ולא מפעיל את ההגיון הזיכרון הרגש הרצון וכולי באופן אקטיבי (הגורמים הנפשיים הללו פועלים בכל מקרה ברקע ולכן לא ניתן לומר שהאדם לא מעורב כלל. הוא מעורב אך בצורה פחותה). כאמור האדם אמנם בוחר מראש ומבקש את הכיוון שיביא התגלות כזו או אחרת, ואולם במהלך ההתגלות בחזון הוא פאסיבי.

בגלל שהאדם פאסיבי אני קורא לזה התגלות ישירה, ולכן, אם זו התגלות מישות רוחנית שמשרתת את אלוהי האמת אזי היא לא תתעוות בצורה קשה על ידי האדם המקבל. כמובן שההתגלות מטעם ישויות מורדות תהיה מעוותת מראש.

לעומת ההתגלות הרוחנית הישירה בחזון, מציאות רוחנית ואמיתות רוחניות יכולות להתגלות גם תוך שיתוף כלי ההגיון, הזיכרון, יכולת הלימוד, ההקשה והניתוח של האדם, כמו גם בשיתוף האינטואיציה שלו, רגשותיו רצונותיו וחמשת חושיו הגופניים. כל הכלים הנפשיים והגופניים הללו הם ממין הארץ והאדמה, כלומר אלה כלים שכשלעצמם הם מתים, ואולם כאשר נוצר חיבור בינם לבין הכוחות הרוחניים הם מִתחַיִים ועשויים להניב שיקוף כזה או אחר של המציאות הרוחנית (מציאות רוחנית אמיתית או מעוותת בהתאם לרוח המעניקה). כדאי להבהיר: לאלוהים יכולת הבנה הגיונית, רגש, רצון, אינטואיציה וכולי שאינם ממין האדמה ואינם כלים מפרקים. הכלים הללו אצלו עובדים אחרת. ואולם האדם נועד לייצג ולשקף את האדמה ולכן הכלים הנפשיים שלו הם ממין האדמה, דהיינו כלים מפרקים.

התגלות או שיקוף של אמת רוחנית שנוצר מחיבור אקטיבי בין אדם-אדמה לבין שמים\רוח, נוטה להיות בעייתי. מדוע? משום שבנוסף לבעייתיות המובנית בנסיון לשקף אמת רוחנית בכלי אדמה מפרקים, לאחר הנפילה מגן עדן האדם גם מזוהם ונגוע בכל מיני השפעות רוחניות שליליות ומעוותות. לכן, גם אם הוא מבקש ללכת בדרכי אלוהים וכרת איתו ברית, קשה לו לשמור על כך שהשיתוף יישמר נאמן ונקי. מה שיקרה לעיתים מאוד קרובות הוא שהשפעות מעוותות יכנסו לתהליך העיבוד, ברמה זו או אחרת של חומרה.

כאמור, גם כשאדם מכשיר את עצמו בצורה מיטבית ולא נגוע בהשפעות מעוותות, באופן עקרוני הוא עדיין כלי בעייתי. מטבעם, הכלים המפרקים יודעים להצביע על הצד הנגטיבי: מה לא נכון, מה לא קיים, מה לא טוב, להצביע על המוות או על ה'אין'. ה'יש' איננו חלק מהם אלא ניתן לאדם הנפשי בהשאלה (זה לעולם לא שלו) וניתן לו רק מאלוהי ישראל, האדון היחיד של היש. לכן הסכנה פחותה בהתגלות ישירה, אז האדם המקבל פאסיבי ומערב את תפישותיו, רגשותיו וכולי בצורה מינימלית.

ואולם גם ההתגלות הפאסיבית יכולה בסופו של דבר להזדהם בצורה קשה (דבר שבדרך כלל אכן קורה) כאשר אותו אדם ינסה לדברר את מה שחווה וכאשר ינתח ויסביר את הדברים לעצמו ולאחרים. רואים את זה פעמים רבות ביוטיוב למשל, כאשר אדם כלשהו חווה התגלות ואז כשהוא בא לספר, רואים את ההדגשים השונים שהוא עצמו שם, שנובעים מנפשו ואינם במקור, ורואים את כל אותם הבטים או דגשים שהוא שכח או מתעלם. בכל זאת התגלות ישירה בטוחה יותר, ולכן, עד לשלב מסוים בהסטוריה, ברוב המקרים, סוג ההתגלות שאלוהי האמת העדיף לתת לבני אדם היה התגלות ישירה. כך היה עם אברהם, משה, נביאי התנ"ך ועוד.

ואולם למרות הבעיתיות והסכנות, ומשום שמטרת אלוהים בבריאת העולם הוא לחבר בין השמים לארץ (האדם הוא ארץ, אלוהים שמים) ומשום שבהתגלות ישירה\פאסיבית אין שיתוף כל ההיבטים הארציים שבאדם עם אלוהים, אזי אלוהים כן רוצה, בסופו של דבר, שההתגלות הרוחנית תהיה מהסוג השני. הוא שואף להביא את האדם לכך שיוכל לקבל התגלות דרך מערכות החשיבה, רגש, חושים, בלי שזה ייצור עיוות מיותר. העיוות הבסיסי, כאמור, תמיד נותר, אבל במצב מאוזן הוא נלקח בחשבון גם על ידי האדם וגם על ידי אלוהים, והוא יקוזז על ידי אלוהים שגם יגן על האדם המקבל שלא יטעה לחשוב שהאמת שקיבל היא שלו או שבידיו כל האמת וכך יתפתה לקחת את מה שקיבל למקומות שאלוהים לא אישר לו ויהיה ער ונאמן מספיק על מנת לא להוסיף או להחסיר דגשים או פרטים בגלל פחדים או העדפות אישיות שלו שאינם על דעת המקור הרוחני.

שיתוף פעולה נקי בהתגלות שעוברת ומעובדת דרך כל כלי החשיבה והחישה הארציים אנושיים, כאשר זה נעשה ללא אגו, ללא אשליות ושקרים, תוך כדי התמסרות אמיתית, בגרות נפשית, תקשורת תמידית וציות לא מתפשר, הוא האתגר של אלוהים לאדם המאמין בעידן הזה שאנחנו בחיתוליו. לכן פחות ופחות אנשים כיום מקבלים התגלות ישירה של רוח האמת וגם אלה שכן מקבלים, אלוהים לא מוודא שההתגלות שלהם לא תתערבב בתובנות, רגשות, תחושות מעוותות, כמו שעשה בעבר (כמו שעשה בזמנם של נביאי האמת מן התנ"ך), אלא במקרים רבים הוא אף מעודד התערבבות הרסנית למרות שהדבר יוצר עיוותים קשים ללא הרף. הוא מעודד זאת על מנת שנבין את האתגר שנתן לנו בעידן הזה, להתנקות באופן יוזם ואקטיבי ולהפסיק להיות תינוקות רוחניים שמחכים כל הזמן שיגישו להם את המזון הרוחני, מעובד ומרוכך, לפה. משום כך, יותר מאי פעם, ההתגלות הרוחנית שיש כיום למאמינים רוויה עיוותים, חולשות אנושיות, קוצר רואי אנושי, ואלוהים מחכה שנתעורר ונבין למה זה קורה לנו ונתחיל לשתף פעולה באופן הרבה יותר אקטיבי אחראי ובוגר.

יש להבין, אלוהים יכול לקחת אדם, אף כזה שרמת ההתפתחות הרוחנית שלו ממוצעת, להעניק לו התגלות רוחנית ישירה שבה יאמרו לו מילים מנוסחות, לצוות עליו לכתוב או לשנן את המילים כלשונן, לדאוג שאכן כך ייכתבו ואז רוח אלוהים גם תדאג שהכתוב יופץ ושאף אחד לא ישנה אותו או יעתיק אותו לא במדויק. אלוהים כבר עשה זאת בעבר ויכול בקלות לעשות זאת גם כיום, ואולם אלוהים מעוניין לקדם את האנושות לשלב הבא ובשלב זה האדם אמור להיות יותר מעורב, להבין את ההליך ולקחת עליו אחריות.

ג. החיבור עם אלוהים דרך ההתגלות מהסוג השני: העמידה לפניו והתנאים המקדימים.

ובכל זאת יש פה קושי שלא התברר עד הסוף: הרי אמרנו שבשר ודם בהכרח מעוות, ממית את הדבר החי, מאיין את ה'יש', אז כיצד ייתכן השיתוף הנקי הזה? כיצד אלוהים עומד לעשות את מה שנראה כסתירה מובנית, בלתי אפשרית? למה הוא בכלל מעוניין באתגר המתסכל הזה?

ובכן, דרך התשובה אדגים את האופן שבו אני מבין את הדרך החדשה ואת העידן החדש. התשובה מורכבת משני חלקים שאינם סותרים אלה מתמזגים בהרמוניה. כאשר הם יתמזגו אסור יהיה מצד אחד לשכוח שיש שם שני חלקים ולשכוח מה כל אחד מהם אומר בנפרד. יחד עם זאת אסור יהיה גם לשכוח ששני החלקים נועדו להתמזג והם בעצם אחד. אלה שני חלקיו ההכרחיים של השלם.

החלק הראשון בתשובה הוא: אני לא יודע! אני לא יכול לדעת כי אני לא אלוהים. רק לאלוהים לבדו מכל היצורים והרוחות יש את היכולת לחבר בין השמים לארץ ורק הוא יכול להסביר איך הוא עושה את זה, זוהי יכולתו הייחודית העל טבעית שאני או כל אדם אחר לעולם לא אגיע אליה ולא אבין עד הסוף. לכן גם דברי הנחש לחוה בגן עדן – כאילו אם תדעי טוב ורע ובמילים אחרות, תדעי גם את ה'יש' שבעץ החיים וגם את ה'אין' שבעץ הדעת טוב ורע וכיצד לחבר ביניהם, תהיי כאלוהים – הם שקר. שקר זה סיבך את חוה ואת אדם שקיבל זאת על עצמו כמו כן, מאז ועד היום בדבר שמביא עליהם גאווה בורות ופחד, דהיינו מוות.

החלק השני בתשובה הוא: אם וכאשר אכיר בחלק הראשון באופן מלא, הווה אומר, אחזור בי באופן מודע מהחטא הראשון ואודה בפני עצמי ובפני אלוהים באופן חד משמעי, רציף (כלומר לאורך כל שעות היממה) ועמוק (כך שירד לכל הרבדים הפסיכולוגיים שלי כולל ה'תת מודע') שרק הוא ה'יש' ורק הוא יכול לחבר את ה'יש' עם ה'אין' – כלומר לחבר אותי אליו – אזי אוכל להתרוקן מעצמי באופן כזה שיאפשר לו להשתקף בי, כלומר להתבטא דרכי, גם דרך כל הכלים הארציים שהוא ברא בי בכוונת מכוון, דהיינו: שכל, רגש, חושים וכולי. באופן הזה, בסופו של דבר, עם הזמן, אלמד לאפשר לו להתבטא דרכי באופן כזה שהשניים (השמים והארץ) יהיו לאחד. אז רמת ההזדהות, השיתוף, האהבה, האמון, הכבוד הציות, ההתמסרות וכולי, יהיו כה גבוהים שהשניים השונים וההפוכים, מתמזגים בפועל וכל החומות נופלות ביניהם.

כמובן שהתהליך שתואר על שני חלקיו נעשה בשיתוף פעולה עם אלוהים ובהדרכתו הצמודה, ואולם ישנם כמה תנאים מקדימים שאלוהים מכתיב לעשות, עוד לפני שמתחילים:

א. התנאי הראשון והחשוב מכולם הוא יכולת מודעת ליצירת תקשורת עם אלוהים. כאמור תקשורת לא מודעת או פאסיבית, דרך התגלות ישירה בחזון, תיתכן תמיד, אם אלוהים יהיה מעוניין ליזום אותה, אבל פה מדובר על תקשורת יזומה גם מצד האדם, ונטילת אחריות ומודעות לתהליך. תקשורת יזומה שכזו הודגמה לנו דרך העבודה במקדש, שם, הכהן הגדול היה נכנס באופן מודע ויזום מצידו, אם כי גם צווה על כך בתורה, לקודש הקודשים שמסמל את מקום מושבו של אלוהים, ועמד שם בנוכחותו (זה עדיין לא מערכת היחסים האישית שאני מדבר עליה אלא ציור סכמטי סימלי של זה).

ב. הקרבת הקורבן: העמידה היזומה והמודעת בנוכחות אלוהים התאפשרה אך ורק לאחר שהכוהן היטהר בדם הקורבן (לאחר שהקריב במזבח). כיום, כל אדם יכול להשתמש בקורבן לטיהור (לא צריך את הכוהן ואת המקדש הישנים) וגם כיום זהו תנאי מקדים שאי אפשר בלעדיו.

ג. בנוסף, הכהן במקדש, לפני שבא לעמוד בנוכחות אלוהים, היה גם רוחץ במי הכיור שעמד ליד המזבח. גם היום, התנאי המקדים השלישי הוא לטבול במים. ואולם המאמין של היום לא צריך רק לטבול במים פיזיים (שזו פעולה סימלית שתצביע על כוונותיו) הוא צריך גם בפועל לבקש ולקבל את המים הרוחניים מידי אלוהים. מאמר המסביר מהם המים האלה, כיצד לקבל אותם ולהיוולד מהם, ראה כאן.

ד. על הכהן במקדש היה גם לאכול מלחם הפנים שהוצב בקודש והובא לשם יומיום טרי. באותו אופן על המאמין היום לאכול (לא רק באופן סימלי בטקס אשר שוב, רק מצביע על הכוונות, אלא בפועל), את הלחם השמיימי. כיצד כיום מקבלים ואוכלים את הלחם הזה ראה את אותו מאמר שמפרט גם על המים, כאן.

ה. התנאי המקדים החמישי הוא לבקש ולקבל את האור של אלוהים. במקדש האור הזה הופץ באופן סמלי על ידי מנורת שבעת הקנים שבקודש. המאמין היום צריך לאהוב את האור הזה (הרוחני) יותר מאשר הוא אוהב את החושך, להשתוקק לאור הזה ולבקש אותו.

ו. התנאי האחרון הוא לבקש ולקבל את רוח הקודש. ועל ידי רוח הקודש להמשיך ולבקש מאלוהים את כל הדברים שמנינו: נוכחות אלוהים, קורבן וכפרה, מים, לחם, אור. במקדש, האפשרות להתפלל ולבקש דרך רוח הקודש סומלה על ידי מזבח הקטורת. דרך הרוח (מזבח הקטורת) הכהן בזמנו העביר את תפילותיו למען העם כולו.

ד. היישום הנכון של ההתגלות בשיתוף כלי הנפש

המאמין שביצע את כל השלבים המוקדמים בהצלחה יכול לבוא ולעמוד באופן יזום ומודע בפני אלוהים ומול כס מושבו כמו שהכהן הגדול עמד בזמנו מול הכפורת שסימלה את כס אלוהים. עצם העמידה מול אלוהים היא התגלות רוחנית רבת עוצמה והעמידה הזו אף פעם לא תהיה דומה לעמידה הקודמת או הבאה אחריה, כי אלוהים תמיד חדש, מלא חיים, התגלות חדשה (למרות שהכל תמיד בנוי ומבוסס על הישן ללא סתירות).

ואולם יש להבין כי ביצוע מוצלח של השלבים המוקדמים ויכולת זו לבוא לנוכחות אלוהים, עדיין אינם חיבור ואחדות איתו! מאמינים רבים שהגיעו לשלב הזה (אשר הוא הישג רוחני חשוב בפני עצמו) חושבים שהדבר מקנה להם באופן אוטומטי חיבור עם אלוהים, שייכות למשפחתו, למלכותו, לביתו. מאמינים אלה, מאחר ואינם מחוברים בפועל אלא רק בפוטנציה ומאחר שבכל זאת הם עומדים בנוכחותו ומסוגלים לשמוע אותו, דהיינו לקבל התגלות שלו, יעוותו את ההתגלות שקיבלו כי עדיין אינם מחוברים. זה לא שאינם מטוהרים מחטאיהם, שכן הם עברו את כל שלבי הטיהור עד לנוכחותו, אלא שלמרות שהם עקרונית מטוהרים עדיין לא הוכיחו שהם רוצים את הקירבה בכל ההיבטים של חייהם, באופן יומיומי ובאופן בלתי מותנה (כלומר גם כאשר מגיע פיתוי או מבחן). למה הדבר דומה? לאדם שבא לפגוש אותך, מאוד התלהב והצהיר שהוא רואה בך חבר נפש, בן משפחה ואהוב קרוב, אך אחר כך, ביומיום ובפועל, הוא לא יוצר קשר, לא משתתף אתך בשמחות ובקשיים, לא שותף לחייך אלא מגיע לעיתים רחוקות ורק כאשר הוא צריך משהו.

לכן את התהליך שתואר כתנאים מוקדמים יש לעשות יומיום, כל הזמן, להתמיד ולבוא לבית אלוהים ולהניח בפועל את כל חייך, הנסיבות, המחשבות, הרצונות, התכניות מולו ולעשותם בשיתוף אתו. יש גם צורך להיות נכון לעשות באופן מלא כל דבר שיבקש כי בכך תתגלה הנאמנות בפועל, ולא רק בהצהרות טקסיות. זוהי כריתת הברית עם אלוהים בפועל ורק אז אתה מחובר אתו. יש לציין שכשאני אומר לעשות באופן מלא כל דבר שאלוהים מבקש, אני לא מתכוון למלא את מצוות התורה הכתובה (התורה הכתובה היא כל כתבי הקודש ולא רק חמש חומשי תורה או עשרת הדיברות) כי אין אדם שמסוגל למלא את אלה. אני מתכוון שיש לעשות באופן מלא את מה שאלוהים אומר למאמין באופן אישי, אבל לשם כך יש צורך לשמוע אותו ולא רק לקרוא ולשמוע שיעורים ודרשות.

לאדם המודרני היום נפתחה האפשרות להיטהר בקורבן כדי לעמוד בפני אלוהים באופן יזום, מודע, הדדי, כל הזמן, בכל ימות השנה (לא רק פעם בשנה באמצעות הכוהן הגדול כפי שהיה בזמנו) וכך לשמוע אותו. האפשרות הזו פתוחה היום, אם כי מעט אנשים עושים את זה אפילו באופן ראשוני חד פעמי. בנוסף, המעטים האלה, לרוב, מסתפקים בהתגלות הראשונה, או שהם עושים זאת פעם ב… ובעקבותיה מכריזים שנולדו מחדש ויש להם ברית וחיבור עם אלוהים. ואולם כך אנחנו לא מערבים את כל היבטי החיים, את היומיום, באופן קרוב ואינטימי, כמו שעושים עם שותף אמיתי לחיים. השותפות עם אלוהים דומה לנשימה. והרי אי אפשר לנשום פעם בשבוע ולצפות שהגוף יסתפק בזה.

זוהי אם כן הדרך לקבלת התגלות מהסוג השני, זו שאלוהים מצפה לה מהמאמין כיום.

אלוהים הוא זה שעושה את החיבור (את הנשימה הזו) כל פעם מחדש וכל פעם על המאמין להודות שאינו יכול לעשות זאת בעצמו. ואולם על המאמין ליזום זאת, לבקש, לרצות עזרה והדרכה כיצד להתרוקן\להתבטל וגם לאהוב, כדי שהחיבור יתבצע. לא לחכות שהמזון יגיע לפה מעצמו, כי אלוהים כיום כבר לא מעוניין במערכת היחסים הפאסיבית ולא יעמוד כעני בפתח לבקש את האקטיביות הזו.

האקטיביות מתבטאת בלבקש אם כי המילה 'לבקש' איננה מדוייקת והמילה התנ"כית 'לדרוש' משקפת זאת טוב יותר. לדרוש זה לחפש לחקור לברר במובן האקטיבי. המילה 'דְּרָשָׁה' היא מאותו שורש והיא מייצגת בנוסף גם ביאור, חקירה, בירור, הבנה בהגיון של הדבר (כל אלה נחוצים כדי לבוא בפני אלוהים באופן האקטיבי). מטבע הלשון התנ"כי הוא "לדרוש את פני אלוהים", ואין משמעו ללכת אל הרב, לעשות מעשים טובים, לבוא לבית הכנסת, לכנסיה או לקרוא בתורה. זו פעילות רוחנית אחרת – מפגש אישי עם אלוהים שבעקבותיו יהיו גם מעשים בהתאם למה שהתבקשת לעשות באופן אישי (ושם חובה לציית). זה סוג ההתגלות השני, בו מתקיים השיתוף בין גוף ונפש האדם לבין אלוהים רוח.

המכשול, הפיתוי, הפח שהאוייב מטמין למאמין בדרך הזו הוא מכשול הגאווה (היבריס). ברגע שהמאמין ישיג משהו, יעמוד בנוכחות אלוהים, יזכה להתגלות איזושהי, אזי יתפתה שוב לחשוב שהוא כבר יודע. אך ברגע שישוב להאמין בשקר שבחטא גן העדן כאילו ביכולתו לחבר בין השמים והארץ והוא מין אלוהים קטן, וכי הוא כבר 'נושע', הוא כבר 'צדיק' וטהור, 'ברייה חדשה', 'העם הנבחר', חלק מ'כנסיית הנושעים' – וכיוצא באלה תארים שאנשים דתיים אוהבים להדביק לעצמם – אזי האלוהים לא יהיה שם יותר כי תפקידו למאמין בזמן אמיתי הופך מיותר.

שים לב שאלוהים יכול להגיד לאדם שהוא צדיק, נושע וכולי אבל אלה הגדרות שונות מאלה של בני האדם שהגדרותיהם צרות ולכן ממיתות. ישוע לדוגמא אמר לתלמידו הנבחר שהוא סלע איתן וייתן לו את מפתחות מלכות השמים – לא פחות. שתי דקות אחר כך, בעקבות הערה של אותו תלמיד אמר לו ישוע: "סוּר מִלְּפָנַי, שָׂטָן. מִכְשׁוֹל אַתָּה לִי, כִּי אֵין לִבְּךָ לְדִבְרֵי אֱלֹהִים אֶלָּא לְדִבְרֵי בְּנֵי אָדָם". ואם כן, על פי ההגדרות והתפישות הצרות של בני האדם, האם תלמיד זה הוא צדיק או שטן או שניהם או אף אחד מהם?

כשהמאמין סבור שהוא כבר יודע, שהוא 'רוחני' וכולי אלוהים עשוי לומר לו: אם כבר נושעת, הוצדקת, הפכת לחלק בלתי נפרד מ…, בבקשה תתכבד ותעשה את מה שאתה כבר יודע. אז המאמין יגלה שאיננו מסוגל לעשות שום דבר, שהוא סתם כלי ריק (במקרה הטוב הוא ריק), ולאחר שיגלה זאת, או שימשיך להתכחש לאי מסוגלותו וימשיך להעמיד פנים (מה שלצערינו בדרך כלל קורה), או שיחליט סופסוף לחפש את הדרך הצרה שאלוהים מורה לו.

הדרך, העבודה, צריכה להיות יומיומית מעשית בהדרכת אלוהים ותהיה קשורה לכל אותם כלים ארציים שצריך לאמן, ללמד, להכשיר, כדי שידעו כיצד להיענות ולבצע את החיבור באופן נקי. אלוהים לא מחפש אנשים 'רוחניים' שיידעו לומר מילים גבוהות, ללמד ולפרש את הכתובים, הוא מחפש אנשים מעשיים שרוצים ללמוד איך להיות יותר ויותר נאמנים לחיבור היומיומי הזה, לשכלל אותו, לאמן אותו, ללמוד איך לעשות את הצד הארצי שלהם, באופן שלם. הוא מחפש אנשים ששואפים למצויינות בכל מה שהם עושים, אך לא למען עצמם והגשמת המטרות הארציות שלהם אלא כדי להקדיש את זה לאלוהים. כך האדם הופך להיות אמן החיבור מהצד האנושי הארצי מעשי – מהצד שלו. זאת כפי שהיה יוסף בן יעקב, כפי שדוד היה ואחרים. שים לב כי הסיבה שאלוהים כל כך אהב למשל את דוד היתה כי היה איש מעשה וידע לעשות בכישרון את הצד הארצי המעשי שנועד לו ואז להקדיש אותו כולו לאלוהים.

כשאדם עושה כך את חלקו, אלוהים עושה את חלקו הרוחני שאותו האדם לא יודע לעשות. האדם יעשה את חלקו הארצי בחריצות ובשום שכל אמנם אך בלי רגשות אשם והלקאה עצמית שמובילים לייאוש, בלי לחשוב שהוא לא עושה מספיק. אם כוונותיו נכונות אז בדרך כלל הוא ידע לעשות מספיק, אם כי עקרונית רק אלוהים יחליט מתי זה מספיק, ועל המאמין להקשיב. לעיתים אלוהים רוצה שאדם מסויים יישב במערה במדבר ולא יעשה 'כלום', וזה מבחינתו מספיק. בכל מקרה, אלוהים כבר הסיר מהאדם את האשמה עוד בשלב הראשון של התהליך, כאשר למד להיטהר לעמוד לפניו ולשמוע את קולו, ועתה עליו פשוט להקשיב. אם הוא עדיין לא מקשיב, שום טיהור כבר לא יעזור לו.

המסע בו אלוהים יוביל את המאמין, יהיה כנראה שונה מהציפיות שהיו לו לפני שהחל. לעיתים קרובות יהיה נדמה לו שאינו מגשים את מה שציפה להגשים, אך שים לב, המאמין לא יצא להגשים את טבע המוות הארצי שלו אלא את טבע החיים של אלוהים שאותו הוא לא יודע ולא מכיר ולכן הוא לא יכול לדעת למה לצפות (הוא רק משתמש בטבע המוות הארצי שלו כדי לעשות את חלקו בתהליך). הוא גם לא יצא למסע על מנת להפוך למין גירסה מוקטנת של אלוהים. הדרך הרוחנית איננה הדרך שלו וזו שהוא באופן טבעי מכיר, אין לו מושג כיצד הדרך באמת נראית, כי טבעו הוא למעשה הפוך והוא לא יכול להיפטר מההיפוך הזה. טבעו הוא ארצי, כך אלוהים רצה שיהיה, מעכשיו ולנצח. הוא אדם ואלוהים אלוהים – זו חלוקת התפקידים. אם כי לדרוש את פני אלוהים יומיום הוא חייב – הוא חייב לבקש, להיות אקטיבי.

לעיתים במהלך המסע יהיה נדמה למאמין שאלוהים לא מקשיב למה שהוא מבקש, שוב, כי באופן טבעי הוא יערבב את הבקשות הכנות שלו לחיבור עם אלוהים עם הדברים הארציים שהוא רוצה. לעיתים קרובות יהיה נדמה לו שאלוהים לא מבין אותו, או שהוא בכלל לא מדבר אליו ולא מדריך, שהדרך איתו קשה מנשוא – גם אלה ביטויים של הטבע הארצי שירצה ללא הרף להתווכח ולהתמרד. אבל שוב, אם תהיה שם גם כנות (לדרוש בכנות) אזי המאמין תמיד יחזור להבין באופן שאינו מוטל בספק שהוא טועה ואלוהים צודק. אין דבר יותר מתוק מהיכולת הכנה לראות ברור את מערומיך האנושיים ולהודות בכך בפני אלוהים. גם זה חלק מהטבע הארצי, אך המשובח יותר – להיכנע בפניו ולהיות נכון להתמסר לו כי הבנת שאתה לא יכול. אם אין כנות אזי ה'מאמין' יוכל לספר לעצמו כל סיפור, כל תירוץ, וזה ירגיש לגמרי אמיתי כי זה יחוזק ויגובה על ידי הטבע הבשרי והשדים.

הדבר שתואר דומה מאוד ליחסי גבר אשה. האשה נקראת להיות אקטיבית ביחסים ואולם היא צריכה לעשות זאת רק לאחר שהיא לומדת לקבל את העובדה שהיא אשה, הגבר הוא גבר ולו תפקיד שונה שהיא לא יכולה לבצע (לא משנה עד כמה היא מוכשרת וחכמה). רק אז יהיה לה שלום עם עצמה ועם הגבר שלה ותוכל סופסוף למצוא נחת ביחסים. עליה להפסיק להיות מופתעת בכל פעם מחדש מחוסר היכולת העקרונית שלה, להפסיק להיעלב מזה, להפסיק להתווכח, להעמיד פנים, להפסיק לנסות להיות מה שהיא לא. (כל זה לא אומר שיש לגבר את מה שהאשה צריכה רק מעצם היותו גבר. בכלל לא. הוא צריך לפתח את זה, ובמידה ולא פיתח כדאי לאשה להתרחק ממנו.)

לסיכום, אלוהים רוצה שהמאמין ישתמש בכלים הנפשיים\ארציים\טבעיים שלו, שישתמש בהם על מנת לצאת לעולם, ללמוד, לראות את כל מה שיש לעולם להציע, לאסוף אינפורמציה, להתנסות בדברים (בלי לחטוא), לחוות, ואז למיין ולקטלג את הכל, להקיש דבר מתוך דבר, להשוות ולהוציא מסקנות, להעמיד את הכל במבחן ההגיון הישר, לבדוק שאין כשלים הגיוניים במסקנות, סתירות או התבססות על מידע שאיננו אמין. אז אלוהים יבקש גם שהמאמין לא ישכח לבוא לפניו כדי להכניע\להכפיף את כל הדברים האלה לו, שיספר לו על זה, שישתף אותו, שיתייעץ איתו ואז שישים אותם תחת מרותו ולשרותו. הוא רוצה שנשתמש בכל הכלים הארציים שלנו (כולל רגשות, תשוקות, כמיהות וכולי) – אלה הם כלי המוות שנתן לנו, בעזרתם אנחנו מגיעים לתובנות ה'לא' – בעזרתם נדע שאנחנו 'לא' יודעים, שהעולם הזה 'לא' מביל לחיים, שהעולם ואני 'לא' יודעים את הדרך, שהכלים הארציים החוויות והתובנות הארציות כשהם לבדם, מובילים לאבדון, לייאוש, לאין מוצא, למוות, ולכן יש לשתף פעולה ולאחד בין ה'עולם' לבין אלוהים כאשר אלוהים הוא המנהיג. שים לב: ה'עולם' בלי אלוהים טועה והולך לאיבוד, אך גם אלוהים בלי ה'עולם' הוא דבר שלא ייתכן. כפי שאין גבר בלי אשה ואשה ללא גבר – והרי כך אין המשכיות למין האנושי ואז אין עולם ואין בריאה.

אלוהים רוצה! שנעשה את התהליך כולו בעזרת הידיים, הרגליים, הלב והדם האנושי, לא שנשכנע את עצמינו שאנחנו מבינים את העיקרון (כי אני רוחני וחכם) וזה מספיק, אלא שנביא הכל לפניו עם הנסיון המעשי והאימון המעשי שנעשה בהדרכתו לכל איבר ואיבר שלנו, ואז שנכניע\נכפיף לו את כל הנסיון והחכמה שנרכוש בלי לנסות לעשות קיצורי דרך, בלי להתמרד או להתגאות או להתייאש. אזי הוא! ייתן לנו חיים באופן על טבעי. הוא רוצה לחבר בין השמים לבין הארץ, אנחנו הארץ, הוא השמיים. רק הוא יודע לעשות את זה.