והקשר שלהם לגוף האדם ולארץ ישראל
(5100 מילים)
"אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. הַנּוֹלָד מִהַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִהָרוּחַ רוּחַ. אַל תִּתְמַהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כִּי עֲלֵיכֶם לְהִוָּלֵד מִלְמַעְלָה. הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת הֵיכָן שֶׁהִיא רוֹצָה וְאֶת קוֹלָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֲבָל אֵינְךָ יוֹדֵעַ מֵאַיִן הִיא בָּאָה וּלְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, כָּךְ כָּל מִי שֶנּוֹלָד מִן הָרוּחַ."
פרק א': ההסבר והתשתית התאולוגית למושגים 'מים' ו'רוח' וכיצד אלה משתקפים בבריאה ובגוף האדם.
אלוהים הוא השלם, ובמילים אחרות האחד. עם זאת שמות רבים לו ופנים שונות (פירוט וניתוח של פני האלוהים השונות ראה כאן). אלוהים לא זקוק לנברא כזה או אחר כדי להיות שלם, הוא שלם עוד מראש. לכן שני הניגוזים שוכנים בו בהרמוניה: עיקרון ה'יש' היוצר יש מאין, ועיקרון ה'אין' המהווה לו חלל (הכרחי), שני אלה יוצרים את השלם. ה'אין' הוא הזירה (כאמור, החלל או הרקע) וגם הרחם בה הדברים נוצרים ומתרחשים. ה'ארץ' היא המשקפת את זה – היא הזירה הגשמית או החלל הארבע מימדי: אורך רוחב גובה פלוס זמן, היכן שהדברים מתרחשים\ מתגשמים. ואולם מעבר לארץ הפיזית יש את העיקרון הרוחני ששמו 'ארץ' (או 'אין') ולכן יש להבין, שאמנם הארץ החומרית חשובה לשם התממשות והוכחת הדברים ואולם מי שמושך בחוטים בעולם הפיזי הוא העיקרון הרוחני 'ארץ'.
העיקרון הרוחני 'ארץ' מרד באלוהים ואולם אלוהים עדיין מחזיק בשני העקרונות הבסיסיים ומחזיק בעיקרון האחדות ביניהם למרות המרד (את העובדה שאלוהים מחזיק בשני הניגודים – כאשר כל אחד מהם מחולק לשנים כמו כן וביחד הם ארבע – ניתן לראות בתיאור ארבע החיות שבחזון יחזקאל, אך לא נדון בהם כאן). אחזקה זו מאפשרת לאלוהים את החכמה, הכוח, היכולת לעשות כל דבר שהוא חפץ. רק הוא מחזיק את השלמות הזו ובשל כך הוא גם צד אחד של האמת, שהיא האמת הקוסמית או העקרון הקוסמי, האובייקטיבי, המכיל את הכל, וגם הצד השני שהוא הדבר הספציפי, אישיותי – כלומר מסויים, בעל מאפיינים אינדיבידואליים, התנהגות אישית, אישיות ייחודית לעצמה, דבר שמאפשר גם יצירת מערכות יחסים.
אלוהים איננו רק אחדות שלמה של הניגודים, בלתי משתנה, לנצח, ובמובן זה סטטי, ואינו רק מאגד בתוכו בשלמות את כל חלקי השלם שעומדים לנצח ללא שינוי, אלא (כמו בני אדם וכמו הבריאה כולה) הוא גם תהליך, תנועה וזרימה, שנעים מהספציפי, המסוים, החלקי, אל האחד. את התהליך הזה ואת התנועה אפשר לראות ככוח שנע ופועל בתוך המערכת. ואכן יש באלוהות, כחלק ממנה, שני סוגי כוחות שפועלים בתנועה, האחד נקרא 'מים' והשני 'רוח' (שמות אלה – כשמות 'ארץ' 'אדמה' 'אש' 'שמים' וכולי הם סמליים בלבד ושאולים מהעולם החומרי). אם ה'אדמה' מסמלת את אחד משני פניו הבסיסיים של אלוהים, אזי הכוח הפועל בשירות עיקרון ה'אדמה' כדי שתנוע מהספציפי אל המאוחד הוא ה'מים'. גם על הארץ החומרית, המים, הם אמורפיים וזורמים והם הכוח הפועל בשרות האדמה הפיזית. המים הפיזיים על פני האדמה מסמלים את ה'מים' הרוחניים בשרות ה'אדמה' הרוחנית וביחד אני קורא להם 'ארץ'.
המים הם אחד. כאשר שמים שני מים (נקיים) האחד ליד השני הם מיד הופכים לישות אחת בלתי ניתנת להפרדה. המילה מים, מראש נכתבת ברבים לאות כי במים, הרבים מאוחדים לדבר האחד. לכן המים מסמלים גם אחדות, ומביאים לאחדות. הם מביאים לאחדות על ידי הנמכת עצמם, בכניעה וענווה (אי אפשר להתאחד אם לא מוכנים להקריב בדרך את המפריד והשונה שנמצא באגו). המים תמיד מוכנים לרדת ולקחת איתם בדרכם לכלוך (בתהליך הרחצה) או להסיע איתם דבר כלשהו כדי לשרת אותו. הדם למשל, שבעורקי הגוף מסיע חומרי מזון לכל התאים בפקודת הלב שדוחף אותו למשימתו. הלב כאן מסמל את המהות של הנפש, את המרכז שלה, הדם מסמל את המים שפועלים כדי להגיע לכל האברים ולאחד אותם תחת סמכות הלב.
ה'מים' וה'אדמה' מהווים את עיקרון ה'אין' האלוהי שקראנו לו גם 'ארץ'. לעומתם הסמל המרכזי של אלוהים ה'יש' הוא השמש – שם האור והאש. השמש היא חלק מה'שמים' (ה'שמש' או ה'אש' עם ה'רוח' הם ה'שמים') והם עומדים כנגד ובניגוד ל'ארץ'. למרות הניגוד, השמש ממירה את המים לאדים וכך הם גם מיטהרים וגם מסוגלים לעלות למעלה וליצור עננים. השם 'שמים' מעיד כי שם-מים, לכן, המים אינם רק כוח שפועל בשירות האדמה (על פני האדמה בטבע, או בגוף החומרי של האדם, בנפש, או כחלק מהאלוהות), הם פועלים גם בשירות ה'אש' וה'רוח'.
כפי שניתחנו את הזוג אדמה- מים, נוכל להתבונן גם בזוג אש- רוח ולראות ששני הזוגות מתנהגים באופן דומה. אצל האדמה- מים, האדמה היא הדבר עצמו, המוגדר, הספציפי, והמים, על ידי תכונות הזרימה, האמורפיות, האחדות והענווה שלהם, משרתים את הארץ או האדמה, מחיים אותה וכולי. כך גם הרוח כלפי האש. בעולם הפיזי האש היא אנרגיה אמנם ולא בדיוק חומר ואולם כשמתבוננים בה, עדיין ניתן לראות שם תבניות ספציפיות (צורה מסוימת, צבע, מתאר), לכן האש היא הדבר עצמו בתוך הזוג אש- רוח והרוח משרתת את האש – למשל ביצירת עננים והסעתם לצורך הורדת גשם או על ידי הזנת האש באוויר (בחמצן). המים הם התנועה, הכוח האמורפי הפועל בשרות האדמה, וכך גם הרוח, היא הכוח האמורפי הפועל בשרות האש. במישור הרוחני ה'אש' (או ה'שמש' או ה'אור') היא האלוהים 'יש', והוא שבורא את הכל ועומד בתשתית הכל. הוא: "הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, שבָּא אֶל הָעוֹלָם, בָּעוֹלָם הָיָה וְעַל יָדָיו נִהְיָה הָעוֹלָם". ה'רוח' שעובדת בשירותו היא רוח הקודש או השכינה שמוזכרת בתנ"ך.
כמו לגבי ה'מים', 'רוח' זו, בנוסף להיותה אמורפית וכוח פועל, מאחד, היא גם פועלת בענווה, תוך כדי הקרבה עצמית, נחבאת אל הכלים, בישנית כמעט, ובאופן הזה מביאה בכנפיה שפע וחיים. לצד הענווה, ה'רוח' היא כוח אדיר שפועל בגבורה, באותות ומופתים, על ידי הענקת מתנות רוחניות ודברים על טבעיים, אין גבול ליכולותיה ולפועלה. (כדי לענות בפירוט על השאלה מי הן ישויות ה'רוח' ה'מים' ה'אדמה' וה'אש' שבאלוהות, מה ההיסטוריה שלהן, היכן הן מופיעות ומתוארות בכתובים כדאי לקרוא את המאמר שכאן).
פרק ב. גוף האדם וטבע הבריאה החומרית מצביעים על האמת הרוחנית
עתה נחזור לתיאור גוף האדם, כי הגוף הפיזי, הטבע, הבריאה החומרית הם ספרי לימוד מעולים שקיבלנו ישירות מהבורא (אלה ספרי לימוד שלא צריכים אפילו תרגום אנושי מילולי של נביא זה או אחר. הנביא צריך לתרגם את תובנותיו הרוחניות לשפת בני אדם ואילו את התובנות מהטבע אנו מקבלים בלי תרגום אנושי).
בגוף האדם, באופן פיזי, הרוח (אוויר) נכנס פנימה מפתחי הפה והאף שממוקמים בראש. בראש נמצאת האש (החשמל שבמחשבות), ומשם הרוח, דרך האף והפה ובשירות אותה אש, יורדת לבית החזה. הראש עם הצאוור (שהם האש והרוח) מסמלים את העולם הרוחני (השמים) שהוא הגבוה בהיררכיה והריבון. בית החזה עד חלל הבטן מייצגים את העולם הנפשי, ושם שלושה חלקים: הריאות הם החלק העליון, הגבוה של הנפש, הלב במרכז והבטן על האיברים הפנימיים שבו: קיבה מעיים כבד וכליות, הוא המרכז הנפשי התחתון שנוגע באדמה, בחומר. הריאות מסמלות את החיבור בין הרוח והנפש, שם מתרחש המיזוג בין המים (כלומר הדם, שמייצג את הנפש) והחמצן שבאוויר (המייצג את ה'רוח').
תכלית העולם הרוחני היא לנוע בתהליך מתמיד מהאחד האינסופי אל המחולק המוגדר והספציפי ואז בחזרה – מהספציפי האינדיבידואלי המופרד אל האחד שנמצא באלוהים שמעבר לחלוקות. את התיאור הזה של התכלית והזרימה המתמדת בספירלה שעולה ככל שהיא מסתובבת, אפשר לסכם במילה אחת שלקוחה מעולם הרוח: אהבה. כך גם בגוף הפיזי: הזרימה המחזורית המתמדת של האוויר, באמצעות הנשימה, והזרימה המתמדת של המים באמצעות פעימות הלב, שומרים על אחדות הגוף תחת ריבונות הלב וריבונות הראש והמוח שנותנים את הפקודה החשמלית ומסמלים בכך את ריבונות האש הרוחנית (המחשבות ללא הרף מגיעות מהעולם הרוחני והמחשבה כי אנחנו אדוני המחשבות שלנו איננה נכונה. המחשבות יגיעו מישויות רוחניות ששייכות למחנה שמורד באלוהי ישראל או שיגיעו מאלוהי ישראל, על פי בחירתנו).
התנועה הסיבובית המתמדת מאחדת של הרוח מצד אחד והמים מצד שני נועדה במקורה לאפשר לאדם (לגוף לנפש ולרוח שבו) חיים בשפע ולנצח, כי האנרגיה הזו לא רק מסתובבת במעגל סגור ללא תכלית, אלא היא גם עולה ומתפתחת (זו הספירלה). ואולם כתוצאה מהמרד שראשיתו בחטא גן העדן, האדם נפל, ומאז המערכת עובדת באופן משובש. מאז הנפילה בני האדם נולדים עם כוח משונה מובנה והוא כוח הפוך, שמורד באלוהים ומוליך לפירוד ולא לאחדות, למוות ולא לחיים. בשל המרד, האדם הכתיר את עיקרון ה'ארץ' כמנהיג וכמכתיב הדרך בעוד ה'שמים' צריכים להנהיג. מנהיגות ה'ארץ' משליטה את הספציפי והאינדיבידואלי המפריד, מונעת את עליית הספירלה למעלה, (בין השאר באמצעות המחשבות הזרות שבאות מהרוח הזרה) והיא עושה זאת תוך כדי כך שהיא מערבבת את זוגות הניגודים, ממצעת אותם ומוחקת את זהותם. מנהיגות ה'ארץ' לא מאפשרת לעיקרון ה'שמים' להנהיג ולשמר את השונות האינדיבידואלית המופרדת של חלקי הגוף ולא מאפשרת את פעולת הרוח והמים שינהיגו את הגוף והנפש אל השלם המאחד המרפא והמביא שלום שנמצא רק בשמים. מניעה זו גורמת לשחיקת הגוף והנפש ולבסוף למוות שלהם.
אלוהים מעוניין בשונה ובאינדיבידואלי, ובו זמנית מעוניין שהאינדיבידואלי הזה יתמסר לתהליך שמוביל מהחלקי אל השלם. אלוהים מעוניין שנתמסר לכוחות הרוח והמים הרוחניים שמשרתים את האור או האש ולא נישאר תקועים באלמנט ה'אדמה' המורדת ונמות שם. כוחות ה'רוח' וה'מים' הטהורים (שהם חלק בלתי נפרד מהאלוהות) יזרימו את הארץ, יובילו אותו אל אלוהים, ישנו, יטהרו, ישאו אותו איתם למקום הנמוך ביותר (לא הנמוך החוטא אלא נמוך שהוא בפשטות ארצי) כדי שידע את האינדיבידואלי ספציפי שבהם, ואז ישאו אותו אל המקום הגבוה ביותר על מנת שיחזור להיות שלם.
על מנת שאדם מסוים יוכל לשרש מתוך עצמו (וכתוצאה מכך גם מתוך האדמה כולה) את אלמנט המרד החוטא שלא נותן לו לשתף פעולה עם הכוחות וההיבטים הבונים, עליו להיוולד מחדש מתוך ה'מים' וה'רוח' המקוריים ולא מתוך המים והרוח המשובשים של עולם האדמה המורד. המים והרוח המקוריים יחיו אותו מתוך המוות שהפך מנת חלקו עת התמסר (עוד בהיותו ברחם אימו) לכוח המורד.
הבנת אמיתות רוחניות אלה שמשתקפות בין השאר בגוף האדם איננה סותרת גם תרגול ומודעות לגוף החומרי. להיפך, כדאי לתרגל את הגוף ולהתמקד למשל באויר (רוח), כאשר נושמים אותו פנימה ומורידים אותו מהראש עד לבטן\ לסרעפת ששם מתרחש החיבור בין הנפש והחומר (בין המים והאדמה). אפשר כך להבחין בכוח המחיה שיש ברוח שיורדת לאלמנטים הארציים, דהיינו, קודם לדם (למים), מעשירה אותם בחמצן, ואז יורדת עד לסרעפת שנוגעת במערכת העיכול שסופחת אל הדם המחומצן את האלמנטים החומריים (המזון המוצק), וכל זה כדי להעלות את הכל בחזרה ולאחד אותם מחדש (אך עם הערך המוסף של חכמה וניסיון שהאדם קיבל תוך כדי היותו מודע לתהליך). כל זה הוא ההליך הספירלי שמאפשר לגוף לחיות ונותן גם ייעוד, מטרה לחיים, לבריאה, לאדם.
לעומת תיאור זה, בתורות המזרח (יוגה, הינדואיזם וכולי) מטרת המודעות הגופנית הפוכה והיא להעלות את האנרגיה הארצית שנמצאת במקום הנמוך ביותר בגוף (סמוך לאברי המין ופי הטבעת), למעלה, על מנת שהכוח הארצי יכבוש וישתלט על הגוף ועל העקרונות הרוחניים שהוא מסמל. בתורת היוגה כוח זה נקרא קונדליני והוא מתואר כנחש. המאמין באלוהי ישראל יודע מיהו נחש זה מהי ההסטוריה שלו ומטרותיו.
המאמין באלוהי ישראל לא צריך להימנע מתרגול גופני, רק שיעשה אותו נכון. יחד עם זאת התרגול המהותי הוא רוחני ולא גופני, שם אנחנו שואפים להתחבר בעזרת רוח אלוהי ישראל למים המקוריים שבהם ההתמסרות, הטוהר, הענווה, נמיכות הרוח והכרת התודה ובהם גם היכולות הטכניות, המעשיות והכשרונות השונים שצריך לשכלל ולפתח (על המאמין להתחבר ולרכוש את הדברים הללו בפועל ולא להישאר רק 'רוחני' במובן התאורטי).
תיאור הסמליות שבגוף ותרגול המודעות לגוף בא כדי לפאר את אלוהי ישראל דרך החיבור שלנו לקונקרטי וגם כדי לרכוש כלים מעשיים ולא רק רוחניים. הבריאה של אלוהים במקורה היא טובה. הגוף והנפש שלנו נועדו להיות כלים מעולים להגשמת תכנית אלוהים. זאת בניגוד לתורת היוגה שמלמדת שהבריאה והגוף הם אשליה ומטרת התרגול היא להיפטר משניהם ודרכם להיפטר מאלוהים. בנוסף, ביוגה אנחנו נעשים מודעים לגוף ולחושים למען האינדיבידואל, כדי להמליך את האני הפרטי כאלוהים לעצמו. וזאת בניגוד למטרת המודעות לגוף מטעם אלוהי ישראל שהיא להמליך את אלוהים על הגוף ולקדש אותו.
ראוי פה בנוסף להזכיר דבר שרוב המאמינים, גם אלה שרוצים ללכת בכנות בדרכי אלוהים, לא רואים ולא מודעים לו, ולמעשה, כל התיאור פה על ה'מים' מטרתו להביא ולהראות את הנקודה הזו: כי ה'מים' הרוחניים אין מטרתם ותפקידם להישאר בשמים, תפקידם לרדת אל הארץ להתערב בטבע, בדמם של בני האדם, לקחת חלק בעשיה הארצית על האדמה אך למען השמים. לפיכך על המאמין לפתח לא רק כישרון בתחום הרוח אלא לשאוף למצויינות בכל התחומים הארציים: ביכולות טכניות, ביכולת להתחבר לחומר באמצעות אמנות, יצירה, יחסים ביו אנשים, מחקר, רפואה, מדע, משפחה ועוד ועוד. המים הרוחניים הטהורים נשלחים אל הארץ על ידי הרוח והאש ואז על המאמין להשתמש בהם בכל מקום ותחום על הארץ על מנת להעלות את זה בחזרה לאלוהים תוך כדי עשיה. ככה המאמין, יחד עם המים ותחת ריבונות האש כובשים עוד ועוד אנשים מקומות ותחומים לאלוהים. זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות למען אלוהים, לא להסתגר באיזה מגדל שן רוחני, להירתע מהדברים הארציים כאילו זה מפחיד, לא נאה או שאנחנו למעלה מהם. המים יורדים עד למטה על מנת לשרת, הייה גם אתה כמוהם, פתח כישורים נפשיים טכניים וגופניים מעשיים, שאף למצויינות בכל התחומים על מנת לשרת את אלוהים ולהגיש לו את אלה שלם ומוקפד ככל הניתן.
כפי שאנחנו מתבוננים ברוח היורדת בגוף, אפשר גם להתבונן במים (זרימת הדם) העולים. הם עולים מקצות האצבעות עד לבית החזה כדי לפגוש שם את הרוח ולהתאחד איתה, ואז גם לראש כדי להתאחד עם האש. שים לב שבטבע זה אותו דבר: הרוח יורדת מהשמים (מכוח האש והחום שבשמש שיוצרים הפרשי טמפרטורה) אל פני האדמה כדי לפעול. שם היא למשל מאדה מים והמים עולים מהאדמה לשמים כדי שוב לרדת כגשם, והתהליך המעגלי הזה הוא המביא חיים.
יחד עם זאת יש להזכיר כל הזמן לנפש שלנו (למים שבנו) כי כל האמת החכמה הכוח האור הדרך החיים האהבה, כולם באים מאלוהי האמת שכולו אור והוא לובש אור, ולהיזהר בתהליך הירידה אל הארץ וההתערבות בה, לא לקדש את האל המזוייף בדמות הנחש, או בדמות זוחל כלשהו: תנין, לטאה, דרקון שיורק אש זרה ממיתה והורסת, יצורים שבאים מבטן האדמה או עולים מתוך התהומות הכאוטיים של הים. ואף לא לקדש את השמש או את הכוכבים שהם הנברא שרק בא לסמל את הבורא או את המלאכים ולא להאדיר בני אדם או כל נברא.
על האדם החדש לזכור שה'רוח' וה'מים' המקוריים, האלוהיים, הם הרכב שדרכו ובו הוא יכול להיוולד מחדש, בהם הוא ימצא את האחד (האחדות) ובהם ימצא את החיים. ה'רוח' וה'מים' האלה הם הכוח הפועל שלום בתוכנו (אם נזמין אותם פנימה) הם הכוח המביא אותנו אל השלם (השלום הוא השלם). בורא השמים והארץ מאחד אותם למען השלם שבו מבלי להרוג או לאיין דבר מהאינדיבידואלי והשונה שבאלוהות או בנברא, אלא על מנת לשרתם ולהחיותם. בניגוד לשטן ותורות המזרח שמתטרתם לאיין, אלוהי ה'יש', בורא 'יש' מ'אין' למען היש, למען הבריאה החומרית, למען הארצי, למען האדם, למען הדם, כדי לשרתם באהבה. עלינו להחזיר לו באותה מטבע וכך ללכת אחריו.
פרק ג. הלימוד על ה'מים' לאור פרקים ב' עד ז' בספר יוחנן.
בעזרת האינפורמציה החדשה שבשני הפרקים הראשונים שכאן ואינפורמציה נוספת שניתנה בנושא ה'רוח' וה'מים' במאמרים קודמים, נוכל עתה לקרוא על דבריו ומעשיו של ישוע המשיח בברית החדשה, בבשורה ליוחנן פרקים ב' עד ז', ולראות מה הוא אומר על עיקרון 'מים' זה. נוכל ניווכח כיצד מהלך הפרקים הללו ביוחנן מאשש את הנאמר כאן ועד כמה עיקרון ה'מים' ויישום עיקרון ה'מים' (ולא רק עיקרון ה'רוח') חשוב לגאולת האדם לפי דברי ישוע אשר הוא אלוהי ישראל.
עוד לפני האירועים המפורטים בפרק ב' ביוחנן, עוד בפרק א', מסופר על יוחנן המטביל שהטביל במים על מנת לטהר את הבאים כדי שיהיו מוכנים לביאת המשיח. טבילה במים פיזיים היא סימלית וקשורה קשר עמוק לתורת ישראל והתנ"ך. שם בבית המקדש היה כיור ששימש לאותה מטרה סימלית של היטהרות והתקדשות המאמין לפני שהוא נכנס אל הקודש במקדש, אל נוכחות אלוהים. התורה גם מצווה על טבילה במים גם לפני העליה למקדש ןבכל פעם שנדרשת טהרה על פי התורה. מעשי יוחנן המטביל נשענים על אלה.
בהמשך, בפרק ב', אנחנו קוראים על האות הראשון שישוע עשה בפומבי שהיה להפוך מים ליין בחתונה שהוזמן לה בקנה שבגליל. בפרק א' יוחנן המטביל מצביע על הסמליות שבמים הפיזיים שזורמים בנהר הירדן והצורך שהמאמין ירחץ בהם כדי להיטהר. אז, בפרק ב' ישוע מציג רובד עמוק יותר שנועד להסב את ליבינו לעובדה שהמים שעליהם מדובר אינם מי נהר ארציים. ישוע בחתונה הרי לוקח מים ארציים רגילים, והופך אותם למים מיוחדים, ליין. היין מסמל את הדם ובדם נמצאת הנפש. המים הרוחניים, שהם יין רוחני, הם המימד הנפשי של אלוהים עצמו, אם תרצו – הדם של ישוע. זהו המימד הנפשי שבא מלמעלה, מהנפש האלוהית, מהשמים, והוא טהור ללא רבב. זאת לעומת המימד הנפשי שבעולמם ובדמם של בני האדם שהוא מקולקל, עוות והזדהם כתוצאה מהחטא ואף המים שבירדן מקולקלים ומזוהמים.
בישוע אין חטא, הוא בא מלמעלה, טהור, וביכולתו לקחת את המים המקולקלים של העולם ולהחליף אותם במים מטוהרים שבאים מלמעלה, כפי שבחתונה החליף מים ארציים ביין. איך הוא עושה זאת? באמצעות הרוח, אבל את זאת נראה בהמשך.
לא במקרה זהו האות הראשון שישוע עושה בפומבי, יש פה הצהרה עוצמתית וברורה לדבר שישוע מתכוון לעשות לאורך שרותו.
מיד אחר כך, ישוע עולה לירושלים לבית המקדש, הופך את שולחנות החלפנים לאות כי המקדש שאמור להיות המרכז הרפואי המטהר של ישראל והעולם, המקום שינבעו בו מי רפואה טהורים באחרית הימים, צריך טיהור בעצמו.
מיד לאחר מכן, בפרק ג' מסופר על נקדימון שבא לישוע בהסתר כדי לשאול את שאלותיו. בעקבות התשובות המילוליות יש לנו הזדמנות לקבל הסבר בשפה אנושית לדברים שהוצגו בפנינו בפרקים א' וב'. ישוע מסביר לנקדימון שהאדם צריך להיוולד מלמעלה, דהיינו, הטבילה שיוחנן מטביל היא חשובה, כי היא הכנה לטבילה הרוחנית והיא סימלית, ואולם כדי להיות מסוגל להיכנס למלכות אין זה מספיק להיטבל במים הפיזיים ואין זה מספיק שיהיו לך כוונות טובות, אלא צריך להיוולד מחדש מלמעלה. ובמילותיו של ישוע: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים." אז שואל נקדימון: "אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהִוָּלֵד בִּהְיוֹתוֹ זָקֵן? הַאִם הוּא יָכוֹל לְהִכָּנֵס שֵׁנִית לְרֶחֶם אִמּוֹ וּלְהִוָּלֵד?"
שים לב שנקדימון מדבר על הלידה הראשונה, הטבעית מרחם האם, ושים לב שהתינוק נוצר ברחם בתוך מים, אך אלה המים של העולם הזה. ותשובת ישוע: "אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. הַנּוֹלָד מִן הַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִן הָרוּחַ רוּחַ הוּא". גם בלידה הראשונה האדם נולד מה'מים' וה'רוח' הרוחניים, לא רק מהמים הפיזיים שברחם, ואולם מדובר בעיקרון הרוחני 'רוח' ו'מים' שגם הוא נפל והזדהם. יש מימד רוחני בשמים שנקרא "ספירת הביניים", והוא נפרד מהמימד הרוחני של אלוהים, זהו מימד רוחני שנפל והזדהם עם מרד השטן והוא זה שמשפיע על לידת התינוקות ועל יצירת אנשים חדשים. לכן על האדם להיוולד מחדש מן ה'רוח' וה'מים' של אלוהים שנמצא בשמים העליונים שם הטוהר. (על תהליך יצירת או לידת בני אדם כיום, ראה מאמר בנושא: כאן).
ישוע מנסה בכל דרך להדגיש נקודה זו – כי מדובר על רוח ומים שבאים מלמעלה (ממימד הרוח העליון), וכי על האדם להיוולד משם. בהמשך הוא אומר: "אִישׁ לֹא עָלָה הַשָּׁמַיְמָה מִלְּבַד זֶה שֶׁיָּרַד מִן הַשָּׁמַיִם, בֶּן הָאָדָם. וּכְמוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ מֹשֶׁה אֶת הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיּוּרַם בֶּן הָאָדָם לְמַעַן יִהְיוּ חַיֵּי עוֹלָם לְכָל הַמַּאֲמִין בּוֹ". ישוע מכנה את עצמו "בֶּן הָאָדָם", מדוע? כי הוא רוצה להדגיש שבא לעולם עם גוף כשל אדם, דהיינו עם דם, דהיינו עם מים, אבל המים האלה שהם הנפש שלו אינם מזוהמים, כי ישוע בא מהספירה העליונה. בכל זאת הוא יורם למעלה כמו הנחש במדבר ואז יוכל להרים איתו את מי שמאמין כדי שיטהרו מימיו. הנחש שמשה הגביה במדבר מסמל את הפעולה הזו ואולם הנחש של משה סימל את העולם הזה (סימל את השטן שהוא הישות הרוחנית שלה הסמכות על ה'ארץ').
משה הרים את ה'ארץ', שהשטן הוא מושלה וה'מים' הם חלק ממנה, למעלה, ובכך הוא הרים (באופן זמני) את מי שמרד, זאת למען הריפוי (הזמני והפיזי) של בני ישראל. העובדה ההיסטורית היא שהריפוי אז היה נקודתי וזמני ובהמשך נחש הנחושת הושמד. ישוע לעומת זאת קיבל על עצמו את המוות והקללה (למרות שאינם מגיעים לו), כדי לרדת עד למקום הנמוך ביותר, כדי לרשת את סמכויות הנחש, כדי להתרומם למעלה ושבני האדם יסתכלו למעלה אליו, כדי להרים אותם לקדושה, לרפא אותם באופן נצחי וכולל, וכדי להחליף את לב האבן שלהם ללב של בשר (הבשר החדש מטוהר ולכן לא ימות עוד). כך המים הרגילים, הארציים המזוהמים, מתחלפים במים מיוחדים, יקרים, משמחים, כמו היין בחתונה.
מיד אחרי החתונה, בסוף פרק ג', מסופר שישוע שוב הולך למקום שיוחנן מטביל, כלומר אנחנו שוב חוזרים לעניין העקרוני של המים. ושם בתשובה לשאלה שנשאל אומר יוחנן: "אֵין אִישׁ יָכוֹל לָקַחַת דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן נִתַּן לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם. אַתֶּם עַצְמְכֶם עֵדִים לִי שֶׁאָמַרְתִּי, 'אֵינֶנִּי הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שָׁלוּחַ אֲנִי לְפָנָיו'… הַבָּא מִלְמַעְלָה הוּא מֵעַל הַכֹּל. זֶה שֶׁמִּן הָאָרֶץ מִן הָאָרֶץ הוּא וּמֵעִנְיְנֵי הָאָרֶץ יְדַבֵּר. הַבָּא מִן הַשָּׁמַיִם הוּא מֵעַל הַכֹּל… הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים". הינה כאן האישור, עדות יוחנן, על שאמרנו קודם, כי ישוע בא מלמעלה ולכן הוא יכול לתת חיים לבני האדם, לא רק באמצעות הרוח שבאה מלמעלה אלה גם באמצעות הנפש האלוהית שהיא המים,. יוחנן לא יכול לעשות זאת כמו שמשה לא יכול באמצעות הנחש, כי הם לא המשיח, יוחנן בא מהארץ, ישוע מהשמים.
מיד לאחר הדברים האלה בפרק ד', ישוע עוזב את אתרי הטבילה בירדן ומגיע לשכם, שם הוא פוגש אשה שומרונית ליד הבאר. שם שוב מתעורר דו שיח שנוגע לגאולה ונוגע למים (לאורך כל האירועים האלה אנחנו הולכים ממים למים למים). ואולם עוד לפני כן הסופר מציין שישוע עצמו לא הטביל אנשים בירדן אלא רק תלמידיו. מדוע ישוע לא מטביל ומדוע זה חשוב? משום שכפי שאמרנו, הטבילה במים הפיזיים היא סימלית, היא פעולה חשובה ונדרשת מצד ה'ארץ' דהיינו מצד בני האדם, ואולם הלידה מחדש בפועל, נעשית על ידי זה שבא מלמעלה והוא טהור ותחת סמכותו ה'רוח' וה'מים' הרוחניים. תפקיד האדם (לא רק בהקשר למים אלא בכלל) הוא להצהיר, לפרסם, להיות הכרוז שלפני אלוהים, זה שמצביע על האמת של אלוהים, מכין את הלבבות וגם מצדיק ומעיד על אלוהים שהוא האמת והוא המהות – כל זה כפי שיוחנן עןשה ומשמש לנו דוגמא.
ישוע אומר לאשה השומרונית: "לוּ יָדַעַתְּ אֶת מַתְּנַת הָאֱלֹהִים וּמִי הוּא הָאוֹמֵר לָךְ 'תְּנִי לִי לִשְׁתּוֹת', הָיִית אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָךְ מַיִם חַיִּים." שוב, גם כאן ישוע מצביע על תפקיד האדם לעומת תפקיד אלוהים. תפקיד האדם לעסוק בפיזי ועל ידי כך לסמל את מעשי אלוהים, לפרסם אותם, לכבד את אלוהים על ידי מעשיו הפיזיים ולשרת אותו כך. לכן ישוע מבקש מהאשה שתשאב ותתן לו לשתות מהמים הפיזיים שבבאר. אך אז הוא מלמד ומראה לה את התפקיד שלו אשר הוא לתת לה (אם תאמין ותבקש) את המים הרוחניים שהם מים חיים שירוו אותה לנצח, או כדבר ישוע לאשה: "כָּל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם הָאֵלֶּה (שהאשה שאבה) יִצְמָא שׁוּב. אֲבָל הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ, לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם. הַמַּיִם שֶׁאֶתֵּן לוֹ יִהְיוּ בּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נוֹבְעִים לְחַיֵּי עוֹלָם."
אחר הדברים האלה ולפני שעוברים מפרק ד' לה', מסופר על ישוע שריפא את בנו החולה של אדם. היה זה שוב בקנה שבגליל היכן שהפך את המים ליין והכתוב מציין במפורש שזהו האות השני שעשה. יש פה סגירת מעגל. בנס הראשון ישוע מצביע באופן סמלי על הצורך לשנות את המים הארציים, להעלות אותם כדי שיהיו מים חיים, ובביצוע הנס השני הוא מצביע כי הוא זה הבא מלמעלה ומביא בפועל את החיים. לאחר ההצהרה שהיתה בנס הראשון, לאחר ההסבר והלימוד שמובא בהרחבה בין שני הניסים, ישוע מדגים את שליחותו באופן מעשי ומרפא אדם חולה.
ואולם זה מה שגם המאמינים נקראים לו: לרפא, לגרש שדים ולעשות ניסים בשם אלוהים ומתוך סמכותו ולא רק להצהיר הצהרות מילוליות ולבצע טקסים סמליים. במידה ומאמינים לא מסוגלים להביא לעולם הזה מעשים כאלה שאלוהים אמר שיעשה בשותפות איתם זה אומר שאלוהים לא בחר בהם. יש להבין, אלוהים עושה ניסים ומביא חיים כל הזמן ואולם הדבר לא מפורסם כי זה תפקיד האדם לפרסם ולהדגים את מעשי אלוהים ודרכו ואלוהים לא יעשה זאת במקומם. כשבני אדם לא עושים את תפקידם אלוהים נותר מוסתר מן העולם. אז גם אי אפשר להפריד את העיזים מהכבשים, יום הדין, המשפט וגם החסד לא מגיעים לעולם הזה (בעולם הבא הם קיימים תמיד) והגאולה לא באה. ישוע בא בזמנו בדמות אדם כדי להדגים מה עלינו, בני האדם, לעשות.
מיד אחרי הנס השני בקנה, מסופר על ישוע שעלה שוב לירושלים לרגל החג ושם שוב הדגים את הדבר המעשי שגם עלינו לעשות בשותפות איתו. ישוע, בתפקידו כאדם, הגיע לבריכה בירושלים שם שכב אדם שציפה שנים רבות לרפואה. ישוע, בתפקידו כאדם שאל אותו מה הוא רוצה והאם הוא מאמין. בתפקידו כאדם הוא ביקש מאביו שבשמים רפואה כדי לפאר ולהאדיר את האב, מאחר שבתפקידו כאדם הכשיר את עצמו להיות שליח ראוי טהור נכון ונאמן. אז לבש את כובעו כאלוהים, הביא את המים מלמעלה וריפא בפועל: "בִּירוּשָׁלַיִם, עַל יַד שַׁעַר הַצֹּאן הָיְתָה בְּרֵכָה שֶׁנִּקְרְאָה בֵּית חַסְדָּא… מַלְאַךְ יהוה הָיָה יוֹרֵד לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת אֶל הַבְּרֵכָה וּמֵנִיעַ אֶת הַמַּיִם, וּמִי שֶׁיָּרַד רִאשׁוֹן לְאַחַר תְּנוּעַת הַמַּיִם נִרְפָּא מִכָּל מַחֲלָה שֶׁהָיְתָה לוֹ. הָיָה שָׁם אִישׁ אֶחָד וְהוּא בְּחָלְיוֹ שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים… שָׁאַל אוֹתוֹ (ישוע): 'אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת בָּרִיא?'… "קוּם, קַח אֶת מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְהַלֵּךְ.".
תפקידנו, לעשות את מה שישוע הדגים שיש לעשות כשלבש את כובע האדם ואז עלינו להניח לאלוהים לעשות את תפקידו. ישוע, בתפקידו כאלוהים, מרפא את האיש ללא שהוא מוריד אותו אל המים שבבריכה שכן המים שבבריכה הם הסמל וישוע הוא המקור ולכן הוא לא נזקק לסמל. למלאך שהיה יורד לבריכה היתה את הסמכות להשתמש בסמל והוא קיבל זאת מן הסתם מהאדון ישוע. המלאך הראה על ידי הנעת המים שריפוי הגוף נעשה בריבונות על עיקרון המים ואולם ישוע הראה שהמים הרוחניים האלה בריבונותו.
אחרי פרק ה' מגיע פרק ו' בספר יוחנן ושם מסופר על תלמידי ישוע שהפליגו בכינרת. בלילה, כאשר האגם סער ישוע בא לקרתם כשהוא מהלך על פני המים. ההליכה על המים ועוד בחושך וכשהים סוער מסמלת שוב את ריבונותו על עיקרון המים. כפי שהסברנו, עיקרון ה'מים' הוא חלק מעיקרון ה'ארץ' וככזה יש לו נטיה להתחבר אל החושך והכאוס (תוהו ובוהו). יש לו גם נטיה להזדהם ולרדת למטה לתהום. ישוע יכול להשקיט את הסערה לבטל את התהום ולעשות את זה גם בחושך ובכאוס ובכך הוא מדגים את ריבונותו על הגורמים הללו.
בהקשר זה כדאי להזכיר את הגאוגרפיה של ארץ ישראל שהיא סימלית ומעידה על הרוחני, וזאת כמו שגוף האדם מעיד. הכינרת היא הלב של ישראל ונמצאת בצד שמאל למעלה (זה בימין כשנמצאים מול המפה או אל מול האדם). הכינרת גם נראית כמו לב, לא הלב שמציירים בעידן המודרני והוא סמל פאגני, אלא צורת הלב האנטומי. החרמון הוא הראש, הגליל והכרמל הם הריאות, המעיינות שבאזור ראש העין, שהוא האקוויפר הגדול והשופע בישראל, הוא הטבור, ירושלים היא הכליות וים המלח הכבד. מהכינרת המים יורדים בנהר (ירדן מהמילה: יורד) לים המלח. זהו הדם של ישראל שיורד עד למקום הרעיל של ים המלח, וזה כמו בגוף, שם הדם יורד מהלב ומוליך את הרעלים לכבד שמפרק ומנטרל אותם שם. אחר כך הרעלים המפורקים, שוב מובלים לכליות שם נעשה סינון וטיהור הדם מהרעלים שעוברים לשתן ומופרשים מהגוף. ירושלים אם כן היא מקום הטיהור, הפרדת הרעלים מהנפש, שם בית המקדש שבזכות הקורבן הוא מטהר את הארץ ויושביה מהרעל שבחטא.
בימי התנ"ך הכליות והלב נחשבו למרכזי הנפש ולאלה הוספנו את הריאות אשר הם מקום המפגש בין הרוח והמים. את הרי הגליל ובמיוחד הכרמל אנו ממשילים לריאות הירוקות של ישראל, כי זאת הגאוגרפיה בפועל של ישראל וגם בתנ"ך הכרמל מובא כסמל ליופי ולטבע משגשג. כיום הוא כבר פחות שופע מבעבר בגלל הקלקול ואולם במקור המקום הוא מרכז אנרגטי שבו הרוח מתחברת למים (כמו בריאות) והחיבור הזה מביא איתו תמיד שפע חיים. בגלל הקלקול אליהו הנביא נקרא לשם לתקן והפגין באמצעות רוח אלוהים (ובאמצעות האש), את ריבונות אלוהים על המים כאשר כינס לשם את כל כוהני הבעל והוריד אש מהשמים על פני המים שיצקו שם בתעלות.
הריאות או הכרמל אם כן הם מרכזי הנפש הגבוהים, הלב או הכינרת הם מרכזי הנפש המרכזיים וירושלים או הכליות הם מרכזי הנפש הנמוכים, לשם יורדת הפסולת ועוברת סינון. מעניין שהכליות מתקשרות גם למצפון או למצפן של הנפש, וזאת כפי שירושלים היא המצפון והמצפן של עם ישראל והעולם כולו. המצפון הזה מתחבר למוסר או לתורת אלוהים (התורה) כשהביטויים 'מוסר כליות' או 'יסורי מצפון' מעידים על כך (מוסר וייסורים גם הם מאותו השורש). מדהים כי המלך המשיח קבע את מקום מושבו במרכז זה של טיהור, מוסר ומצפון, ולא בחרמון למשל שהוא מקום יותר גבוה ומלכותי. אבל המשיח רצה לעסוק בגאולת ישראל והאדם ולא בתארים של כבוד.
באחרית הימים, כאשר הטיהור האלוהי ישוב לפעול כמו שצריך, ינבעו מירושלים מים רבים טהורים ומרפאים. הם יזרמו בנהר שם יצמחו עצים, פירות ועלי מרפא, ומכל העולם יבואו להרפא. נהר זה יזרום מירושלים לים המלח, אז, גם ים המלח שהוא הכבד של ישראל לא ייקרא עוד ים המוות אלא יהיה בריא ויהפוך לגן פורח שופע חיים (כמו שהיה בזמנו של לוט, ולפני שקולל).
בהקשר זה כדאי לשים לב לאברי המין שהם מצד אחד צינור שדרכו מופרש השתן והוא מחובר לכליות ולסמליות שלהן כפי שהסברנו, ומצד שני זהו צינור להולכת הזרע (הולכת הזרע אצל האיש וקבלת הזרע אצל האשה) ולכן הסמליות של האיבר היא פריון. התיאור של ירושלים כצינור וכמקור למים שייעשו את המדבר לגן פורח מביא חיים, הוא בדיוק זה. שים לב שפעולת ניקוז הרעלים ופעולת הפריון נעשים על ידי אותו צינור והמשמעות היא ששתי הפעולות מחוברות וקשורות. כאשר יהיה טיהור אז יתאפשר גם פריון מבורך ואמיתי. ולהפך, החטאים וחוסר הטוהר המיני גורמים לכך שהטיהור של הדם באמצעות הכליות לא עובד כמו שצריך. לכן מי שרוצה להיות בריא ומטוהר מרעלים – גם באופן גופני פיזי – שידאג לטוהר המיני.
המעיינות שבראש העין מסמלים גם הם מרכז נפשי שיש גם בגוף האדם באיזור הטבור (קשור לקיבה ומערכת העיכול). שפע המים הנובעים ממעיינות ראש העין מסמל את הדבר שישוע אמר על המאמין: כי נהרות של מים (רוחניים) יפרצו מבטנו. המרכז הנפשי של הטבור הוא המרכז דרכו הנפש יוצרת קשר עם העולם החיצון ועם בני האדם ברמה הנפשית. הטבור הרי הוא המקום בו העובר היה מחובר לאימו כאשר זו היתה כל העולם מבחינתו. הצהרה זו של ישוע על המים שיפרצו מהטבור נמצאת בפרק ז' של ספר יותנן ובכך אנחנו חותמים שישה פרקים ברצף בספר יוחנן שבהם אנחנו לומדים על המים וכיצד על המאמין לישם עקרונות אלה.
כיום, על הראש של ישראל (החרמון) השתלטו מלאכים שמרדו ונפלו (חרמון מהמילה חרם). משום שנפלו הם נקראים נפילים ואיתם בני התערובת (שהם גזעים היברידים של של שדים ובנות אדם). ישוע בחר דווקא במקום הזה להראות לתלמידיו את המציאות העתידית של מלכות האלוהים, אז הוא יישב בחברת משה ואליהו (כולם התגלו שם בגופיהם השמימיים העתידיים) וימלכו על הארץ. שימעון אז גם התנבא בבלי דעת כשהציע לבנות שם סוכות לישוע למשה ולאליהו. הסוכות בבירור מסמלות את מלכות אלף השנים של המשיח ותלמידיו: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סוּכַּת דָוִד הַנּוֹפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (עמוס ט' 11).
המלכות (סוכת דוד) צריכה כמובן להחיל את ריבונותה קודם כל על הראש וזה יקרה באחרית הימים כפי שראה זאת שימעון. בינתיים, כתוצאה מכך שהראש מורד הריאות בכרמל נחנקות בזוהמתן, הירדן לא זורם, הפסולת מירושלים לא מסולקת והאיזור שאמור לעסוק בפירוק הרעלים (ים המלח) לא מתפקד. הרעלים שם השתלטו על הכל – זו הגופרית שאלוהים הטיל מהשמים והים הנוטה להתיבש ולמות. ואולם שים לב שעד היום אנשים מכל העולם באים להרפא במעיינות החמים של ים המלח וגם יוחנן המטביל טיהר במי הירדן באיזור יריחו. עובדות אלה שוב מצביעות על תפקידו המקורי של ים המלח והאיזור כמקום בו הרעלים אמורים לעבור עיבוד ופירוק לפני שהם מופרשים על ידי הכליות.
המים מסמלים את העיקרון המעשי, דרכם אלוהים בפועל מברך ודרכם גם בני האדם המאמינים צריכים לפעול באופן מעשי בעולם הזה. ואולם כדי שיפעלו את מעשי אלוהים הם צריכים להיוולד מחדש מהרוח והמים של אלוהים. שדה הפעולה של המים האלוהיים אינו בשמים, ולכן גם אינם צריכים להישאר בדיונים תיאולוגיים ובטכסים של טבילות, ברכה על היין והזיית מים קדושים. שדה הפעולה הוא זה שכל אדם מכיר היטב: בעבודה המפרנסת, ביחסים החברתיים במשפחה, בזוגיות, באומנות, באומנות, ברפואה, בחינוך, במדע וכולי. כאשר המאמינים יהיו מעורבים ויהיו הכוח המוביל והדוגמא לכל העולם בכל תחומי החיים האלה והאחרים, כאשר הם ישכילו להחיל את ריבונות הרוח (שהיא שליחת המשיח) באמצעות המים על התחומים האלה והאחרים כדי להוביל ולהצטיין, להפגין את החכמה העל טבעית שקיבלו מאלוהים, את חכמת הידיים, מעשי האמנות, מעשי הניסים, הריפוי, שחרור ממחלות נפש ורעלים, רק אז אפשר יהיה לומר כי נולדו מחדש.
"אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם. עִיר שׁוֹכֶנֶת עַל הַר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר. גַּם אֵין מַדְלִיקִים מְנוֹרָה וְשָׂמִים אוֹתָהּ תַּחַת כְּלִי, אֶלָּא עַל כַּן שָׂמִים אוֹתָהּ וְאָז תָּאִיר לְכָל בָּאֵי הַבַּיִת. כָּךְ יָאֵר נָא אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם." במעשים טובים אין הכוונה לתת כסף לעניים או לעזור לזקנה לחצות כביש (למרות שגם אלה נחוצים), הכוונה היא לכבוש את הארץ למען אלוהים ולמען מלכותו, באמצעות המים והרוח, בריבונות המשיח, בכל התחומים שהזכרנו.