(2000 מילים)
נושא הקורבן הוא אולי המרתיע והמפחיד ביותר אנשים בנוגע ליחסיהם עם אלוהים. אלוהים דורש מבני האדם להעלות לו קורבן, אך מאמינים רבים יעשו כל דבר על מנת לעקוף את הדרישה, 'לא מאמינים' יגדירו את עצמם כלא מאמינים, יכחישו את קיומו של אלוהים, יחושו אליו רתיעה ואף שנאה בגלל זה (הכוונה לדרישת הקורבן לאלוהים. לגבי העלאת קורבן לאלילים או העלאת קורבן כדי למלא את הבטן במזון, שם בדרך כלל אין רתיעה). ואולם מהיכן הרתיעה העמוקה נובעת?
היא נובעת מהמשמעות העמוקה הכוללת והמקיפה של עיקרון הקורבן. משמעות עמוקה זו נסתרת מעיניהם של רוב בני האדם ואולם (בעידוד השטן) הם חשים באינטואיציה את משמעותה וזה ממלא אותם באימה. הבנה מעמיקה של הנושא תוציא אותו מאזור הדימדומים של התת מודע שם פועל השטן, ותעזור לעמוד מול הפחד ההיולי הזה שכן מקור הפחד עתיק יומין והוא חבוי עמוק בפסיכולוגיה האנושית.
לאחר שמוציאים לאור את האמת הקשורה לנושא הקורבן (בפני אלוהים שהוא אור) אפשר גם לקבל ממנו עזרה כדי להפנים את התובנות ולהיות מסוגלים ליישם את התהליך הנדרש מתוך בטחון ואמונה ובלי פחד. אנסה לבנות את תובנות הנושא נקודה אחר נקודה כאשר כל נקודה ממשיכה ומפתחת את הקודמת לה. מדוע יש רתיעה ופחד ניתן יהיה להבין בסוף הניתוח:
- הקורבן שבני האדם נדרשים להקריב על פי התורה, בכוחו לכפר על חטאיהם ולהביאם למצב שיוכלו לגשת ולפנות לאלוהים, לקבל את ברכותיו ולמנוע קללה. אלוהים אומר בתורתו כי החטא הוא שעומד בינו לבין האדם ומונע גישה.
- הגדרת המושג חטא היא: כל דבר שנעשה בניגוד או בחוסר התאמה למצוות והחוקים שאלוהים קבע בתורתו. ואולם שורש החטא נמצא מעבר למעשים לכוונות או למחשבות שבתוך הגדרת החטא בתורה, כי שורש החטא נמצא בתוך פרי עץ הדעת טוב ורע ובעובדה שאדם וחוה אכלו ממנו ועתה הוא חלק מהם. כלומר, האדם חוטא באופן עקרוני, עוד לפני שעשה או חשב דבר כלשהו, הוא חוטא מעצם העובדה שהוא צאצא לאדם וחווה.
- שים לב שאלוהים מעולם לא הציע להחזיר לאחור את אירוע אכילת פרי עץ הדעת ולהביא לכך שהאדם לא יידע טוב ורע. הדבר היחיד שאלוהים מציע כדי לתקן את הבעיה הוא להקריב קורבן ואז בעזרת הקורבן לחזור בתשובה. שים לב: אלוהים מגדיר את הרע ואת מה שלא רצוי לפניו בעשרת הדיברות אבל הוא לא מציע לאדם סתם לנסות להימנע מהרע הזה ולהיות 'בן אדם טוב', כי נסיון כזה לא יצלח. מה שהוא כן מציע זה לעשות את התיקון בסיוע הקורבן. על פי התורה אדם שלא מביא קורבן הוא טמא ללא תקנה, אדם שאלוהים מתרחק ממנו ומרחיק ממנו את ברכותיו, לא משנה עד כמה הוא מתאמץ להיות 'טוב'.
- ניתן להבין אם כן שהאדם נועד מראש לדעת טוב ורע ולהיכנס לתחום הבעייתי שגורם לו להיות חוטא, וגורם לו להיכשל בכל נסיון עצמאי להימנע מהחטא. האדם נועד מראש להסתובב בתחום המזוהם הזה, להיכשל שם ולהיות מפותה כדי שאפשר יהיה להגיע לפתרון היחיד האפשרי, הנצחי, והמלא לבעיה, והוא הקורבן.
- הדרישה היא שהאדם יפסיק לחטוא, כלומר ישתנה ויכנס לתהליך שבו הוא פחות ופחות חוטא אלא מתקרב לאלוהים וקדושתו. סתם להביא קורבן בלי שזה משנה אותך לא עושה דבר. ואולם תהליך ההשתנות והתיקון מותנע ומתאפשר בזכות הקורבן כי רק הקורבן מאפשר גישה לאלוהים ובלי שיהיה מעורב ויוביל את תהליך התיקון אי אפשר לבצע אותו באמת אלא רק למראית עין.
- ניתן אם כן לפשט את הנוסחא שמגדירה את היחס בין האדם ואלוהים בנוגע לחטא כך: א. האדם בשורש מהותו נמצא במקום החטא כי בא מהאדמה והאדמה היא מקום הדואליות – טוב ורע. על ידי המודעות לדואליות הזו ותרגול שלה (אכילת פרי עץ הדעת) האדם הפך למייצג של המושג 'חטא'. דרך האדם המושג הזה מוגדר, בא לידי ביטוי וכולי. כלומר יש מעין זהות עקרונית בין האדם והמושג חטא. ב. האלוהים בשורש מהותו הוא קדושה וטוהר מוחלט (ההיפך מחטא). אלוהים בא מהשמים (לא השמיים הפיזיים אלא הרוחניים) והשמיים הם מקום העיקרון המאוחד, מקום ה'אחד' ומקום האחדות שמעבר לדואליות טוב ורע. יש זהות בין אלוהים לבין המושג קדושה ובינו לבין 'טוב' 'אור' 'חיים' וכולי. אלוהים הוא ה'טוב' ה'קדוש' ה'אור' העקרוני. כל 'טוב' 'קדוש' 'אור' אחר הוא יחסי ולפיכך לא עקרוני ('טוב' 'קדוש' 'אור' יחסיים הם רק פחות רעים מרע חמור יותר). ג. מערכת היחסים והחיבור בין מה שבמהותו הוא חוטא ומה שבמהותו הוא קדושה עוברים דרך הקורבן. הקורבן מאפשר את היחסים האלה, מתניע אותם, מאפשר זרימה של ה'טוב' ה'אור' 'ה'חי' וכולי אל הדואלי המבודד האנוכי החוטא והמת ועל ידי כך מאפשר להעלות את האדם ואת החטא העקרוני שהוא מייצג אל המקום המחייה. במילים אחרות הקורבן מאפשר חיבור בין השמים לארץ. בין האלוהים לאדם.
- אך מהו בדיוק קורבן? על פי התורה יש קורבן אשם שאותו יש להביא בגלל חטא ויש קורבן תודה. המאמר שכאן מתייחס לקורבן בהקשר לחטא לכן מדובר על קורבן האשם. קורבן האשם על פי התורה הוא דבר חי (בעל חיים) שממיתים על המזבח, שופכים את דמו ואחר כך שורפים באש. ואולם יש להבין כי עבודת הקורבנות במקדש, על פי התורה, היא הצבעה סימלית על העבודה הרוחנית\עקרונית שיש לעשות כדי להביא את האיחוד והקדושה שהגדרנו. דרך עבודת הקורבנות במקדש, בני קדם היו אמורים לעשות את העבודה הרוחנית שעומדת מאחוריה, דהיינו לדבוק בקורבן הרוחני שרק הוא ייתן להם חיים. הקורבן הרוחני הוא ההבנה שאני חוטא באופן מהותי עקרוני וחטא עקרוני זה צריך להיות מוסר (למות), אך אני לא יכול לבצע את זה ומניח את העבודה בידי אחרים תוך חרטה על מי שאני. בכך אני מוותר על האגו שלי מבין את מכות ערכי ונותן לאלוהים לעשות את התיקון.
- על פי התורה יש להקריב לרוב פר, כבש או עז ובעלי חיים אלה מצביעים ומסמלים בבירור על האדמה או הארץ. ואם כן השפה הסמלית התנ"כית אומרת כך: יש צורך להמית את האדמה שקיבלה חיים (להקריב את חיי החיה שמסמלת את האדמה) כדי שהאדמה הזו תוכל להיות נגישה לשמיים, כדי שהשמיים יוכלו לברך אותה ולתת לה חיים חדשים, נכונים יותר, טהורים יותר, ללא המרכיב הדואלי החוטא (החטא העקרוני של הדואליות מפריד ביניהם). כלומר יש פה תהליך של המתה לצורך תחיה מחדש. שריפת הקורבן על המזבח מסמלת את הטיהור שלו וגם את האיון שלו, ואז מתוך האפר, קמים ושופעים חיים חדשים.
- הדם בתנ"ך מסמל את הנפש לכן לא מדובר כאן רק על הקרבה ושריפה פיזית (של הבשר) אלא גם ובעיקר של הנפש. החיה מקריבה את בשרה ונפשה כאשר נפש בעלי החיים היא נפש קולקטיבית (בניגוד לאדם שלו יש גם נפש קולקטיבית וגם נפש אינדיבידואלית אישית). החיה שהוקרבה זוכה אם כן בשגשוג ובברכה למין החיה המוקרבת (לנפש הקולקטיבית שלה), והאדם שמביא את הקורבן זוכה לכפרה על החטאים שעשה משום שבתהליך ההקרבה הוא אמור להתחבר אל העקרון הרוחני שהגדרנו.
- ואולם בתחילת דברי אמרתי שהאדם הוא מייצג את האדמה, הדואליות טוב ורע וכאן אנחנו מדברים על הקרבת בעל חיים שיסמלו את האדמה. החיה אכן כמו האדם מסמלת אדמה, וגם אצלה עקרון ההפרדה האגואיסטי מתקיים (בעלי חיים כמו בני אדם – כולל כבשים וציפורים – גונבים, הורגים, משקרים, חומדים וכולי). אך החיה לא מצווה לשמור את המצוות כי אין לה אפשרות בחירה חופשית, לכן הכתובת הראשית לבעיית החטא היא האדם. באחרית הימים גם החיות ישתנו בעקבות טיהור האדם. ואם כן, למה להמית את החיה ולא את האדם? כי אלוהים רוצה רוצה שהאדם ימות לעצמו החוטא באופן רוחני ולא מיידית באופן פיזי. כי כל עוד הוא חי בגופו, גם אם באופן זמני, הוא יכול להבין את נושא הקורבן ולדבוק בו כדי להיוולד מחדש – הוא יכול להיכנס לתהליך ההקרבה של עצמו, תיקון ולידה מחדש, תהליך שאורך כל החיים, עד שאלוהים יחליט שהתהליך מיצה את עצמו ויקרא למאמין לבוא לשמים. ובכן, מטרת הקרבת בעלי חיים היא לאפשר לאדם הפרטי לא למות באופן פיזי בעקבות חטאיו כי אלוהים קבע שיחיה בגופו עוד מעט כדי להיכנס לתהליך התיקון והתחיה מתוך בחירה. אם השכיל בחייו לדבוק בקורבן אזי ההמרה שהחלה להתבצע עוד במהלך חייו: מחטא לטוהר, ממת (עקרוני) לחי, תושלם בשמים. אם לא השכיל אזי העיד על עצמו שלא באמת הבין על מה מדובר או שהבין ודחה את זה. שים לב, מותו של האדם כבר נגזר בגלל החטא העקרוני שהזכרנו, הוא למעשה מת מהלך, אך מותה של החיה שהוא מקריב מאפשר לו לפתוח מעיין סוגריים בתוך תקופה זו שבה הוא מת מהלך, לקבל שם גישה לאלוהים שיעניק לו התחלה של חיים חדשים, אחרים. זה הזרע שייקח לעולם הבא. לגבי האדם שמלכתחילה לא מאמין ולא מקריב קורבן, לעובדה שהוא עוד מתהלך על פני האדמה אי אילו שנים אין כל משמעות מבחינה רוחנית, הוא מת מהלך ולא יותר.
- המוות שבא כתוצאה של חטאים שלא כופרו על ידי הקורבן הוא מוות נצחי שאין ממנו תקומה ואילו המוות על המזבח הוא מוות שממנו קמים ואיתו זוכים בחיים חדשים (לידה מחדש). לכן הכבשה שמתה בגופה קמה מחדש בגוף חדש בכל פעם שנולדת כבשה חדשה – כי החיים של הכבשה הם חיים קולקטיביים של המין כולו. האדם, אמור באמצעות הקורבן להבין את אפסות חייו בגלל החטא וכך למות לעצמו באופן נפשי ורוחני. אז יקבל חיים נפשיים ורוחניים חדשים (ובסופו של דבר ימות גם באופן פיזי ואז יקבל גוף פיזי חדש ונצחי). אלה שלא בחרו לדבוק בקורבן, ימותו ממילא מהבחינה הנפשית והרוחנית גם בלי שהקריבו את נפשם כי החטא בכל מקרה מוביא למוות. לאחר מותם הפיזי לא יהיה שם שום נבט של חיים חדשים שאפשר באמצעותו להמשיך ולהשלים את התהליך בשמים. אצל בני אדם כל אינדיבידואל הוא מין לעצמו ולכן כשהוא מת מוות נצחי המין הזה נכחד ולא ישוב עוד. אלוהים לא מעוניין בהכחדה הזו. כל הכחדה של אדם שכמוה כהכחדה של מין שלם היא כואבת.
- בסופו של דבר אלוהים גם לא מעוניין בהמשך הקרבת בעלי החיים משתי סיבות: א. הוא רוצה לשחרר את בעלי החיים מהסבל הכרוך במוות חוזר ונשנה על המזבח (באחרית הימים אלוהים ישחרר את בעלי החיים גם מהצורך להיטרף על ידי בעלי חיים אחרים ומהצורך של האדם לשחוט אותם לצורך מאכל). ב. הוא רוצה לספק לאדם כיסוי מקיף יותר ונצחי לעונש המוות שהוא מחוייב בו בגין חטאים. כדי לספק לאדם את הכיסוי המקיף והנצחי ולשחרר את בעלי החיים, אלוהים סיפק קורבן אחר והקורבן הזה הוא הוא עצמו. אלוהים בא לארץ כאדם, לבש בשר (כי יש צורך להמית את הבשר ולשפוך את דם הקורבן), ואז איפשר שימיתו אותו ובכך סיפק כיסוי נצחי לחטאים בעבור כל אדם שמעוניין בכך (על פי התורה, מי שמבקש מחיקת חובות צריך לסמוך את ידיו על הקורבן, להודות על חטאיו, להתחרט\לחזור בו מכך ולבקש מחילה. כך צריך לעשות גם עם קורבן המשיח שהוא אלוהים). בית המקדש בירושלים חרב ולא נבנה מחדש בגלל סיבה זו, משום שעונש המוות הנצחי בגלל ביצוע חטאים שולם כבר בעבור האדם שמאמין בזה, סומך את ידיו וחוזר בתשובה, ההקרבה ההיא סיפקה כיסוי נצחי ואין צורך עוד בקורבנות חוזרים ונשנים של בעלי חיים.
- הצורך העקרוני של האדם כמייצג של עקרון האדמה והדואליות טוב ורע להקריב את עצמו על מנת להיות מסוגל להתחבר אל השמיים שטבעם טוהר מוחלט כדי לקבל חיים, אור, שפע, טוב וכולי לא השתנה ולא ישתנה לעולם. הוא לנצח יקריב את עצמו אך בשמים שהם מקום שמעבר לזמן, ההקרבה הנצחית היא גם התחיה הנצחית והתחייה הזו ממלאת את ההקרבה בחיים ושמחה. אין שם יותר פחד או היסוס. זה כמו לב ששואב את הדם על מנת להזרים אותו מחדש וכך להחיות את הגוף.
- הרוב המוחלט של בני האדם כולל מאמינים וכולל אנשים שכרתו במפורש ברית עם אלוהים והתחייבו בפניו ללכת בדרכיו ולאמץ את דרכיו (במקום בדרכיהם האישיות), נסים מפני הצורך בקורבן הנצחי הזה כי הם מפחדים מהמוות ונסים מפניו. גם אם שכנעת אותם שההקרבה היא לצורך תחיה הם יעשו הכל כדי ליצור מראית עין של הקרבה ולא לבצע את ההקרבה בפועל (כאילו שאפשר להונות את אלוהים). הם יגדירו את המטרות של אלוהים בהתאם למה שנוח להם ויעוותו את דבריו. הם יכתירו וימליכו מעליהם בני אדם (שאותם כן אפשר להונות והם ישתפו פעולה עם ההונאה כאילו אין צורך בהקרבה) וזאת במקום להכתיר ולהמליך את אלוהים. הם יכריזו על עצמם כעל מורים ונביאים ועושי אותות וניסים, למרות שמעשיהם אינם מאלוהים, רק כדי לשכנע את עצמם ואת סביבתם שהם עושים את רצונו למרות שרצונו שיקריבו עצמם והם אינם עושים זאת (כל שאר המעשים הרבה פחות מעניינים את אלוהים). על המאמין, ועל כל מי שרוצה באמת לאמץ את דרכו של אלוהים, להבין: אלוהים יתן חיים לכל דבר על הארץ, לכל דבר שקשור באדם ובחייו, לכל נושא, ייעוד או תכלית שהאדם רוצה שאלוהים יברך, ויתן לו את החיים השלמים והנצחיים שלו, רק לאחר שאותו דבר יוקרב, ימות על המזבח, וכך יטוהר על ידי האש מכל אי טוהר שבו. ואז יקום לתחיה מטוהר. רק כך החיבור בין השמים והארץ יכול להתממש. בני האדם יראים מפני התהליך, כל העולם נס מפניו ומפני אלוהים בגלל האימה שהופכת מרד ושנאה. הפחד הוא עמוק כל כך שלעיתים קרובות הוא מתגבר על הפחד מהגיהנום. ואולם הפחד הזה הוא אשליה. הזרע לא מפחד למות לעצמו כדי להיוולד מחדש ולהפוך לצמח. הזחל לא מפחד למות לעצמו כדי להיוולד מחדש כפרפר. האדמה שמסמלת את המוות חייבת להיכנע בפני השמים שמסמלים את החיים, והכניעה צריכה להיות באופן מוחלט – עד מוות – כדי שהאדמה הזו תתחיה. אז האדם ואלוהים והחיבור שלהם יהיו למקור נובע של אינסוף חיים וברכה. אמן.