מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם

(1490 מילים)

הערה שאני מוסיף יותר מעשר שנים לאחר כתיבת הפוסט: פוסט מסמן מבחינתי מעבר לשלב חדש. מוצג כאן סיכום ראשוני של נושא שיהפוך לאחד הנושאים המרכזיים במחקר שלי ויוביל לעוד גילויים, אם כי בזמנו לא ידעתי שכך יהיה.

המשכו של הנושא (אבן הדרך השניה) הבאתי בפוסט שעלה שני פוסטים מאוחר יותר מהנוכחי (כאן). כאשר יעלו פוסטים נוספים בנושא, אעדכן.

בנוסף מעניין לי היום להבחין שמיד אחרי הפוסט הזה פרסמתי בבלוג את הפוסט 'גלוי ונעלם' (כאן) שכתוב באופן ספרותי יותר (בקטגורית סיפורים קצרים ופרוזה). שם ההיבט העל-פרסונלי באלוהות מוצג כגלוי, כי הוא ההיבט האוביקטיבי ומבחינה זו הברור, וההיבט הפרסונלי מוצג כנעלם, כי הוא ההיבט הסוביקטיבי שגם ניתן לפרשנות. לעומת זאת בפוסט הנוכחי זה הפוך, וההיבט הפרסונלי הוא הגלוי, כי הוא זה שמגלה ומאיר את האלוהות כלפי הנבראים. ההיפוך קורה משום שהפוסט הקודם מובא מתוך ההתגלות עצמה (ולכן היה שם צורך בביטוי ספרותי), והפוסט הזה מובא מתוך נקודת ראות אנושית שמפרשת את ההתגלות. מנקודת ראות אנושית, קל לנו יותר להתחבר ולהבין את ההיבט הפרסונלי למרות שבהיותו פרסונלי הוא גם סובייקטיבי ויש בו דואליות. מנקודת ראות לא אנושית (אובייקטיבית) אלוהים העל-פרסונלי הוא אמת ברורה ומוחלטת שאין בה צדדים מרובים (דואליות) שהופכים את הדבר לעלום. המעבר מהדבר עצמו להתבוננות עליו יוצר היפוך כמו שקורה במראה. הפרשנות היא ראי שמשקף את הדבר וגם חושף ומאיר אותו, אך בזמן שהוא עושה זאת השמאל והימין מתהפכים. נקודת הראות השונה (וההפוכה) בין הפוסט הקודם לזה שכאן היא זו שהופכת את הממצאים. גם את עיקרון ההיפוך אני מציג ביתר פירוט, שנים מאוחר יותר (יפורסם בהמשך).

ההיפוכים נמצאים גם בפוסט הזה עצמו והם מוצגים בעזרת המגן דוד שבראש המאמר. למשל: האלוהות במגן דוד מוצגת פעם כיחיד (אלוהים אחד) ופעם, לאחר ההיפוך, כאלוהים רב-אישיותי.

זוגות הניגודים: גבר- אשה, והפרסונלי-על פרסונלי באלוהות משורטטים במגן דוד כך שפעם המנהיג מימין (האיש שעל הארץ מימין לאשה) ופעם המנהיג משמאל כאשר העל פרסונלי באלוהות משמאל לפרסונלי. הדבר מתרחש משום שהארץ משקפת את השמים ומהפכת את הכיוונים, האדם משקף ומהפך את האלוהות, כפי שבמגן דוד שני משולשים הפוכים שמשולבים זה בזה.

מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם:

החיים בעולם במאה ה21 ספוגים אגוצנטריות, מגובים הומניזם ריקני ומתוגברים בחומרנות או בספיריטואליזם חסר ממשות. אלה מחלישים את נפש האדם כך שאין לה עוד את העוצמה הפנימית להבחין במציאות הרוחנית הקיימת בתוכה וסביבה. אינני מתכוון לכך שאנשים לא מאמינים שישנה מציאות רוחנית, רבים האנשים שמאמינים, אולם גם המאמינים מתקשים לבוא במגע אמיתי, ישיר ואישי עם העולם הרוחני ולכן הם רדופים ספק. הספק שוב מביא עיוורון (חוסר יכולת להבחין בעולם הרוחני ולבוא עימו במגע) והעיוורון שוב מגביר את הספק.

מתוך המעגל השוטה של עיוורון וספק מתפתים לחשוב שלא צריך את אלוהים על מנת לגדול ולחיות או מתפתים לחשוב שאפשר להחליף את אלוהים בעיקרון אחר, או לחשוב שאתה עצמך הנך אלוהים.

כשמוציאים מהמשוואה את האלוהים האישי, החי, האמיתי והאובייקטיבי, קורה אחד משניים: 1. או שנצמדים למוגדר והסופי כלומר לנברא ובתוך הנברא חושבים שיש את כל מה שצריך, אזי חושבים שאין מקור רוחני לעולם וכל מה שיש הוא חומרי. 2. או שכן נושאים עיניים לעולם הרוח, שם אינסוף האפשרויות, ושם האינסוף שנושק לאין. אולם ללא האלוהים האישי\סוביקטיבי גם עולם הרוח הופך למכאני, מתובנת, חסר חיים, חסר תקווה, חסר תוחלת. האלוהים האישי הוא הצד הקונקרטי, מוגדר, זה שביכולתו להתחבר אל האישיות שבאדם וכך לגשר ולתווך בין האדם לבין העיקרון הלא קונקרטי, האינסופי שבאלוהים.

במקרה הראשון, כאשר נצמדים לחומרי\הקונקרטי, התוצאה היא התייבשות, התקשות, סטגנציה, זאת משום שבחומרי אין את החיים שמקורם ברוח. והרי גם הגוף, כשרוח החיים עוזבת אותו – מת. וכך קורה גם לנפש כשרוח החיים עוזבת אותה. על ידי הרוח יש גישה לאינסוף העל זמני, ורק משם אפשר להביא חיים חדשים או מתחדשים. ללא תוספת אנרגיה כל מערכת גוועת. ללא תוספת אנרגיה רוחנית ממקור החיים, נשארים עם הפיזי בלבד אשר דועך במהרה, מתייבש ומתפורר. זוהי הרעה החולה של החומרנות, ההומניזם והספקנות המערביים.

במקרה השני, גם אם חווים או מגיעים תוך כדי חיפוש או תרגול רוחני לאיזו חוויה של אינסוף, בהכרח נופלים שם לתהום משום שהאינסוף כשלעצמו לא יודע את הדרך אל הקונקרטי, הוא לא יודע לממש את הדברים, לחבר אותם לאישיות הסוביקטיבית ולכן הולך לאיבוד בתוך אינסופיותו. אינסוף, סתם כמושג שאיננו אישי – כלומר מושג שאין מאחוריו תודעה\הגדרה-עצמית-מודעת\אישיות – גם אינו יכול לאהוב. כאמור, הפרסונה\אישיות שבאלוהים היא ההיבט הספציפי\מוגדר\ממומש שבו, ההיבט הפרסונלי הזה מחובר להיבט האינסופי\על פרסונלי ועם היבט זה ניתן ליצור מערכת יחסים.

יש להדגיש שאלוהים הוא אחד. אין שני אלוהים, יש שני הבטים שלשניהם יש בנוסף לתודעה המשותפת גם תודעה נפרדת. ללא היכרות עם ההיבט הספציפי\מוגדר באלוהים, זה שיוצר מערכת יחסים אישית, מגיעים לאותה תחושת אין מוצא כמו בהצמדות לספציפי\חומרי אך מהכיוון השני.

האין מוצא הוא משום שהאדם לא יכול להתחבר לאלוהים העל פרסונלי/אינסופי, הוא חייב את הדרך הספציפית פרסונלית שהיא חלק בלתי נפרד מאלוהים. לכן דרך 'רוחנית' שאין בה את אלוהים הפרסונה מובילה לשום מקום.

אנרגיית חיים יכולה לנבוע אך ורק מעיקרון האהבה, ועיקרון האהבה אינו יכול לבוא לידי ביטוי ללא פרסונה ספציפית (אישיות מוכרת, מובחנת, מוגדרת), אי אפשר להיות ביחסי אהבה עם אינסוף לא ברור. הנחש הוא שאמר לחווה, אם תדעו גם את הטוב וגם את הרע הייתם כאלוהים, כלומר תהיו כמו הבורא היוצר חיים מתוך האין שהוא האינסוף הכאוטי. זה שקר. מעולם לא הצליח אדם כלשהו לברוא דבר יש מאין. בני האדם אשר תרים אחר האינסופי ואין להם מערכת יחסים פרסונלית מוגדרת (כפי שאלוהים הגדיר אותה) איתו, הולכים לאיבוד כי אינם מסוגלים לברוא לעצמם עולם מתחדש, אז הם מתנתקים מדרך החיים ונופלים לתהום שבאינסוף הכאוטי. זוהי הרעה החולה של תורות המזרח.

התנועה בין המופשט למוגדר ובחזרה (את התנועה הזו אפשר לתאר גם כתנועה בין המזרח למערב, הגבר והאשה, הלמעלה והלמטה, המלא והריק, האמת והחסד לעומת החוק המגבה את האמת והחסד, השמים והארץ, האמונה והדעת, עיקרון החושך ועיקרון האור) היא מעשה האהבה של אלוהים. רק הוא יודע לעשות את זה, זוהי האיכות שלו שאין בילתה והיא מעל ומעבר לכל הבנה הגיונית או הסבר. ללא אלוהים אין מעשה אהבה, אין אהבה, אין תכלית. התכלית היא אהבה, כלומר חיבור הרמוני של הניגודים שבהתחברם יוצר דבר חדש (כמו תינוק אנושי שנולד מהתחברות של ניגודים).

האהבה היא דבר וניגודו אשר מתחברים למען מטרה משותפת וכך יוצרים חיים. אך דבר וניגודו בלבד יבטלו זה את זה, יסתכסכו זה עם זה או יתעלמו זה מזה. על מנת ששני הניגודים יתחברו ויהיו לאחד למען מטרה משותפת שבכוחה לבנות, צריך את הגורם השלישי.

השלושה הוא עניין עקרוני, אין אהבה בשניים כי האהבה מיוצגת על ידי השלושה ובסופו של דבר גם על ידי הארבע והחמישה. גם האהבה בין הגבר לאשה לא תתקיים בלי שיוכנס לשם הגורם השלישי. הגורם השלישי היחיד האפשרי הוא אלוהים. גבר ואשה שרוצים לשמר את אהבתם ואף להעמיק אותה, שיעשו זאת בשלושה, רק כך ייכנס לשם הגורם המפרה, זה שמביא חיים יש מאין ולכן הוא העיקרון המאחד. העולם הדיגיטלי, דואלי של 0 ו1 (האפס מייצג את הבלתי מוגדר או האינסופי והאחד מייצג את המוגדר הסופי) הוא עולם מכאני, חסר כוח חיים, וגם הנסיון לממש אהבה רומנטית בשניים נידון מראש לכישלון.

גם בטבע, משולש הוא דבר חזק והדבר משקף עיקרון רוחני: "הַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קוהלת ד' 12).

אם הרוחניות כמו זו המשתקפת בתורות המזרח או בניו איידג' היא 'ין' והחומרנות כמו זו המשתקפת במערב הטכנולוגי מודרני היא 'יאנג', הרי שהגישה הרוחנית או הגישה החומרנית, כמו גם הנסיון לשילוב הרמוני ביניהם (השילוב בתורות המזרח בין יין ליאנג) לא יובילו לחיים חדשים.

הדבר דומה לנסיון לשלב בין לגבר ואשה ללא הגורם השלישי. אך, יש צורך דחוף כיום לשלב בין המזרח והמערב, הרוח והחומר, הגבר והאשה וכולי. העולם משווע לחיבור אמיתי שכזה כי דומה שכל הניסיונות האחרים לחיבור ושילוב כשלו או הביאו לתוצאה רדודה, שטחית, חסרת כוח וחיים. כדי שהחיבור יצליח צריך לחבר את השלושה: את הצד האחד, את הצד השני ואת האלוהים המסויים, הפרסונלי, אישי שברא את העולם ומסוגל ליצור יש מאין. אלוהים זה הוא אחד! אין שניים כאלה.

הצילום שבראש הפוסט הוא של מגן דוד ובו שני משולשים משולבים. המגן דוד מסמל את החיבורים שעליהם הצבעתי ושם למעשה כל החיבורים בבריאה. המשולש התחתון שקודקודו מצביע למעלה מייצג בקודקודיו התחתונים גבר ואשה (או אלמנטים אחרים שאלוהים ברא והם ניגודיים כמו יום ולילה, חורף וקיץ, מזרח מערב וכולי) ואת החיבור בין שני הניגודים האלה (הקו של המשולש מסמל את החיבור). קודקוד המשולש התחתון מייצג את אלוהים והקווים המחברים בין בסיס המשולש לקודקוד מסמלים את מערכת היחסים (שאמורה להיות) בין הגבר או האשה לבין אלוהים. זו המערכת הארצית הנכונה ובה משולש יחסים: גבר-אשה-אלוהים (כאמור את המושגים גבר\אשה אפשר להחליף בזוגות ניגודים אחרים).

המשולש השני במגן הדוד שמצביע כלפי מטה מסמל בקודקודיו העליונים את שני הניגודים שמתקיימים בתוך האלוהות עצמה, ואת מערכת היחסים (האיחוד) שיש באלוהות בין שני ניגודים אלה ואז מערכות היחסים שהם יוצרים עם האדם שבאופן סמלי נמצא למטה, על האדמה, ומסומל על ידי הקודקוד התחתון של המשולש השני. שני המשולשים בשלמותם מסמלים את השמיים (ויחסיהם עם הארץ) ואת הארץ (ויחסיה עם השמיים). מגן הדוד בכללותו מסמל את תכלית הבריאה שהיא לשלב את השמיים עם הארץ כך שיחדרו ויכנסו זה לתחומו של זה ויהפכו למערכת אחת. שני משולשי המגן דוד מורכבים זה על גבי זה חודרים ונכנסים זה לתחומו של זה ויוצרים מערכת אחת .מגן הדוד על ששת קודקודיו משקף את הבריאה (ששת ימי הבריאה), החוקים הכוונות והתכלית שהוטבעה בה. השביעי הוא השבת והוא יהוה אלוהים שמעבר לכל חלקיו, מעל ומעבר למגן דוד.