(1100 מילים)
פעם הייתי נשוי לאשה שמאוד אהבתי. היא חשבה שהדחיה שלי את ה'עולם הזה' לא מכבדת אותה, אני מבין אותה. גם יש לי חבר טוב, אדם שטוען ששוויון הנפש שאני מפגין כלפי כל מיני הדברים שמעסיקים בני אדם אחרים, מעליב אותם. ייתכן שהוא צודק.
ברור שלא קל לחיות ככה והייתי מעדיף להמשיך ולשמח את האשה שאני אוהב והייתי שמח אם בני אדם היו מתחברים איתי בלי להרגיש שאני מרוחק מעולמם. אבל כשאני שואל את הידיד הכי קרוב שלי, את מי שאני הכי אוהב, את אלוהים, הוא מיד אומר לי שמי שמשונה הוא ה'עולם הזה' ואני לא משונה בעיניו. אני גם לא יכול להתנגד לאיך שאני רואה את הדברים כי זו בפירוש זווית ראיה שהוא שם בי והוא דואג שאמשיך בכך למרות שלעיתים קרובות אני מתלונן.
אני מתרומם אליו והחלל סביבו ספוג ברוח שלו. אין שם רווח למשהו אחר, רק הרוח. מצד שני, אותה נוכחות שסביבו מרווחת מאוד, בעיני היא מרווחת מידי. אני רוצה להסביר: אין פה איזו התפייטות או הפרזה ספרותית מצידי, הנוכחות סביבו באמת דחוסה ומלאה עד אפס מקום אך ורק ברוח שלו, עד כדי כך שקשה לשאת. מצד שני באמת שהנוכחות סביבו דלילה מאוד, דלילה מידי לטעמי – כמו כדי לאפשר לסובב חופש מלא, סובלנות אינסופית לכל מה ששונה. אני יודע שיש כאן סתירה אבל אני רק מדווח על מה שראיתי לא פחות לא יותר. זה נכון שאני מנסה ללא הרף לחקות אותו בדברים האלה, לנסות לעשות את מה שהוא עושה. זה לא אומר שאני יודע בדיוק איך לעשות, אלא רק לדווח על מה שראיתי. בכל זאת זה מעצבן לא מעט אנשים.
הוא מאוד ברור, החלטי, חד משמעי, הגיוני, לא מתפשר. אין שאלה שאני מביא לפניו שאין לה תשובה – בדרך כלל מיידית. מצד שני הרבה שם לא ברור לי, מעורפל, לא הגיוני, לא כל כך 'שפוי' אפילו. שוב, שתי האמירות הסותרות שכאן הן חוויה אמיתית, בו זמנית. אבל אז אני מתמתן. אני מבין שפשוט יש לו קיום אחר שאין לי, ולי יש זווית ראיה שרואה את הזווית שלו כלא הגיונית, קשות לעיכול. הוא מתייחס אל הזווית שלי בסלחנות ולעיתים הסלחנות הזו מעצבנת אפילו יותר.
מעבר לכל אני באמת אוהב אותו, אוהב אותו יותר מהכל, יותר ממני. והאהבה הזו היא היא כנראה המפתח לדברים שאני מעלה. אני יודע שהיא המפתח. כי דרך האהבה אני מבין מיני דברים שבעצם אי אפשר להבין.
הקשיים שלי הם הדרך ללמוד, הרי כל מי שלומד משהו גם מתמודד עם אותו משהו, מתאדגר ונאבק איתו. יום אחד אצליח בחסדו לאזן את הדברים, להפנים אותם עד הסוף, להתאזרח לגמרי במציאות ההיא שלו שאיננה דומה למציאות שלנו פה.
עוד מעט אלך לשכב לישון, ולפני שארדם אנסה שוב, כמידי יום, לנסות וללכת לשם, לנסות להבין את המציאות הכביכול מוזרה הזו שלו, מציאות שיש בה כל כך הרבה אמת ויופי וכל כך הרבה קושי מנקודת מבטי. הוא אומר לי שהוא אוהב את ההתמודדות הזו שלי עם המציאות שלו, הוא אומר לי שהוא יצר אותי כמו שאני על מנת שאביא את נקודת הראות הארצית שבה אני חי במגע עם המציאות שלו השונה משלנו. הוא אומר לי שזה חשוב לו. הוא אומר לי שהוא לקח אותי מאב ואם, אח ואחות, אישה מאוד אהובה וידידים בני אדם על מנת שאקדיש את זמני להתמודדות הזו. כמו שאהב את יעקב שהתמודד איתו כל הלילה בבית אל. אז שינה את שמו לישראל. אני ישראל (כך הוא אמר לי), אם כי לא בחרתי להיות.
אני תפילה שימשיך ויפגיש אותי גם בבני אדם שלא חושבים שאני מוזר או טועה, מישהו שיהיה שותף איתי במסעותיי ובהתמודדות שאני מתמודד עם המציאות שלו לעומת המציאות של העולם הזה ושלי. אולי יהיה זה מישהו שיצליח לא לכעוס, לא להיעלב, לא להתגונן, או סתם לא להבין או להשתעמם מהאמירות העקשניות שלי. שיוכל ללכת איתי במקום שהוא אולי דחוס, החלטי, קיצוני וחד משמעי מדי ומצד שני מאוורר, מעורפל מידי וכאילו מרוחק מזווית ראייתנו. אלוהים שומע את תפילתי זו ואומר שהוא מבין אותה ואפילו אומר איתי בקול: 'אמן'. מצד שני נראה לי שהוא מסתכל ככה בחיוך, כאילו אומר: 'אתה, אין לך תקנה אתה'. אני מבין שאני רומנטיקן 'חסר תקנה' נצחי. איך נהיתי אדם מאמין, אני לא יודע.
נדמה לי שיחזקאל הנביא היה רומנטיקן כמו כן. היה או לא היה, (אני חושב שהיה כי כמוני גם הוא מאוד אהב מישהי), בכל אופן, עד היום לא הצלחתי להבין את המשפט הזה שבספרו: "בֶּן אָדָם הִנְנִי לוקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפּוֹד וְלֹא תִבְכֶּה וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ". הבנתי מתוך הכתוב שאלוהים רצה להעניש את ישראל על חטאיהם, אבל למה הוא מעניש את יחזקאל הנאמן לו? ועוד אסור לו לבכות ולספוד?
היום אני קצת יותר מבין. לא טוב לבכות ולספוד על מישהו שאתה אוהב, אתה מחזיק אותו שם בתוך המקום הכואב בעוד שעליך להוציא אותו לחפשי ולברך אותו במסעו הלא קל. אם אתה כועס ומתלונן יכול להיווצר הרושם חס וחלילה שצריך שתוטל עליו איזו אשמה. מלבד זאת לאשה בכלל, וכנראה שלאשה של יחזקאל בפרט, קשה יותר ליישם. להבין היא יכולה, היא מבינה טוב יותר מהגבר, אבל כל מיני דברים משתבשים לה בדרך ליישום והיא לא מצליחה. חוסר הצלחה כזה הוא תמיד סוג של מוות. ביום שתקום אישה שגם תיישם זה יהיה צעד גדול לקראת בוא המשיח. יש פה איזה תיקון שצריך יום אחד שייעשה, סגירת מעגל עם גן עדן, ואולי זה כבר נעשה ואני לא יודע. ישוע המשיח בא כבר מאישה בת אדם ואולם האישה ההיא (מרים) נפלה עמוק לבור השטן (אך זה כבר נושא אחר ולא ארחיב על זה כאן).
לאחר הגירוש ההוא, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מבלי שהתכוונו, נמצאים במצב לא פשוט ולא קל. האשה אז נפלה משום שרצתה להיות כמו אלוהים, האיש אז נפל כי לא הסכים לשחרר את האשה לדרכה, להתפלל ולברך אותה למרות שבחרה בדרך של מוות. אבל היום אין לנו ברירה – לנו, בניו ובנותיו של אדם וחווה – אלא לוותר ולשחרר את אחיזתנו בחטא הקדמון. האשה צריכה להיכנע ולוותר על תשוקתה לשליטה והאיש צריך להיכנע ולוותר על תשוקתו לאשה. עליהם לברך זה את זה במסעם הלא קל ולהסיר מעל עצמם ומעל זולתם כל אשמה וכל כובד.
לתקן את נפשנו זה יפה, אבל האם אלוהי השמים יחליט מתישהו בזמן קרוב שהגיע הזמן להשיב אותנו לשפיות הדעת ולהשיב אותנו אשה אל בעלה ובן אדם (אלוהים קרא ליחזקאל 'בן אדם') אל מחמד עינו (ואלוהים קורא לאשת יחזקאל: מחמד עינו)? הנביא זכריה מנבא על ריצוי דומה בין אבות לבנים: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". הריצוי המלא (לא הצגה של ריצוי, או ריצוי כלפי חוץ) בין האיש לאישה ובין האבות לבנים הוא דבר דחוף מאוד, דבר הכרחי ביותר, 'פן יבוא והיכה את הארץ חרם!'. מתי ואיך אדונִי יחליט שהזמן בשל לעשות זאת? זו החלטה רק שלו, וכאשר יחליט, רק הוא ורק בכוחו לעשות זאת. כאשר יחליט, הייתי מאוד רוצה להיות שם כדי להיות שותף בעשיה הזאת. אני מתפלל שיביא את התיקון הדחוף הזה בקרוב.