מבנה האלוהות מעיד על אופיו ותפקודו

חוקר הרוח חוקר את המבנה הרוחני של העולם, מפרק אותו לחלקיו, מברר מה טיבם של החלקים וכיצד הם שבים ומתחברים, זאת ממש כפי שהפיזיקאי עושה בחקר העולם הפיזי. אלא שחוקר הרוח עושה זאת באמצעות כלים רוחניים ולא פיזיים. ויש עוד הבדל: הפיזיקאי נמצא בעמדה של צופה, עמדה אובייקטיבית כביכול. אני אומר כביכול כי בשורש הדברים, גם שם, הוא לא רק צופה. מכניקת הקוונטים כבר הוכיחה, גם לגבי העולם הפיזי, שאין עמדה אובייקטיבית, ומי שעורך ניסוי או תצפית בתחום החלקיקים האלמנטריים, קובע את התוצאות בעצם העובדה שהוא מודד אותן.

גם חוקר הרוח, לעולם אינו בעמדת צופה בלבד. הוא עצמו חלק מהתצפית, הניסוי הוא עליו ותוצאות הניסוי גוזרות את גורלו לכאן או לכאן.

כדי להבין את תפקיד האדם בבריאה וכך גם את גורלו, חובה עלינו להבין את האלוהות שיצרה את האדם, כי היא יצרה אותו באופן מסוים כדי שיתאים למטרותיה. האלוהות אינה דבר פשטני אלא מורכב וכיום ניתן לנו להבין יותר את המורכבות ומתוך כך להבין את אופי האלוהות ומטרותיה. גם לגבי המחקר הפיזי היו זמנים שפיזיקאים ידעו כי אבן הבניין הבסיסית של החומר היא אטום אך לא ידעו שאבן בניין זו בנויה כמו כן באופן מורכב. הבנת המבנה הפנימי של האטום פתחה בפני האנושות אינספור אפשרויות ופריצות דרך בכמיה בביולוגיה בפיזיקה ועוד. כיום ניתן לנו להבין את מורכבות האלוהות באותו אופן.

פרק ב': מבנה האלוהות כעולה מתאור הבריאה בספר בראשית.

גן העדן התנכ"י היה במקורו אתר גיאוגרפי על הארץ ושם מרכז השליטה האלוהי על הארץ כולה. על פי התיאור בספר בראשית, יש את הגן ויש את הגן הפנימי ובלב הגן הפנימי שני עצים. לעצים אלה חשיבות סמלית מרכזית: הם מייצגים את האלוהות עצמה, את שתי פניה. מבנה זה של גן העדן התנ"כי מזכיר את מבנה בית המקדש והחלוקה ל'חצר', ומפנים ל'חצר' ה'קודש' ובתוך ה'קודש' 'קודש הקודשים'. גם בבית המקדש, בקודש הקודשים, היו שני כרובים ואלה מקבילים לשני העצים בגן הפנימי שבגן עדן. (על שני העצים ושני הכרובים אפרט בהמשך).

אך לפני שאלוהים יצר את הגן ולפני שגילה למשה את מבנה המקדש, עוד במשפט הפתיחה לתנ"ך, בבראשית א'1 נאמר:

"בְּרֵֹאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וכבר במשפט זה יש הצגה של אותה מורכבות שבאלוהות. גם כאן שני גורמים והם מכונים: 'שמים' ו'ארץ'. השמים והארץ שכאן אינם השמים והארץ המוכרים מן הבריאה הפיזית, שכן הם מתוארים לפני שאלוהים ברא את העולם (לפני היות הזמן והמרחב).

בהמשך יש פירוט של הגורמים: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וָבוֹהוּ וְחוֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".

ה'ארץ' מתוארת כתוהו ובוהו שגם הוא לא חלק מהבריאה החומרית המוכרת, כי בכל הבריאה לכל אטום מבנה הגיוני מסודר בעוד בתוהו אין דברים מוגדרים ולכן שוב, התיאור מתייחס למצב הרוחני שמעבר לבריאה החומרית, מעבר לזמן והמרחב. בנוסף אנחנו למדים כי ל'ארץ' מאפיינים של חושך ותהום, וכי יש שם מים. כמו כן מתוארת איכות שנקראת רוח אלוהים והיא לא מקשה אחת עם ה'ארץ', היא כמו גורם אחר שמרחף מעליה.

ואז, מיד אחרי כן: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלוֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחוֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלוֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחוֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בוֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוהים יוצר את ה'אור' הזה הבראשיתי לפני שהוא יוצר את השמש והירח ולכן גם כאן זהו אור רוחני ולא פיזי 'אור' שהתקיים לפני היות הזמן והמרחב כשאר המרכיבים שהוזכרו: 'שמים', 'ארץ', 'תוהו ובוהו', 'חושך', 'תהום', 'מים', 'רוח'. רק לאחר שנוצר אותו 'אור' ואלוהים רואה שהוא טוב (אם כי הוא לא באמת 'נוצר' כי 'נוצר' מתיחס לאירוע בזמן בעוד ה'אור' היה שם תמיד, ואולם בהעדר מונח אחר אנו משתמשים ב'נוצר'), הוא מפריד בין ה'אור' לבין ה'חושך' ורק אז מתחילה ספירת הזמן: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בוֹקֶר יוֹם אֶחָד". מיד אחר כך אלוהים גם מפריד בין מים למים ובין מים ליבשה ופעולה זו יוצרת את המרחב.

ובכן, לפני היות הזמן והמרחב יש את אלוהים ויש את שני ההבטים הבסיסיים: 'שמים' ו'ארץ'. בהמשך, יש ל'שמים' שני הבטים 1: 'אור' 2: 'רוח אלוהים', ול'ארץ' יש שני הבטים: 3: 'חושך', 'תהום', 'תוהו ובוהו' (שלושת אלה הם שלושה דרכי תיאור לאותו דבר) 4: 'מים'.

ארבעת הבטים אלה מצד אחד נובעים מאלוהים או נבראים על ידו (ואולי עדיף להשתמש במונח התנ"כי המדוייק יותר: "חוּלַּל", דהיינו, אותם היבטים התחוללו מידו), מצד שני, הם קיימים לפני היות הזמן והמרחב, אין להם התחלה או סוף ומבחינה זו הם כמו אלוהים והיו איתו מאז ומעולם. משום כך ומשום שאין שום אפשרות להבין את אלוהים או להבחין בפועלו ובכוונותיו בלעדיהם, הם חלק מן האלוהות, חלק מה'יש הנצחי'. הם אמנם נובעים מהאלוהות, חוללו על ידו, האלוהות היא הסיבה לקיומם, אך סיבתיות זו לא קשורה בזמן ולא מתקיימת במרחב הנברא. עצם טבעה של האלוהות מצריך שיהיו ארבעה גורמים אלה אשר מחולקים לשתי קטגוריות: 'שמים' ו'ארץ'. (במאמר מוסגר כדאי שאסביר מדוע מונחים מסוימים תחומים בגרש בודד ומתי הם תחומים בגרשיים. להסבר פתח כאן).

'שמים' ו'ארץ' והחלוקות שלהם הם גם מהויות רוחניות. השמות שלהם כאן רק מושאלים מהפיזי המוכר לנו. שמות סימליים אלה אינם השמות היחידים שמוזכרים בתנ"ך, לכל אחת מארבע האיכויות שמות רבים וכל אחד מהם מבטא ומסמל תכונה סמכות או היבט מתוך ההיבטים הרבים שיש להם. לעיקרון הרוחני שקראנו לו 'אור', למשל, יש הבטים רוחניים רבים שחלקם מתבטאים בטבע ובעולם הפיזי כמו כן.

לדוגמא: האור בעולם הפיזי בא מלמעלה, מהשמים, מהשמש. השמש היא גם אש וחום, היא זו שמספקת אנרגיה לכל החי והיא זו שמאדה מים לעננים שמורידים גשם שמרווה את האדמה. כל השמות והתיאורים הללו מעולם הטבע הם גם שמות תאורים והצבעות לאותה ישות 'אור' שכן עולם הטבע והבריאה ככלל משקפים ומצביעים על האלוהות. לכן ה'אור' שמוזכר בבראשית הוא גם "עמוד האש" שמנחה את ישראל במדבר, הוא "אֵשׁ אוֹכְלָה" ככתוב בתנ"ך (כלומר ההיבט ההרסני או השיפוטי או המטהר שבאש), הוא זה שמתואר בכתוב: "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ", כלומר זה שקיים עם השמש (הכתוב פה מתייחס למשיח ששמו יעמוד לפני השמש שהיא כאן הכינוי לאלוהים. לכן אותה ישות 'אור' היא גם המשיח, אך על כך בהמשך), הוא "אֵל שַׁדַּי" – שם שמתייחס לאותו היבט שמזין את החי על הארץ ומזכיר את המונח 'שמש' שגם היא מסמלת את המקור לאנרגיה והמזון על הארץ, ועוד ועוד שמות רבים שחלקם מושאלים מהטבע וחלקם לא.

החום או האש של השמש מחממים גם אויר שנע מאזורי לחץ גבוה לנמוך, אז נוצרת רוח, שגם היא מלמעלה (נושבת מעל לאדמה). הרוח מניעה דברים ובין השאר מניעה עננים למקומות שבהם יש להוריד גשם. ואם כן גם ההיבט הרוחני שהכתוב מכנה 'רוח' (או 'רוח אלוהים', או ה'שכינה', או 'רוח הקודש') הוא שם שמושאל מהטבע. מתוך התבוננות בטבע אפשר לראות כי כמו הרוח הפיזית גם ה'רוח' הרוחנית נובעת מישות ה'אור' או ה'אש' ופועלת בשירותה ושניהם יחד מהווים את 'השמים'.

כמו כן, בטבע, המים מחלחלים ונספגים באדמה, מחיים אותה והאדמה מנתבת אותם בערוצים בהתאם לצרכיה. בנוסף, האדמה בטבע, בעזרת הפרשי גובה, שכבות בה שאינן מחלחלות והפעלת משקל ולחצים, גורמת למים לפרוץ במעיינות וכך להפרות אזורים בזמן שלא יורד גשם. לכן, כפי שה'רוח' הרוחנית נובעת או נוצרת מה'אש' הרוחנית ומשרתת אותה כך גם ה'מים' הרוחניים נובעים מתוך ה'אדמה' הרוחנית וזה הכוח הפועל בשירות ה'ארץ'. ה'מים' כאמור יכולים גם לפעול בשרות ה'אש' או ה'אור', צורתם הגזית (אדי מים) מסמלת את האפשרות להעביר את ה'מים' טרנספורמציה שתהפוך אותם ליותר 'רוחניים', מטוהרים (אדי מים הם מים מזוקקים), כאלה שנובעים מה'שמים' ולא מה'ארץ'. על הטרנספורמציה וטיהור ה'מים' בהמשך המאמר.

בהתחלה אם כן, פגשנו את המושג 'ארץ' והסברנו שמדובר בישות, בנוסף, ראינו שה'ארץ' מתוארת כ'חושך' 'תהום' 'תוהו ובוהו', ואז ראינו שה'ארץ' מורכבת מ'אדמה' ו'מים' (כאשר כל השמות הם גם ישויות ולכן שמתי סביבם גרשיים). אך מדוע ה'ארץ' ה'אדמה' וה'מים' הם גם 'חושך' 'תהום' ו'מוות'? הרי הארץ שאנחנו חווים דרך החושים לא תמיד שרויה בחושך?

ובכן ה'ארץ' היא 'חושך' 'תהום' ו'מוות' לפני שהיא פוגשת את ה'יש' ה'אור' או ה'שמים'. לאחר שה'שמים' באים ל'ארץ' ומפרים אותה, היא הופכת לארץ מלאת החיים שאנחנו רואים בטבע. במאמרים אחרים אני קורא למצבה הבסיסי של ה'ארץ' 'אין' ואולם הכינויים 'חושך' 'תהום' ו'מוות' מצביעים על אותו דבר. במפגש בין 'יש' ל'אין' בין 'אור' ל'חושך' נוצרת ההבחנה, ההפרדה וההגדרה של הדברים על רקע ניגודיהם. ה'אין' צריך תמיד להימצא לצד ה'יש' כדי ליצור נקודת ייחוס, וגם בטבע ניתן לראות שהמואר יכול להיות מובחן לפרטיו רק על רקע גוונים כהים יותר.

באמצעות אינטרקציה עם ה'יש', ה'אין' או ה'ארץ' מאפשרים לראות את יחסיות הדברים להבחין בינהם באמצעות השוואה וכך אפשר גם לממש בחומר את העקרונות הרוחניים. ה'ארץ' מאפשרת התמצקות הרוח, התגשמות או הגדרה שלה. אפשר להמשיל זאת גם לתופעת הקירור בפיזי, ה'אין' הוא קר וה'יש' חם, כי הקור מבחינה פיזיקלית הוא חוסר באנרגיה או 'אין' אנרגטי. כאשר מקררים גז כלשהו – שמסמל כאמור חומר במצבו הרוחני – הוא מתמצק, וזה מסמל התגשמות או התממשות הרוח בחומר.

במידה וה'שמים' לא יוצרים אינטראקציה עם ה'ארץ' היא נותרת במצבה הבסיסי כ'אין', 'חושך' 'תהום' 'תוהו ובוהו' ו'מוות' (החושך הזה נמצא באופן סמלי במעמקי האדמה או בתחתית האוקיינוס, היכן שהשמים והשמש לא מגיעים ולא יוצרים אינטראקציה.)

המציאות הרוחנית בעלת ארבעת הפנים (שתי פנים שכל אחת מחולקת לשניים) מסומלת ומשתקפת כאמור גם בגן עדן ובראש ובראשונה בשני העצים. עץ החיים הוא ה'אור', כי אור השמש גם בטבע, מאפשר את החיים, מביא אנרגיה, מזון ומאפשר את הטוב, ככתוב: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". עץ הדעת טוב ורע הוא ה'חושך' (ה'אין' שהוא גם מוות) כי אנחנו רואים את תוצאת אכילת פרי עץ הדעת על ידי אדם וחוה.

אך ישנם שני סוגי השפעה לעץ הדעת. הראשון הוא כאשר הוא פועל בשיתוף הרמוני ובהתאם להנחיותיו של עץ החיים, אז, תכונותיו הבסיסיות מועילות למכלול, המוות או ה'אין' שבו זמניים וחיש מהר מומרים בחיים (זאת כפי שהארץ הפיזית בתנאים הנכונים מתמלאת בשפע חיים). ההשפעה מהסוג השני היא כאשר אין שיתוף הרמוני בהתאם להנחיות עץ החיים, העבודה הנדרשת בין 'עץ הדעת' ל'עץ החיים' לא נעשית, אז ה'מוות' שבעץ יביא למוות סופי או מוחלט. על ה'עבודה הנדרשת' אפרט בהמשך.

התיאור כאן של שני פני האלוהות (שכל אחד מהם מחולק לשניים) איננו חידוש שלי, הוא מוזכר בתנ"ך באופנים רבים. בספר ישעיהו פרק מ"ה 7 למשל: "אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חוֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי יְהוָה בְּרָאתִיו". שני הצדדים "יוֹצֵר אוֹר" ו"בוֹרֵא חוֹשֶׁךְ", הם שני היבטי האלוהות הבסיסיים שהוזכרו בבראשית א'1 "וְאֵין עוֹד", כלומר אין מלבד יהוה עוד אלוהים ושני היבטיו הם חלק בלתי נפרד ממנו (הם גוף מאוחד). בהמשך, שוב מוצמדים אל ה'אור' וה'חושך' המושגים 'שמים' ו'ארץ': "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם… תִּפְתַּח אֶרֶץ", כי כפי שראינו שני זוגות מונחים אלה קשורים. ה'שמים' וה'ארץ' שכאן אינם פיזיים אלא רוחניים שכן השמים הפיזיים אינם מזילים צדק והארץ הפיזית לא מצמיחה "יֶשַׁע וּצְדָקָה".

הפסוק גם מתאר את מה שציינו בפסקה הקודמת, כי כשה'שמים' וה'ארץ' עובדים יחד בהרמוניה הברכה שופעת משניהם והם מפיקים יחד את הטוב ("תַצְמִיחַ יַחַד"). ה'שמים' מרעיפים ומזילים צדק על ה'ארץ' (כמו שהשמים הפיזיים ממטירים גשם) ואז ה'ארץ' נותנת פרי של "יֶשַׁע וּצְדָקָה". הישועה, הצדק וגם הישע והצדקה, כשלעצמם, מקורם ב'שמים', אבל על ידי החלוקה וההפרדה שמתרחשים כאשר ה'ארץ' פוגשת ב'שמים' אפשר להבחין ולהפריד בין הטוב לרע וכך אלוהים יכול לממש את הדברים האלה וגם להוכיח ואז להשליט אותם, וכך ל'ארץ' שהיא הגוף שמְמַמֵּשׁ או מכיל את פוטנציאל ה'יש', יש פרי מבורך.

עוד על פי הפסוק, ה'ארץ' צריכה לפתוח ("תִּפְתַּח אֶרֶץ") עצמה לצדק הזה על מנת שהחיבור המפרה יתרחש. גם אצל הזכר והנקבה האנושיים (שמסמלים את שני פני האלוהות כמו כן), האשה מניבה פרי בטן כאשר היא נפתחת ומקבלת את עבודת ההפרייה של האיש ואז הם מצמיחים יחד חיים חדשים, תוך שיתוף פעולה. ההפריה הפיזית מביאה ילד פיזי ואולם כאשר הגבר האנושי יודע להרעיף על אשתו צדק אזי, כמו בשמים, לו ולאשתו יחד יהיה פרי של ישע וצדקה. יחד עם זאת האיש יכול להרעיף על אשתו צדק רק במידה שהוא מקבל זאת מאלוהים (ללא אלוהים הוא נותר אנוכי וריק). לכן אשה חכמה מבקשת להתחבר רק עם איש אלוהים אמיתי.

בגן עדן, בנוסף לשני העצים, יש שני גורמים שמסמלים את מרכיבי האלוהות הנוספים שהזכרנו: ישנן הנהרות שעוברים בגן, כלומר ה'מים', ויש את ה'רוח': "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלוֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". גם כאן כמו בבריאת העולם, הרוח נושבת מעל הגן, מעל הנהרות, כלומר מעל האדמה והמים ואלוהים מתהלך בגן עם אותה 'רוח'. אלא שכאן הארץ איננה עוד תוהו ובוהו כבהתחלה כי בששת ימי הבריאה אלוהים התערב בכאוס הבסיסי של ה'ארץ', ועל ידי כך שהפגיש את ה'שמים' עם ה'ארץ', הוא סידר, הפריד, יצר דברים מוגדרים והארץ כבר פחות כאוטית ומפיקה טוב (פרי ישע וצדקה). לאחר אכילת פרי עץ הדעת, הארץ הפיזית והאדם בתוכה עושים שוב קפיצה לאחור, הופכים הרבה יותר כאוטיים מאשר היו מיד לאחר הבריאה ועיקרון החושך והמוות חוזר להיות דומיננטי.

יש להדגיש כי עץ הדעת טוב ורע אינו 'רע', וגם החושך והכאוס והמות שעליהם דובר אינם מיצגים משהו ערכי שלילי. הכאוס הוא רחם המאפשר לאסוף בו דברים ולגדל אותם. הוואקום והתהום הם חלל הנותן מקום לכל היש להיות ולהתפתח, המוות מאפשר לסיים פרק אחד ולהתחיל פרק נוסף, עץ הדעת טוב ורע מאפשר תנועה מתמדת, באמצעות הדעת, מהרע לטוב והוא מאפשר גם חופש בחירה. ואולם האדם בתחילת דרכו עוד לא היה מוכן להתמודדות נכונה עם העקרון המאתגר של עץ הדעת, הוא עדיין לא עבר את ההכשרה הנדרשת, לכן אלוהים אסר עליו לאכלו. באכלו את הפרי בניגוד להכוונה המפורשת של אלוהים האדם ביטא אי ציות ומרד ואלה כבר שייכים לרע הערכי (שיש לגרש) ולא ל'רע' הבסיסי (שעשוי להועיל בשימוש נכון).

שים לב שה'ארץ' היא דואלית באופיה (הנטיה לדואליות הפכפכות וסתירה פנימית היא מתכונות ה'ארץ' הבסיסיות). מצד אחד היא כאוס, מצד שני כשאלוהים עושה בה עבודה, היא הופכת למקור ההגדרות והחלוקות או ההפרדה בין טוב לרע ובכך יכולה לשרת את הסדר וההגיון הישר ולא את הכאוס. מצד שלישי, כשאלוהים שוב עושה בה עבודה, היא שוב מתפתחת ויכולה לראות שמעבר לחלוקות ולסדר היבשים (החוק היבש) יש אחדות שלמה אשר היא אהבה ובה החיים. בכל המקרים אלוהים ה'אור' הוא היוזם והמחיה את ה'ארץ' והוא שעושה בה את העבודה והשינויים. רק בהשפעתו היא עוברת מטמורפוזה, עולה מהחושך עד לאור, מתוהו ובוהו מוחלט, דרך היותה מרכז העולם הדואלי, ועד למקום הרוחני, שם היא חלק בלתי נפרד מהאחדות. בכל התהליך עליה להסכים לשתף פעולה, להקשיב ל'אור' ולציית לו ("תִּפְתַּח אֶרֶץ").

שני העקרונות הבסיסיים, 'שמים' ו'ארץ', או 'חושך' ו'אור', 'טוב' ו'רע' 'יש' ו'אין', מתוכננים מראש כדי שיוכלו לפלוש האחד לתחומו של השני להשפיע זה על זה ולשתף פעולה. אך מה קורה כאשר אין פעולה משותפת הרמונית של הגורמים? ובכן, בטבע, מים עומדים הם מים שלא נעים בעזרת השמש הרוח או שיפועי האדמה והם מים מעופשים שמביאים מחלות ומוות. חום שמש ורוח ללא מים לא מאפשרים חיים כמו כן. אדמה ללא אור היא עקרה, וכולי. כאשר אין שיתוף פעולה בין ארבעת הגורמים אזי חווים את הרע הערכי ולא רק את היבט ה'חושך' הבסיסי שהינו חלק מהאלוהות. חוסר שיתוף פעולה הוא מרד ברצון אלוהים כגוף מאוחד ובמצוותיו ולכן אלוהים דוחה זאת מעליו, בעוד שאת עיקרון ה'חושך' כשלעצמו איננו דוחה. לאחר אחרית הימים, כאשר המרד לא יהיה יותר ורצון אלוהים יתקיים, לא יהיו מים עומדים ומעופשים ואולם עיקרון ה'אדמה' ישאר. בפרק ד' נפרט עוד על המרד.

שיתוף הפעולה של ארבעת הגורמים הוא בכיוון מוגדר, וגם כאן הטבע מסמל את כיוון התנועה כאשר חום השמש בגלל חימום לא שווה של חלקים שונים על פני האדמה יוצר מפל טמפרטורות ואז תנועת אוויר בין האזור החם לקר, והתוצאה היא רוח. חום השמש גם מאדה מים ואז הרוח מניעה את האדים שהם עננים, מביאה אותם למקום קר יותר, הם מתעבים ומורידים את הגשם שמשרת את האדמה ומחייה אותה. לכן זה הכיוון, מהשמש שמסמלת את אלוהים שמעבר לחלקיו (אלוהים הוא אל ברבים, אך מאוחד), לחום השמש שמסמל את היבט ה'אור' ה'יש' או ה'אש' דרך הרוח שמסמלת את ה'רוח' ועד למים ולאדמה.

יחד עם זאת ישנן גם תנועות שנעות בצורה מורכבת ובכיוונים משתנים והפוכים באופן זמני. דוגמא למורכבות שכזו היא מי תהום. מי תהום הם מים עומדים אבל הם לא מתעפשים. מצד שני בתהום הם לא משרתים בעלי חיים או צמחים, לא מביאים חיים. זה אפשרי כי מותר לגורם לאצור את הכוח שבו למען מטרה עתידית חיובית – כשהמים בעתיד יפרצו במעיינות מן התהום הם יביאו חיים ויוכלו להשקות אזורים גם בזמן שלא יורד גשם – לכן הותר להם שלא יתקלקלו. מצד שלישי מי תהום הם בדיוק כשמם: מים בשירות התהום.

פרק ג' : מבנה האלוהות כעולה מחזון יחזקאל.

ספר יחזקאל בפרקים א', וי' וכן ספר התגלות שבברית החדשה מספקים תיאורים דומים ומשלימים לכסא כבוד אלוהים בשמים ולמתרחש סביבו. תיאורים אלה תומכים בתאור מבנה האלוהות שבו אנחנו עוסקים: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת, וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן… כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנּוֹגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה, וָאֶרְאֶה וָאֶפּוֹל עַל פָּנַי" (יחזקאל א' 4).

בתיאור שכאן ארבעה 'יצורים' שלהם ארבע פנים שפונות לארבע רוחות השמים והם הבסיס או התשתית או הרכב לכסא שעליו אלוהים יושב. לכן ניתן להשוות 'יצורים' אלה לגוף, שבדומה לגוף האדם, הוא הרכב והמוציא לפועל של רצונות וכוונות בעליו. ל'יצורים' יש עיניים שרואות בכל כיוון, ומתחתם אופנים שמניעים את הכסא, וזאת בדומה לעיניים ולרגליים שיש בגוף האדם. בהמשך גם יוצאת יד מבין ארבעת ה'יצורים' על מנת לעשות משהו. כמו כן, לארבעת ה'יצורים' פנים שונות וגם זה בדומה לפנים באדם (הפנים הם חלק מהגוף) שמשמשות בין השאר כדי להביע הבעות, למסור מסר ולהיות המייצג המרכזי של אישיות התודעה בעלת הגוף.

בנוסף, ארבעת ה'יצורים' הם ישויות בעלות תודעה בעצמם, שכן מתואר למשל שאחת מהן מדברת כך שהיא לא רק מכשיר כמו יד בגוף האדם אלא גם יצור מדבר. בעולם הרוח כל מכשיר (גוף), כוח, תכונה, היבט (פנים) הם גם תודעה אישיותית, שכן בשמים, שלא כמו על הארץ, כל דבר עשוי לקבל תודעה וחיים משל עצמו רק מכוח ההגדרה שלו. יחד עם זאת ובו זמנית, קל לתודעות המתפצלות גם להתאחד והן יכולות להיות מפוצלות ומאוחדות בו זמנית. (אם כי, גם בעולם הרוח, לא כל התודעות שנבעו מאלוהים גם מוגדרות 'חלק בלתי נפרד ממנו'. מלאכים למשל, למרות שהם משרתים את אלוהים בנאמנות ולמרות שהם מכונים בתנ"ך "בְנֵי הָאֱלוֹהִים" אינם מוגדרים: חלק בלתי נפרד מהאלוהות).

אתן דוגמא לעקרון ההפרדה והאחדות הבו זמניים: אם אצלי, שאני אישיות בעלת תודעה, יש בי את היכולת למשל לחוות רגשות, אזי, אם הדבר היה מתרחש בעולם הרוח היה אפשר שהחלק הרגשי שבי יהיה ישות נפרדת בעלת תודעה ובו בזמן ימשיך להיות חלק בלתי נפרד ממני. על רקע זה אפשר לנסות לתפוס את עניין הפנים השונות של אלוהים ואת האחדות שמעבר להגדרות הנפרדות שלהן.

אני משתמש במושג 'פנים' (או היבטים) כי גם התנ"ך משתמש בו ומשה למשל, כשנפגש עם אלוהים על הר סיני אחרי חטא העגל, דרש ממנו בבראשית ל"ג שפניו ילכו עם העם: "וַיֹּאמַר (אלוהים למשה): פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו (משה לאלוהים): אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה." נאמר גם שמשה דיבר עם אלוהים פנים אל פנים. ה'פנים' שעליהם מדובר בכתבי משה הן אחת מארבע הפנים שתיארנו בפרק הקודם, והיא פני ה'אש' ה'יש' או ה'אור' (לא בִּכְדִי, פני אלוהים אלה שנלוו אל העם במדבר לבשו צורה של עמוד אש\אור בלילה כדי להנחותם, כמו כן בפגישת משה הראשונה עם אותן 'פנים' הם התגלו לו כשיח מדברי שבוער באש ולא כלה).

בפרק הקודם ראינו את ארבעת ההיבטים או הפנים של האלוהות בהקשר לבריאה ושם הם: 'אור', 'רוח', 'אדמה' ו'מים'. כאן, בחזון יחזקאל הפנים הם: פני האריה שמקביל לאיכות ה'אש' או ה'אור', פני הנשר שמקביל ל'רוח', פני השור שמקביל ל'אדמה' ופני האדם שמקביל ל'מים'. יחד עם זאת נראה כי יש הבדל בין שתי הרביעיות ואנסה לעמוד על ההבדל מתוך הידוע בכתובים.

קודם כל התיאור ביחזקאל מציין שיש ארבעה יצורים דומים שלכל אחד מהם בנפרד ארבע פנים שונות שפונות לארבע רוחות השמים ולכן לא מדובר כאן על ארבע ישויות שמייצגות את ארבעת העקרונות שהצגנו מספר בראשית, אלא על ארבע ישויות דומות שלכל אחת ארבע פנים שונות. בנוסף, אנחנו לא מכירים בפירוט מתוך כלל הכתוב בתנ"ך את ארבע היצורים שיחזקאל מתאר ואילו את ארבעת פני האלוהות שמתבטאות כ'אור', 'אדמה', 'רוח' ו'מים' אנחנו מכירים היטב.

את ישות ה'אור' אנחנו מכירים כי היא הישות המרכזית הדוברת והמתוארת לאורך כל התנ"ך והיא אלוהי ישראל (הפנים שפוגש משה, נותן התורה למשה ולעם, הדובר לאברהם לנביאים וכולי). ישות ה'רוח' היא שכינת אלוהי ישראל או רוח אלוהים וגם היא מוצגת בתנ"ך בהרחבה. את ישות ה'אדמה' המקורית (הישנה) שמפעילה גם את ה'מים' אנחנו מכירים כמו כן מתוך התנ"ך ואתאר אותה מתוך התנ"ך בהמשך. ישות ה'מים' אמנם לא מתוארת בתנ"ך בצורה ברורה אך אנסה לעמוד על טבעה בהמשך. ישות ה'ארץ' החדשה שמכילה בתוכה את ה'אדמה' וה'מים' החדשים היא האדם, וגם על כך בהמשך.

לסיכום, נראה לי שהקשר בין שתי רביעיות היצורים\ישויות הדוק אם כי לא מדובר באותן ישויות. ארבעת היצורים שאצל הכסא, דומה שהם מחוברים באופן פרטי מאוד לאלוהות כפי שאדם מחובר לידיו רגליו  ופניו – כלומר לגופו. ואילו החיבור והאחדות שבין פני ה'אור', 'אדמה', 'רוח' ו'מים' לבין אלוהים מתקיים יותר במישור היחסים הבין אישיים והוא יכול גם להינתק כפי שנראה בפרק הבא.

בכל מקרה, נראה שגם ארבעת ה'יצורים' )חיות) הם חלק בלתי נפרד מהאלוהות שכן יחזקאל בתחילת הפרק טוען שהוא פוגש את אלוהים ואז מתאר את ארבעת ה'יצורים', פניהם, אופניהם וכולי. זאת בדומה לאדם שפוגש אדם אחר ורואה את גופו ולאו דווקא את נשמתו ותודעתו, וגם אז הוא אומר שפגש בפלוני אלמוני. מדוע? כי ברור לכל כי הגוף או הפנים של אדם הם חלק בלתי נפרד ממנו.

פרק ד': היבט ה'ארץ' – 'אדמה' ו'מים'.

אמרנו שארבעת חלקי האלוהות הם גם ישויות בעלות תודעה, ואכן גם ההיבט שקראנו לו 'אדמה' כחלק מה'ארץ' מתגלה בתנ"ך כאישיות ולה שמות וכינויים רבים, בהתאם ליכולות, הסמכויות והכוחות שהיא נושאת. ואולם יש את ה'אדמה' שמרדה באלוהים וכפי שנראה בהמשך יש גם 'אדמה' שאיננה מורדת. בתנ"ך, פני ה'אדמה' המורדת מופיעה כנחש (בראשית ג'1), כתנין (יְשַׁעְיָהוּ כז' 1) כדרקון יורק אש (איוב פרקים מ' מ"א המתארים יצור אגדי בעל קשקשים יורק אש. בישעיהו כ"ז1 מתואר גם שהוא מעופף), כישות בשם "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (יְשַׁעְיָהוּ י"ד1), היפופוטם\בהמות או לוויתן בעלי כוחות על טבעיים (איוב מ"א, ישעיהו כ"ז1), כישות שהכתוב בספר יחזקאל כ"ח מכנה: "כְּרוּב הַסּוֹכֵךְ" והיא ישות שמורדת באלוהים שכן הכתוב מוסיף ואומר: "וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ, (כי) גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ, עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ". כמו הנחש מספר בראשית שנמצא בגן עדן עם אלוהים, גם "כְּרוּב הַסּוֹכֵךְ" בפסוק זה, לפני שמרד, נמצא ב'שמים', עם אלוהים בהר קודשו, מקום מלכותו, ככתוב: "אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קוֹדֶשׁ אֱלוֹהִים".

נראה אם כן שישות ה'אדמה' שמאגדת את כל השמות והתארים שלמעלה מקבילה והפוכה לישות ה'אור' שתיארנו לפני כן, שכן גם ה'אור' הוא אחד משני הכרובים שסוככים בבית המקדש על ארון הברית ("כְּרוּב הַסּוֹכֵךְ" השני) ואחד משני העצים בגן עדן. התנ"ך מציין שהמקדש בירושלים מסמל ומשקף את המקדש בשמים ולכן הכרובים על ארון הברית מיצגים מציאות שמימית. אולם לפי התיאור ביחזקאל כ"ח הישות הזו מרדה באלוהים שגירש אותה מה'שמים' והשליך אותה על ה'ארץ' ולכן היא כבר לא "כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵך", כבר לא "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (שמשמעותו: כוכב השחר או איילת השחר שבוחר להלל את אלוהים), ולא שוכנת "בְּהַר קוֹדֶשׁ אֱלוֹהִים". מאז שמרדה הישות תיקרא 'שטן' (שמשמעו: שונא או מקטרג), והיא שואפת לשבש את תכנית אלוהים ולרשת את מקומו, לכן הושלכה מה'שמים' העליונים, "הר קודשו", משכנו של אלוהים.

שים לב שאלוהים השליך את השטן אל העיקרון הרוחני 'ארץ' ולא על הארץ הפיזית. השטן היה נוכח ב'ארץ' הרוחנית עוד קודם שכן היא העיקרון שעליו הוא אחראי, ואולם מאחר ונודה מעיקרון ה'שמים' והוגבל לעיקרון ה'ארץ' אזי נאמר שהושלך ל'ארץ'. במהלך מלחמת אחרית הימים השטן יושלך גם מתוך העיקרון הרוחני 'ארץ' אל הארץ הפיזית, דהיינו אל פני כדור הארץ. זו תהיה שוב מפלה קשה וכואבת בעבורו אך אסון נורא לבני אדם שחיים על הארץ הפיזית ויחוו את ההשתוללות הנוראה והאחרונה שלו. מקום העיקרון הרוחני שאני קורא לו 'ארץ' ובו שוכנת כרגע ישות ה'אדמה' המורדת  נקראת בברית החדשה "ספירת הביניים". ביניים, משום שהיא נמצאת בין ה'שמים' לארץ הפיזית.

לפני שנמשיך בניתוח המרד של ישות ה'אדמה', מאפיינה וסיבותיה, כדאי להתיחס לשאלה שעשויה לעלות עוד בקשר למבנה: אם פרק זה עוסק בתיאור ה'ארץ' שמאגדת בתוכה את ה'אדמה' וה'מים' ואם אמרנו שישות ה'אדמה' (המורדת) מתוארת בפרקים כמו זה שביחזקאל, ואם התנ"ך מתאר באופן ברור גם את ישות ה'אור' ויש תיאור ברור של ה'רוח' (שכינה), מי זו ישות ה'מים'? ובכן, ה'מים' היא הישות היחידה שלא מתוארת בבירור אם כי ישנם רמזים רבים.

חלק מהרמזים נמצא שוב בטבע (כי אלוהים יצר את הטבע במיוחד כדי שדרכו נוכל להכיר אותו). את כוח הטבע שמסמל את ה'מים' הכאוטים, שהם חלק מה'ארץ' שאחד המאפיינים שלה הוא כאוס, אפשר לראות באוקינוסים שמכסים שני שליש משטח כדור הארץ. רוב מי האוקינוס שרויים בחושך ובתהומות – קילומטרים מתחת לפני הים. תהומות אלה ידועים לאדם מעט מאוד – ידועים באחוזים מועטים אף ממה שידוע על פני הירח – ויש סביבם גם לא מעט אגדות מיתולוגיה ומיסטיקה. בנוסף, מחקרים מדעיים חדשים מגלים כי בבטן האדמה, בעומק קילומטרים, במקומות שאליהם אנחנו לא מגיעים אף בקידוחים העמוקים ביותר, יש מאגרי מים עצומים. חלק מהמחקרים אף מצביע כי כמות המים בתהומות אלה גדולה מכל המים שבאוקיינוסים. מחקר זה מעניין א. כי הוא מחזק את ההבנה כי המים הם איכות שבראש ובראשונה משרתת את התהום ואת הלא נודע. ב. כי בעקבות המחקר אפשר להבין כיצד בימי נוח אלוהים העלה את כל המים האלה מהתהום (בדיוק כך הרי זה מתואר בספר בראשית) על מנת להציף את הארץ כולה במים, עד ראשי ההרים.

מחקרים חדשים אלה מראים כי החום הגבוה שבבטן האדמה יוצר מן המים קיטור שמפעיל לחצים עצומים על הלוחות הטקטוניים שכתוצאה מכך זזים וכי זה הגורם העיקרי שיוצר רעידות אדמה. המבול התרחש בשל תזוזה מאסיבית של הלוחות ואז אותם מאגרי מים באו במגע עם מגמה, דבר שיצר עוד קיטור, לחצים ורעידות שהביאו את כל המים האלה לפרוץ אל פני השטח ולהציפם.

המחקר אמנם לא מציין את הקשר האפשרי למבול (זו השערה שלי), וגם ברור שלא כל מחקר חדש הוא בהכרח מדויק, ואולם מחקר זה מתקבל על הדעת לא רק משום שהוא מספק תאוריה הגיונית שמסבירה את המבול (שהוא אירוע שמתועד לא רק בתנ"ך, אלא בכל הציוויליזציות הקדומות, גם אלה שהיו מנותקות זו מזו גאוגרפית), אלא משום שהוא גם תואם ומעיד על ההבנה הרוחנית שלנו שמתוך התנ"ך שאומרת כי האלמנט הבסיסי ששמו 'מים', כשהוא פועל בשירות התהום והכאוס מביא הרס ומוות, וכאשר הוא פועל בשיתוף עם חום השמש ועם הרוח (עם הגורם הרוחני החיובי), \ מביא גשם (שיש בו בדרך כלל חיים וברכה).

כמובן שלא תמיד ה'אדמה' המורדת, בשיתוף 'מים' או ללא 'מים', תביא כאוס ומוות, לעיתים היא תביא דווקא שיגשוג (מדומה). כי ישות ה'אדמה' המורדת היא ישות מתוחכמת שיכולה להתחפש לישות 'אור' כדי לגנוב את הדעת על מנת בסופו של דבר להביא מוות וכאוס. כמו כן, ישות ה'אור' לעיתים קרובות תביא הרס ומוות אך זאת כדי להסיר את הגורם המתסיס והמחבל וכדי שבסופו של דבר זה יביא לברכה וחיים.

בתאור המבול בתנ"ך אלוהים מעלה את המים שבתהומות כדי להציף ולהטביע את הרע (המורד) שפשט בכל הארץ ולהציל את נוח ומשפחתו. בפעולה זו נראה שאלוהים משתמש בכוח ששייך מסורתית למורדים על מנת להביא לחורבנם (משתמש במי התהומות) ובכך מדגים את ריבונותו גם על הממלכה שלהם. אלוהים אז מבטיח שלא יביא עוד השמדה טוטלית במים אך איננו מבטיח שלא יביא השמדה דומה באש. הסיבה לכך היא כי באחרית הימים הוא מעוניין להשתמש בכלי ה'אור' או ה'אש' על מנת שההשמדה (שתיעשה לאחר, או בזמן, שהנאמנים יקבלו מאלוהים הגנה על טבעית) תיעשה באור ויהיה גלוי וברור לכל כי אלוהים שופט את המורדים בצדק ועושה את הכל בכוחו ובריבונותו הגלויים והברורים.

אם נחזור לאוקינוסים, גם התנ"ך, מתאר את הים כמקום הכאוס והמסתורין. על פי ספר 'התגלות' בברית החדשה, לאחר 'אחרית הימים' לא יהיה עוד ים ואוקינוס, אם כי יהיו נהרות ומאגרי מים מתוקים. זאת כי הים והאוקינוס מסמלים כאוס שלא יהיה עוד כשה'אור' יהיה השליט הבלבדי על הארץ. עוד לפי ספר 'התגלות', בימים שלפני אחרית הימים, שליח השטן יתגלה על הארץ ויעלה מתוך מי האוקינוס כדי לשעבד את הכל תחת מלכות הכאוס שלו. גם לפי האינקה, קץ העולם יגיע כאשר תנין יעלה מהמים ויחריב הכל בשיטפון. מעניין כיצד האינקה מתארים תיאור דומה לזה שבברית החדשה שגם בה, באחרית הימים, ישות בשם 'תנין' תעלה מן הים ואז גם תרדוף אחרי העם הנבחר של אלוהים, עם ישראל, על מנת להשמידם, ותטיל עליהם נד גדול של מים כדי שיטבעו. תנין זה הוא אותו 'יצור' שלעיתים גם מוצג בתנ"ך כדרקון, נחש, בהמות או לווייתן.

ההבדל בין כתבי האינקה לברית החדשה הוא בתוצאות האירועים – על פי האינקה ה'תנין' מנצח, דהיינו ישות ה'אדמה' המורדת מנצחת והיא משתמשת במים כדי להטביע במבול את כל העולם (זה המבול שעל פי התנ"ך אלוהים הבטיח לנוח שלא יבוא יותר), לעומת זאת על פי הברית החדשה ישות ה'אור' מנצחת. בסיפור שם, האדמה הפיזית נפערת במצוות אלוהים וסופגת את נד המים שהתנין שולח כדי להטביע את ישראל, אז ישות ה'אור' משתמשת באש כנשק להשמדת המורדים.

יחד עם כל הנאמר על ה'מים' והקשר שלהם ל'אדמה' המורדת, ה'מים' אינם מסורים רק לכוח המורד אלא עובדים גם בשרות ה'אור'. המים במקדש למשל, שמשמשים לטיהור ולהתבוננות, או הגשם שמביא חיים לפני האדמה. ה'מים' היא ישות חצויה שנמצאת בין המחנות, והיא כאשה שחיה במקום שנשלט בידי גברים. הגברים שהיא נופלת לידיהם קובעים את גורלה, אם אלו גברים שליליים היא תשמש להם כלי למעשיהם הרעים, אם אלה גברים חיוביים, יפתח לה שם פתח לאור ותקווה גדולה. יש בכתובים תיאורים בהם הבריאה 'גונחת' ו'סובלת' ומצפה לגאולה. בתיאורים אלה ה'בריאה' מתנהגת כישות ולכן אין זו הבריאה הפיזית אלא ישות רוחנית שעומדת מאחורי הבריאה או הטבע. הישות הזו סובלת לכן ברור שהיא תחת כיבוש והשפעה הרסנית שמקורה במורדים (הגברים השליליים), ואולם היא מצפה לגאולה, לכן היא נמצאת בצד המורד כנגד רצונה ולכן יש לה תקווה.

גם כאשר נמצאים בטבע ומתבוננים בו לעומק ניתן לעיתים לחוש כי יש שם איזו ישות, שנמצאת בטבע, מייצגת או מסומלת על ידי הטבע. בני אדם לאורך הדורות משתמשים במונח 'אמא אדמה' ואולם אני סבור שהישות הזו אינה ישות ה'אדמה' אלא ישות ה'מים', אם כי שניהם הם חלק מה'ארץ'. מאחורי הארץ הפיזית ישנה איזו נשמה שאותה כנראה אנו חשים עמוק בנשמה שלנו ולה אנחנו קוראים 'אמא אדמה' או 'אמא טבע'. הנשמה הזו נמצאת במים שבטבע וזאת כפי שהנשמה של האדם (על פי התנ"ך) נמצאת בדם שהם המים בגוף שלנו. ישות ה'מים' (שמסומלת על ידי דם האדם או המים שבטבע) שבויה בממלכת המורדים, והיא הטבע שנפל, והיא מוכת שרב, שיטפונות, מחלות, חיות שמתאכזרות וטורפות אחת את השניה וכולי. נשמה זו נמצאת גם בנשמת האדם שהוא חלק מהטבע וסובל את כל אלה כמו כן.

'מים' אלה יטוהרו ויגאלו באחרית הימים וישובו להיות חלק בלתי נפרד מהאלוהות. אלה אותם 'מים' שתוארו בבראשית א' כמצויים על פני או בתוך ה'אדמה' עוד לפני שנברא הזמן והמרחב ולכן הם 'מים' שאין להם התחלה סוף או מיקום במרחב ולכן הם עקרון רוחני ולא מים ארציים. החלקים המורדים ב'אדמה' וב'מים' (גם בטבע וגם בקרב בני האדם) יושמדו באחרית הימים ואילו בני האדם שהשכילו לא למרוד אלא להיכנע ולשתף פעולה עם ה'אור' יובילו את כל הבריאה (ואת נשמת הטבע כולו) לגאולה ולחיים בחסות ה'אור'. בברית החדשה מצויין שכל הבריאה מצפה לבנים הבכורים הגאולים של אלוהים מקרב בני האדם שיגאלו אותה מייסוריה באחרית הימים.

האדם שמאמין והולך בדרכי אלוהים הוא ישות ה'ארץ' החדשה שאמורה להחליף את ישות ה'ארץ' שמרדה וגורשה מ"הַר קוֹדֶשׁ אֱלוֹהִים" (השטן). במאמין הזה נמצאים ה'מים' החדשים שטוהרו על יד ה'אור' והם גאולים מהמרד.

הנשמה אם כן, גם באדם וגם בטבע, היא היא ישות ה'מים' ו'מים' אלה חצויים גם בקרב בני האדם. אצל חלק מהם הם משרתים את הכוח המורד ובחלק אחר הם משרתים את ה'אור'. מלבד הנשמה (ה'מים') יש באדם גם את ה'רוח', שיכולה להיות רוח אמת או רוח שקר, יש בו את ה'אש' שנמצאת בחשמל של הדחפים והמחשבות, וגם כאן לעיתים קרובות זו לא האש של אלוהים אלא 'אש זרה', ויש בו את ה'אדמה' שאלוהים כייר מבוץ במהלך הבריאה.

עד כאן על ישות ה'מים'. עתה נחזור לתיאור ישות ה'אדמה' שהיתה חלק בלתי נפרד מהאלוהות עד שמרדה ונפלה. חלק מהתובנות על זהות המורד (כרוב הסוכך שסולק מה'שמים') חבויות בסיפור גן העדן, שם הנחש יוזם פעולה עצמאית הפוכה לכוונת ה'שמש' או ה'אור' ולמצוותם שאין לאכול מעץ הדעת, וברור שהוא עושה זאת כדי לשבש את הפעילות האלוהית, להפריד את עצמו מהאלוהות ולחתור תחתיה. הנחש ועץ הדעת טוב ורע הם אותו גורם. הנחש הוא קולו של העץ והעץ נושא את הפרי של הקול ואת הכוונה שלו.

יש לזכור שהנחש והעץ נמצאים בגן עדן מלכתחילה, ואלוהים הכריז שהבריאה שברא ובכללה הגן והעצים טובים. לכן הנחש לא היה גורם מורד ומשבש מלכתחילה. מלכתחילה, כמו שראינו, ארבעת הפנים שבאלוהות אמורים לעבוד בשיתוף ואז יש בהם ברכה. השאלה היא מדוע הפך הנחש לגורם מורד ומשבש דווקא עם בריאת העולם והאדם? ולמה עשה זאת?

ובכן, האדם נוצר מאדמה, שמו אדם, מיצג גם את ה'אדמה' וגם את הדם אשר הוא ה'מים' ושניהם עיקרון ה'ארץ'. אלוהים כאמור גם נשף באדם מרוחו והיא 'רוח' החיים שבו, כי ה'ארץ' וה'מים' לעולם לא יכולים שיהיו להם חיים ללא ה'רוח' וה'אור'. והינה, אלוהים לא רק יוצר את האדם מ'מים' ו'אדמה' שהוא נושף בהם 'רוח' ושם בהם 'אש' (שהיא החשמל שבמחשבות ובתודעה), הוא גם אומר ומצווה: "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם. וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ". על פי פסוקים אלה, האדם נועד לכבוש ולמשול בארץ. כמו כן, הזכר והנקבה שבו משקפים את האופן שאלוהים עצמו בנוי, ובמילים אחרות, הם בנויים בצלמו. לכן קל להגיע למסקנה כי אלוהים ברא את האדם כישות שבבסיסה היא 'ארץ' ובכללותה דומה לאלוהים על מנת שישלוט על הארץ הפיזית ובאמצעותה על העיקרון האלוהי 'ארץ' במקום ה'נחש' וזאת עוד לפני שה'נחש' מרד (החלטתי גם כאן לשים סביב לנחש גרשיים משום שברור שהוא, כמו ה'מים', ה'אדמה' ה'אור' וכולי, איננו הנחש הפיזי שאנחנו מכירים אלא ישות רוחנית. כנראה שאלוהים ידע כבר אז על טבעו הבוגדני והחליט שהוא לא מתאים יותר לצרכיו. ה'נחש', מאחר והוא מבין שהוא עומד להיות מנושל מתפקידו פועל כדי להסיט את האדם מייעודו, על מנת שיוכל להמשיך ולהיות אדון הארץ כבעבר.

יחד עם זאת, את עניין ה'פיטורין' של ה'נחש', החלפתו באדם ומרידתו באלוהות לא קל להבין. יש כאן עניין עמוק ומרחיק לכת מאוד. ה'נחש', או עיקרון ה'אדמה', הרי הוא נצחי, הוא נוצר לפני היות הזמן, הוא חלק בלתי נפרד מהאלוהות, כיצד אפשר להפריד אותו משם? מה ההגיון שבכך? ההפרדה נדמה שהיא הרס האלוהות או לפחות משבר עמוק מאוד, משבר זהות, משבר תפקוד, ממש כמו גירושין. זמן רב היה לי קשה לקבל את הרעיון הזה משום שעל פי הבנתי את האלוהות ועקרונותיה אירוע כזה אסור שיקרה או אף בלתי אפשרי שיקרה. אולם אלוהים לא יזם את האירוע (נראה זאת בהמשך) והסיבה שהשבר בכל זאת התרחש מגלה לנו חוק בסיסי נוסף, אשר שוב, איננו קל ואינו פשוט להבנה ולעיכול.

החוק אומר כי אותו חלק שהוא בלתי נפרד מהאלוהות, והוא חלק מטבע האלוהים עצמו ושמו 'ארץ' ו'תהום', כאשר יש לו כוח וסמכות, כישורים ויכולות, נוטה להתגאות, להפוך מרוכז בעצמו ביופיו ובגדולתו ואז הוא סוטה מהמטרות של האלוהות כגוף מאוחד.

אם כן, בעיית המרד איננה רק בעיה מקומית אצל האדם, זוהי בעיה אוניברסלית ואף בתוך האלוהות הבעיה קיימת. המאבק הפנימי הוא בשל הטבע המנוגד של שני ההפכים שביסוד הכל ולכן זהו מאבק בלתי נמנע. ואולם האלוהות כמכלול מחוייבת לפתור זאת אחרת אלוהים מאבד את תוארו כריבון מוחלט, אינסופי ביכולותיו בחכמתו ובסמכותו.

הפתרון האלוהי לבעיה הוא להביא לשיתוף פעולה הרמוני בין הניגודים ולשם כך הוא פועל בעולם מאז היבראו. אך כדי לשתף פעולה ולאחד את ה'שמים' וה'ארץ' באופן הרמוני, נדרשת הקרבה. היבט ה'ארץ' במיוחד נדרש להקריב את נטיותיו המנוגדות והאגואיסטיות כדי שהאיחוד יתאפשר וכדי שיהיה מועיל לחיים ולאלוהות כמכלול. מצד שני, היבט ה'שמים', אם הוא רוצה להחיל את סמכותו על היבט ה'ארץ' ולהביא אותו לידי הקרבה, צריך לתת לו דוגמא אישית. כאשר הוא מורה את הדרך בדוגמא אישית יש לו גם את הזכות המוסרית לדרוש ממנו הקרבה דומה. על פי היכרותי את האלוהות זה בדיוק הדבר שהוא עושה וכאן שורש הבריאה כולה. 

הגורם שמסמל בטבע את ההקרבה הנדרשת מצד ישות ה'ארץ' הוא המים. המים כחלק מהארץ הפיזית נוצרו כך שביכולתם לספוג את הלכלוך לתוכם ולנקות את הרוחץ בם. גם האשה שמסמלת את ה'ארץ' במערכת הזוגית גבר-אשה נדרשת להקריב כדי ללדת ולהביא חיים חדשים. האדם כמי שמסמל את ה'ארץ' וה'מים' כלפי האלוהות נדרש להקריב את רצונותיו הנפרדים הארציים אנוכיים (את התוהו ובוהו והמוות שבו) כדי להיות רצוי לאלוהים. את ה'מים' הגדרנו ככוח (וכישות) שתפקידו לשרת את ה'ארץ', על ידי הרחצה ה'מים' משרתים את ה'ארץ' בכך שהם עוזרים לה להיפטר מהלכלוך שהיא צריכה להקריב, ובמהלך התהליך ה'מים' מקריבים את עצמם כמו כן ויורדים למטה מזוהמים.

על מנת לראות לעומק מה ה'אדמה' צריכה להקריב ולמה, כדאי לשים לב לפסוק שלהלן מתהילים כל"ט שם דוד המלך כותב: "לֹא נִכְחַד עָצְמִי  מִמֶּךָּ, אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ, גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ". תיאור זה של דוד את לידתו כגולם שנרקם בסתר, בתחתיות ארץ, לא לקוח מארץ ה'אור', אבל זה טבעה הבסיסי של ה'אדמה'. העיקרון הרוחני 'אדמה' הוא העיקרון הבסיסי שעליו בנוי האדם, זה שנועד להחליף את השטן כמייצג של עיקרון ה'ארץ', לכן תמונה זו שדוד חושף חשובה במיוחד כדי שנוכל להבין את עצמינו.

התמונה מגלה מניין מגיעה 'אדמה' זו שבאדם, מה המקור שלה. מקורה בחושך, בסתר, בתחתיות ארץ ועובדה זו מנתבת את האדם (את כולנו) בנטיה להיות אנוכי, חמדן, נואף, שקרן, גנב, רוצח, שחצן ומרדן. דרך הפסוק דוד גם מגלה מהו השלב הראשון בתיקון או במטמורפוזה של ה'אדמה', והוא להכיר ולהודות בנטיות אלה כפי שדוד המלך עושה לאורך מזמוריו. השלב השני הוא לבוא ל'אור', לקבל את ריבונותו ולהסכים להקריב (לתת ל'אור') את ה'אדמה' הישנה הזו על הזוהמה שבה כדי שה'אור' יוליד אותה מחדש והפעם מלמעלה. האדם צריך להיוולד מחדש מלמעלה מה'שמים' ולא מ"תַחְתִּיּוֹת אָרֶץ" שם החושך והמוות. שים לב לתיאור שתארנו את יצירת הגשם בטבע, שם האש מחממת את המים שבאוקיינוס וכך מטהרת ומזככת אותם ואז הם עולים כאדים לשמים כדי שוב להתעבות (להיוולד מחדש) ולרדת מטוהרים לאדמה כדי להפרות אותה. לידת האדם מחדש היא בדיוק אותו תהליך שמסומל בטבע.

הקרבת עצמה ל'שמים' היא דרישה בסיסית מה'ארץ' והאדם ובלעדיה לא יהיו לה חיים. ואולם הנסיון מראה שה'ארץ' באיזשהו שלב תתקשה לעשות זאת ותמרוד (כנראה שאין שום דרך אחרת וכך זה יקרה תמיד). זה הדבר שקרה גם לנחש הקדמוני וגם לאדם לאחר שנבראו טוב. כאשר זה קורה אפשר שהיבט ה'שמים' יגרש את המורד מה'שמים' שלו לתמיד כפי שעשה ל'נחש', ואפשר שיעשה את ההקרבה במקום המורד כדי לתת לו הזדמנות נוספת, להורות לו ולפרוץ בעבורו את הדרך לחזרה בתשובה וללידה מחדש, כפי שעשה עם האדם.

ובכן, ה'עבודה הנדרשת' שהזכרתי מוקדם יותר ושנדרשת על מנת שה'אדמה וה'מים' שבאדם יוכלו לשרת את אלוהים ולא את הרוח המורדת נקראת הקרבה. העקרון הכללי אומר שה'אדמה' וה'מים' שבאלוהות צריכים להקריב את עצמם ל'אור' ול'רוח' ובאותו אופן, ה'אדמה' שבאדם (זו שאלוהים באופן סמלי כייר מבוץ) צריכה להיות מוקדשת לאלוהים, ללכת רק אחריו ולציית רק לו ובכך היא מקריבה את נטיותיה האגואיסטיות ומיטהרת. שים לב שכדי לעשות את העבודה הזו, יש צורך בהנחיה פרטנית אישית, יומיומית, שתתן את הגוונים והדגשים לאנשים השונים ולאורך הנסיבות המשתנות ושתנחה בפועל, ביומיום, מה יש לעשות. לכן חשוב להדגיש כאן במאמר מוסגר שדרך הגאולה לא יכולה להיות מיושמת מתוך התנ"ך או כל כתוב אחר (התנ"ך רק מצביע על העיקרון), אלא כל אדם בנפרד צריך לקבל הנחיות שמתאימות ספציפית לו, בזמן אמת, כל יום וכל שעה, לאורך כל התהליך, בהתאם לנסיבות הייחודיות לזמן והמקום, מלידה ועד מוות.

הרעיון ה'דתי' כאילו את העבודה שעלינו לעשות מטעם אלוהים אפשר לעשות מתוך לימוד בלבד של כתבי הקודש, הוא רעיון חסר בסיס וחסר הגיון. שום הכשרה לתפקיד מורכב לא יכולה להתבצע מתוך ספר. טייס קרב למשל, לא יוכל להפעיל בהצלחה מטוס משוכלל רק מתוך קריאה בספרי הדרכה. הוא צריך גם לקרוא את ספרי ההדרכה הרלוונטיים, ואולם ההנחיה בפועל, בזמן אמת, כאשר יושבים במטוס בחברת המדריך, אין לה תחליף. האינטראקציה בין פרח הטיס למדריך נעשית באמצעות אמצעי תקשורת כלשהו, ובאותו אופן, המאמין שרוצה ללכת בדרך אלוהים שהיא דרך ההקרבה, צריך להיות מסוגל לתקשר עם אלוהים בזמן אמת ובאופן ישיר. אלוהים יספק למאמין את אמצעי התקשורת מיד כאשר יכרות איתו ברית, ואמצעי זה הוא 'רוח' אלוהים. כבר למדנו בפרקים הקודמים ש'רוח' אלוהים היא ישות והיא תשב עם המאמין המתלמד שכרת עם אלוהים ברית בכלי הטייס שלו שהוא גופו ונשמתו, אז גופו  יהפוך בהדרגה ל'ארץ' החדשה המטוהרת והנשמה ל'מים' החדשים.

תהליך היטהרות זה אינו אוטומטי, איננו דבר שקורה מעצמו כתוצאה מהכרזת האמונה וכריתת הברית כפי שרבים מטעים אותנו לחשוב. זה תהליך שמתרחש לאורך זמן (מתרחש במימד הזמן, במימד ה'ארץ') תוך מעורבות פעילה של המאמין ותוך כדי תקשורת מתמדת עם ה'אור'. (לגבי הברית וכיצד כורתים אותו  בימינו, ראה פוסט נפרד כאן).

בלידה החדשה של הגוף והנפש המטוהרים יש לאדם שני הורים – גם בלידה הישנה היו לו שני הורים אך אלה היו הורים מתוך ממלכת המרד של השטן ומלאכיו, שכן כיום, כל התהליכים האוטומטיים של עיבור, לידה, הזדקנות ומוות נשלטים עקרונית על ידי ממלכת החושך, וזאת באופן 'טבעי'\אוטומטי. באופן ה'טבעי' הזה, כל אדם צועד באופן חד משמעי למוות מבזה, משפיל, מכאיב וחסר תכלית וכל אדם נולד מסואב וחוטא. אך ההורים החדשים שה'אור' ימנה לא יעשו את תהליך הלידה באופן האוטומטי, אלא יש צורך שכל דבר יעשה תוך כדי מודעות, בחירה ותקשורת עם ה'אור' שישלח מטעמו את ה'רוח'.

ה'רוח' אם כן, הוא ההורה החדש הראשון ותפקידו להיות כאב, שמדריך, מלמד ומחנך את המאמין. ההורה השני היא ישות ה'מים' והיא משמשת כאם שתפקידה להכיל, לכלכל, לרחוץ ולטהר, וגם לאפשר את הנסיבות הארציות שיעזרו למאמין לגדול ברוח ("אם אין קמח אין תורה"). 'מים' אלה הם החלק בישות ה'מים' שלא משרת את האדמה המורדת, אלא הם 'מים' שאלוהים קידש (כמו ה'מים' של בית המקדש). ה'מים' וה'רוח' שאצל אלוהים הן שתי הישויות שנועדו מראש לשרת ללמד ולהוציא לפועל את העקרונות הנכונים של ה'שמים' וה'ארץ' והם יתנו לאותו מאמין (בסוף תהליך שאורך כל החיים) נשמה וגוף מטוהרים חדשים ונצחיים – לא כפופים יותר לחוקי הכאוס והמוות.

פרק ה': כיצד בית המקדש וגם הזכר והנקבה משקפים את שני היבטי האלוהות 'שמים' ו'ארץ'.

גן העדן, הבריאה או הטבע, המבנה הפיזי של גוף האדם, תבנית הזכר והנקבה באדם, בית המקדש, הם כלים לשיקוף האלוהות ולא מהות (פירוט כיצד האברים השונים בגוף האדם משקפים ומסמלים את האלוהות, ראה בפוסט שכאן). המהות נמצאת בתוך הכלים אך חשוב לתאר את הכלים כי הם מלמדים אותנו רבות על האלוהות שבם. לעומת הכלים, הישויות שתוארו בבראשית לפני הבריאה וארבע היצורים שאצל כסא הכבוד הן מהויות שמחוברות חיבור שלם לאלוהות, חלק בלתי נפרד ממנה.

המקדש בירושלים היה כלי מרכזי שכזה לשיקוף האלוהות וגם היווה לה משכן. כל אבזרי המקדש, כמו הכרובים על ארון הברית שהוזכרו כבר, משקפים את מבנה האלוהות ואת האופן שבו הוא פועל. כשנכנסים לחצר המקדש, קודם כל, פוגשים במזבח אשר הוא אותה הקרבה שתיארנו כתנאי לשיתוף הפעולה והחיבור בין ה'שמים' ל'ארץ'. ההקרבה באה מה'ארץ' שכן המזבח עשוי מאבנים לא מסותתות ואדמה, זאת בניגוד למנורה למשל שעשויה כולה זהב שמסמל 'אש' או 'אור'.

ההקרבה היא פעולה של מוות (שזה טבעה הבסיסי של ה'ארץ') אך זהו מוות למען ה'אור' ולכן הוא יביא לאחדות וחיים. אמרנו שעץ הדעת טוב ורע יכול לאפשר תנועה באמצעות הדעת מהרע אל הטוב ומהחושך אל האור. התנועה הזו מתחילה כאשר ה'ארץ' באמצעות הדעת שבה (הגיון) מגיעה למסקנה ההגיונית היחידה, כי אין דרך אחרת לחיים שמחה וברכה אלא דרך אחדות עם ה'שמים' והאחדות הזו מותנית בהקרבה. אזי, באמצעות כוח ההחלטה (רצון) ובאמצעות כוח האמונה וכוח האהבה שה'ארץ' יכולה לקבל מה'שמים' (אם תבקש), ניגשים להקרבה עצמה, דהיינו למזבח.

בית המקדש רק מסמל את התהליך שצריך ליישם בחיים עצמם. כמו במקדש, הקרבת ה'ארץ' את עצמו למען ה'שמים' תתבצע תוך הנחיה מפורטת ואישור מפורש של כל צעד, כאשר ה'שמים' יוזמים ומכוונים כל פעולה. יש לציין ולהדגיש כי סביב נושא ההקרבה במיוחד, אסור ל'ארץ' ליזום או להתעסק בשום פעולה של מוות לבד כי זה יוביל אותה לאסון. גם ההקרבה במקדש (שהיא כאמור סמל) נידרשת להיעשות בדיוק כפי שאלוהים הורה, ואם יחליט אדם להקים מקדש לא במקום ולא בצורה הנכונה, אזי הדבר יחשב לסטיה חמורה ואותו אדם יפול לתהום של עבודה זרה וחשוכה. כך זה גם בחיים, המאמין צריך להקריב את עצמו בדיוק באופן שאלוהים הורה בדברו שבכתובים אך גם ובעיקר תוך כדי קבלת הנחיות בזמן אמיתי. מדוע זה כך? משום שההקרבה, שהיא אקט של מוות, צריכה להיעשות רק תוך ליווי צמוד של אלוהים ורק בהוראתו אחרת האדם נופל בעצמו לתוך המוות שיזם ומגיע לתחתיות ארץ במקום לשמים.

המזבח הוא הראשון במקדש מבחינת הסידור הפיזי לכן הזכרתי אותו תחילה ואולם לפני ההקרבה יש לגשת לכיור שמוצב שם קרוב. בכיור נמצאים המים שגם בהם תכונת ההקרבה והם מסמלים את עיקרון ה'מים' הרוחניים. המים סופחים את הלכלוך ומובילים אותו איתם למטה, אזי הם יורדים מזוהמים ודחויים. בנוסף, המים בכיור מאפשרים למתבונן לראות את בבואתו בם, לבחון ולהכיר את עצמו. הבחינה העצמית היא שוב ההיבט של הדעת טוב ורע שפועל כאן דרך ה'מים' בהנחיית ה'שמים' ונועד לבחון את התהליך בהגיון וכדי לראות באופן מעשי היכן הלכלוך שצריך לרחוץ.

לאחר הטיהור וההקרבה ניתן להיכנס אל הקודש. שם המנורה אשר היא ה'אור' שהוא מטבע ה'שמים', אז ניתן לחוות את ה'אור' הרוחני ולבוא במגע עם האיכויות והברכות שבו. ה'אור' וה'רוח' שהם ה'שמים', עשויים אז לתת לאדם תובנות, יכולות, סמכויות רוחניות, תפקידים ומעשים מגוונים מטעמם. תהליך זה המסומל במקדש דומה להכרזת עם ישראל "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" בספר שמות כ"ד. קודם רוחצים ומקריבים שזה מקביל ל"נַעֲשֶׂה" ואז שומעים ומקבלים מה'אור' מה'רוח' או מאלוהים שמעל לשני ההיבטים.

על יד המנורה מוצב שולחן לחם הפנים אשר הוא שוב 'ארץ', אך הפעם זה הפרי מה'ארץ'. לאחר שה'ארץ' מקריבה את עצמה, בוחנת עצמה, נטבלת, מיטהרת, ואז באה עד ל'אור' (המנורה והזהב), היא מקבלת פרי אשר הוא מזון רוחני וגם גשמי שמביאים חיים.

האדם (שהוא 'ארץ') משתמש בפרי – ב'לחם הפנים' – כדי להיתחיות. תהליך ההקרבה, ההיטהרות, הקירבה ל'אור' וההיתחיות על ידי הפרי, דומה לתהליך הורדת הגשם שתואר בפרקים הקודמים. הפרי, משום שהוא קצה התהליך, יכול להעיד על התהליך כולו – האם בכלל נעשה תהליך והאם הוא נעשה נכון. לכן אפשר לבחון כל אדם על פי הפרי שחייו מניבים. ואולם הלחם שעל השולחן במקדש מסמל גם את הצורך להקריב חזרה לאלוהים חלק מהפרי שמקבלים (את החלק המשובח וגם את הפרי הראשון). כך גם בחיי המאמין, הפרי שקיבל אמור להיות מוגש מוקדש ומוקרב חזרה (קורבן התודה בניגוד לקורבן האשם).

היבט זה של תודה והלל לאלוהים מיוצג גם על ידי מזבח הקטורת שנמצא על יד שולחן לחם הפנים והוא מיצג את ההיבט הרביעי אשר הוא ה'רוח'. ה'רוח' מחבר בין ה'שמים' ל'ארץ' בפועל, כמו הקטורת שעולה למעלה, מעל המזבח, בתפילות המאמין. החיבור הזה הוא תכלית התהליך כולו והוא מתחיל בהלל ותודה על ברכותיו ופירותיו של אלוהים. ואולם מעבר לתודה מדובר בחיבור ותקשורת (יחסי אהבה), כמו למשל אלה שמתרחשים בין בני זוג (אמורים להתרחש, כשהיחסים תקינים). כי גם ביחסים זוגיים מדברים על הכל ושותפים בכל ולא רק אומרים תודה. (תיאור וניתוח של מערכת יחסים שלמה זו שמתחילה בהלל ותודה ראה את הפוסט שכאן). מערכת יחסים שלמה זו שהחלה במזבח התפילה והתודה (מזבח הקטורת), מסומלת במדור הבא של המקדש שנקרא קודש הקודשים.

כל האבזרים במקדש על כל חלקיו מיצגים איברים של האלוהות עצמה שהאדם המאמין בא איתם במגע במהלך חיי האמונה האישיים שלו. המקדש אמנם הוא כלי לקודש והוא מכיל את האלוהות על כל פניה, מהווה לה משכן\בית אך זאת רק כדי להצביע על הדרך שעל המאמין לעשות בחייו האישיים. כיום אין יותר מקדש בצורה של מבנה כי המקדש עבר להיות היכן שמאז ומעולם היה אמור להיות: בליבו של המאמין. המאמין בא אל המקדש שבליבו כפי שבימי קדם היו באים למבנה המקדש, על מנת להתרוקן מעצמו, להתמלא באלוהים ולהתאחד איתו. עד עתה במסעינו במקדש, עסקנו בתהליך ובהכשרה עד לפרי ההלל והתודה. עכשיו, בהכנסנו לקודש הקודשים אנחנו עוברים לשלב חדש, שכן אלוהים בליבו הוא מעבר לתהליכים ומעבר למעשים, הוא יהוה, יום השבת שמקדש את ימי המעשה, הוא אינסוף אהבה וחיים כאן עכשיו כל הזמן ולנצח, ואת זה קודש הקודשים מבטא.

גם כאן הדבר הראשון הבולט הוא המפגש עם שני הפנים (המאוחדים) של אלוהים שהם כשמים והארץ, השמאל והימין, הזכר והנקבה, החושך והאור, הסדר והכאוס. אלה הם  שני הכרובים שסוככים בכנפיהם על ארון הברית, משכן האחדות שבקודש הקודשים. ארון ברית האחדות שנמצא מתחת לכנפי הכרובים מסמל את התגשמות האהבה שהיא מקור החיים והיא קן פרטי ואינטימי שעטוף מוגן ומוסתר על ידי שני הבטי האלוהות. מעניין להבחין שהכרובים ניצבים זה מול זה, מסתכלים זה לתוך עיניי זה, כנפיהם נוגעות ותחתם ברית נצח של אהבה ואחדות. כמה אושר ועומק מוענקים לאדם שנבחר להימצא בקירבה אינטימית כזו עם אלוהים, כאשר ביכולתו, כמו כרוב הסוכך, לעמוד מול פני ה'אור', להתבונן לתוך עיני ה'אש' שלו ולחוות שם עולם ומלואו, מעבר לכל דמיון.

תחת כנפי הכרובים, גם ארון הברית מורכב מאותם שני עקרונות. חלקו העליון של הארון הוא המכסה – 'כפורת' שמו – והוא לוח יצוק זהב המסמל אש או אור שממין ה'שמים'. המכסה מכסה על ארגז הארון שעשוי עצי שיטים מצופים זהב, כאשר עצי השיטים מייצגים 'ארץ'. המכסה נקרא כפורת כי במקום האיחוד, ה'שמים' מכסים על מגבלות ה'ארץ' שתחתיה, על טעויותיה וחטאיה. על הכפורת היה הכוהן הגדול מזה את דם הקורבן ביום הכיפורים (לכיסוי עוונות העם) ולכן היא גם מסמלת את עיקרון החסד של ה'שמים' (כיסוי הפגמים או החטאים). בתוך הארון נמצאים לוחות הברית שמייצגים את החוק והסדר (שחרות בלוחות). החוק והסדר הם ממין ה'ארץ' (והם היוצרים הפרדה בין טוב לרע) ולכן הם חרוטים באבן שהיא שוב 'ארץ'. האמת והצדק שמבוטאים בחוק שחרות באבן ונמצאים בארון העץ, נמצאים באחדות עם החסד והשלום שספוגים בכפורת הזהב שמעליהם. השלום אשר הוא השלם והטהור ומסומל לעיתים על ידי יונה לבנה, הם מתכונות ה'שמים' כמו כן. השלום בא כאשר חסד הכפרה פועל בשיתוף עם ה'ארץ' שמסכימה להקריב את עצמה לשם כך, בהתאם לחוק שחרוט באבן שמתחת ללוח החסד.

שים לב שעצם הנכונות להיענות ולמלא את מצוות אלוהים (שבלוחות) היא היא ההקרבה הנדרשת והיא זו שמתכתבת עם כיסוי החטאים. הקרבת בעלי החיים במקדש היא רק סמל. כמו כן הקרבת אלוהים את עצמו על המזבח (במקום בעלי החיים) נועדה כדי להדגים לאדם את הדרך, לפרוץ בעבורו את הדרך, לאפשר לו לחסות אצל החסד, לקבל הדרכה אישית ולזכות בהזדמנות נוספת לבצע בעצמו את ההקרבה הנדרשת. ההקרבה של אלוהים את עצמו לא מחליפה או מייתרת את הצורך הבסיסי של האדם להקריב את עצמו בהתאם לחוק שחרוט באבן. יש גם לזכור שהחוק הראשון שמכיל בתוכו את כל החוקים האחרים ובכוחו לאפשר את כפרת כל העוונות הוא "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ". לאהוב את אלוהים ולהיות נאמן לו באופן הזה במקום לאהוב את עצמי ולהיות נאמן לעצמי, זו ההקרבה הנדרשת. הקרבת האדם 'ארץ' את עצמו, פוגשת את הקרבת אלוהים את עצמו וההקרבה ההדדית מאפשרת אהבה.

התנ"ך מעיד על טבעם של העקרונות האלוהיים שהזכרנו לא רק דרך כלי המקדש, מבנה המקדש, מבנה גוף האדם, מבנה הבריאה וכולי אלא גם בהכרזה מילולית: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יְהוָה יִתֵּן הַטּוֹב, וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ. צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ, וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו" (תהילים פ"ה 1). נזכרים כאן הזוגות המשלימים – חסד ואמת, צדק ושלום – שהוזכרו בתחילת המאמר בהקשר לפסוקים מישעיהו מ"ה 8 והוזכרו עתה בהקשר למקדש. יחד איתם מוזכרים ה'שמים' וה'ארץ' ואלה לא שמים וארץ פיזיים שהרי בארץ הפיזית אמת לא "תִּצְמָח" ובשמים הפיזיים צדק לא "נִשְׁקָף". ב'שמים' הרוחניים יש את ה'אור', יש את החסד והאמת, הטוב והצודק. ב'ארץ' הרוחנית יש את החוק המפריד ומגדר שמהווה גם את ידיעת הטוב לעומת הרע. בעזרת ההפרדה בין טוב לרע אפשר להגדיר את האמת ולהבחין בה ואז גם לעשות צדק. כשעשיית הצדק ב'ארץ' מתרחשת, אזי השלום של ה'שמים' מגיע, הם נפגשים ונושקים זה לזה (מתאחדים): "צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ".

שים לב שהאמת כשלעצמה אכן באה (נשקפת) מה'שמים', גם החוק שכשלעצמו בא מה'שמים' וגם הצדק (אלוהים ה'אור' קורא לעצמו בין השאר "סלע" ודברו הוא ה"סלע", ואם כן ה"סלע" הזה שמסמל את החוק הוא אמנם 'ארץ' אך מקורו באלוהים ה'אור' כי אלוהים ה'אור' הוא מקור האמת והצדק). האמת בתמציתה היא חסד ואהבה וזה גם החוק וגם הצדק וכל אלה נובעים מה'שמים', אבל בלא ה'ארץ' הדברים לא מוגדרים ומובחנים, לא מיושמים בעולם המעשה ואף לא מוגנים. יכולת ההפרדה וההגדרה מאפשרים גם את תפקודם של השוטר והשופט שנועדו להגן על ערכי ה'אור' מפני אוייבים ופולשים. לכן הפסוק מורה כי, האמת מקורה ב'שמים' אך היא "תִּצְמָח" ב'ארץ' – ה'ארץ' יכולה לאפשר את צמיחתה. הצדק מקורו ב'שמים' – הוא "נִשְׁקָף" מה'שמים' אל ה'ארץ' – אך הצדק והמשפט צריכים להעשות על ה'ארץ' בסיוע אותן איכויות של ה'ארץ' כיכולת הפרדה ביו טוב לרע, חשיבה בהגיון, חשיבה מושגית, יכולת הגדרה, חריצת דין משפט ויכולת הקרבה שתאפשר קיומו של חלל ריק שבו אלוהים יכול לשים את הטוב שלו ולשכון שם.

כאמור, גם הזוגיות האנושית מסמלת ומשקפת את האלוהות והדבר מתבטא בפסוק "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם". שני הפנים שבאלוהות: 'שמים' ו'ארץ', הם כזוג נשוי, הם כזכר והנקבה האנושיים שעליהם כתוב "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ה'שמים' וה'ארץ' במקורם היו אחד בכל מובן: פיזי, נפשי ורוחני, אלוהים במהותו הוא אחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלוהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". לכן ה'גירושין' שהתרחשו ב'שמים' הם דבר בלתי נתפס, שמסמל רוע טהור והוא מפרק את הבסיס לקיום עצמו. רוע זה הוא אינסופי בתיאור שלו, נצחי ובלתי נמנע, דבר אשר דומה שהוא טבוע באופן בסיסי גם באלוהות וגם בטבע האנושי (לכן גירושים בין זוגות אנושיים הם מהדברים שאלוהים שונא ביותר).

הזוגיות האנושית לאחר הנפילה משקפת את השבר באלוהות, שכן הגירוש מגן עדן (בשל כניסת עיקרון המרד) הוא בין השאר פירוק ברית הזוגיות במתכונתה המקורית. פירוק זה הוא חלק מהותי מהמוות שהאדם חוֹוֶה בחייו כתוצאה מהנפילה ואלה גם משקפים את הנפילה והמוות של אלוהים (הנחש).

ואולם אלוהים לא נמדד במוות שבו אלא בחיים שבו וביכולת שלו, בסופו של דבר, להתגבר על המוות שבמרד ולמצוא לכך פתרון מלא וסופי. גם האדם לא נמדד בדחף שיש בו להרע אלא ביכולתו להשתלט על הדחף הזה וביכולתו אף להשתמש בעוצמת הרע הזה שבו (בעוצמה שב'ארץ'), דווקא כדי להתעקש ולבקש את הטוב. אלוהים והאדם בנויים באופן דומה, אולם אלוהים אינסופי ביכולותיו והאדם חלש ומוגבל מאוד. לכן, משום שאין גבול ליכולותיו ולחכמתו, אלוהים יכול לממש את מה שהחליט שברצונו לעשות ומאחר והחליט להשתלט על הרע הזה ולהדגים את התהליך – כיצד הוא מתרחש בפרוטרוט – זה מה שהוא עושה. זה מה שהוא עושה כיום בעולם ולכל אורך ההיסטוריה. ההיסטוריה הזו תסתיים יום אחד כאשר הוא יסיים את ההדגמה הזו וישיג דרכה את כל מטרותיו.

לאלוהים יש תכנית פעולה והוא מבקש מאיתנו, בני האדם, להאמין שהתכנית תצליח ותביא את כל מה שהיא מבטיחה להביא. האנושות משחר ימיה עדה ואף שותפה במימוש התוכנית שלב אחרי שלב, נקודה אחרי נקודה. המאבק הזה הוא אדיר ואף הסבל והקורבנות שהוא גובה בלתי נתפשים. אולם זהו המאבק שלו ושלנו כדי למצוא את האיזון הנכון בין ה'טוב' וה'רע' ה'חושך' וה'אור', על מנת שבסופו של דבר נוכל לממש את כל הטוב שעליו אנחנו חולמים, באמצעות החיבור הנכון ביניהם.

יש להבין שה'רע' שעליו מדובר בחיבור ההרמוני איננו הרע שבמרד. הרע של המרד צריך להיות מסולק לנצח ומושמד. לעומתו, ה'רע' שהוא אחד הצדדים שבחיבור ההרמוני בין העקרונות איננו רע מוסרי אלא יש בו את החלק הלא רצוי שצריך להיות מוסר ללא הרף באמצעות הקרבה. הישות שנושאת את החלק שצריך להקריב היא מאוד רצויה (כל עוד איננה מורדת) שכן היא חיונית להמשך קיומו של ה'אור'. החלק ה'רע' המובנה והבלתי נמנע שצריך להקריב הוא נטיתה של ה'ארץ' להפריד את עצמה, להטיל ספק, לפחד, לא להאמין, לבגוד, לחמוד דברים לעצמה (החמדנות האנוכית שוב נגרמת בגלל הנטיה להפרדה) וכולי. את ה'רע' הזה ניתן להכיל כאשר הישות שלקחה על עצמה לייצגו מוכנה להקריב את כל אלה ללא הרף וללא שיור – אז כל התהליך מוערך ואף מהולל ואז יש נכונות אינסופית של ישות ה'אור' לכסות על אותו 'רע' מובנה ובלתי נמנע שכן הוא זמני. הכיסוי (שהוא הקרבת אלוהים ה'אור' את עצמו) ייתן לישות ה'ארץ' החדשה (האדם) שהות להשלים את המעגל ולהקריב את ה'רע' הזה שבה כדי שה'אור' יוכל להמשיך להרעיף עליה את ברכותיו. ה'רע' שתואר הופך לרע מורד שצריך לסלק את מי שמבצע אותו, כאשר הישות, שנושאת את עיקרון ה'רע' ממאנת להקריב את ה'רע' אשר הוא היא עצמה.

אפשר להדגים את ההבדל בין הרע המורד ל'רע' המובנה על ידי משל הסוללה. על מנת שסוללה חשמלית תעשה פעולה של 'יש' – כלומר עבודה שיש בה ברכה ותועלת – על הקוטב השלילי והקוטב החיובי שבה להתחבר. כשהם מתחברים, קוטב ה'יש' מזרים אלקטרונים לקוטב ה'אין' ואפשר להפעיל מכשירי חשמל שונים. האפשרות להפעיל מכשירים מסמלת את האפשרות לחיים וברכה. אך במהלך ההפעלה, הקוטב ה'חיובי', שמראש הוא מלא, מתרוקן, וה'שלילי' מתמלא. אז יעילות הסוללה יורדת עד שהיא מפסיקה לתפקד. כדי שתמשיך לתפקד צריך שה'שלילי' ישוב ויתרוקן וה'חיובי' ישוב ויתמלא. זוהי פעולת ההקרבה שנמשלת לטעינת הסוללה מחדש. ה'שלילי' בסוללה צריך לוותר על מה שיש לו ולהפקיד זאת בידי ה'חיובי'.

ואולם שלא כמו בסוללה, התהליך הרוחני הוא תהליך של אהבה ולא תהליך טכני גרידא, ומשום שאין כפיה באהבה, על הצדדים להסכים ולבחור בתהליך. עליהם לבחור כך לשרת את אלוהים ה'אב' שהוא האלוהים שמעבר לפניו. כאמור, הצד ה'חיובי' או פני ה'אור' לעולם לא יסרב למצוותו של האלוהים שמעבר לחלקיו ואולם ל'שלילי' יש את הנטיה הזו ואם הוא בוחר לסרב, זהו המרד, דהיינו, זה הרע הערכי, שצריך לסלק. אם נחזור לסוללה אזי, כשהקוטב ה'שלילי' 'מסרב' להתרוקן בתהליך טעינת הסוללה מחדש או 'מסרב' לשוב ולהתמלא על ידי ה'חיובי' לאחר שהטעינה הסתיימה, אזי הסוללה נחשבת סוללה מקולקלת, היא סיימה את חייה, אין בה תועלת יותר והחלק בה המקולקל יושלך לאשפה.

יש להבחין אם כן, גם בסוללה וגם במישור הרוחני, בין התהליך ה'שלילי' המובנה של התרוקנות הסוללה במהלך העבודה ואז הצורך להטעינה, לבין מפנה שלילי מסוג אחר, בלתי הפיך בתפקודה או ביכולתה להיטען מחדש. אז מדובר בקלקול שאין לו תקנה, מפסיקים לנסות להטעין את הסוללה ומשליכים אותה לאשפה.

אלוהים כאמור מחוייב למצוא לקילקול חסר התקנה שתואר פתרון נצחי ומוחלט שכן בכל פעם שזה קורה זה מביא הרבה מאוד סבל. הפתרון כבר נמצא ויושם ב'שמים', אלוהים כבר השיג את הנצחון על המרד ומצא את הנוסחא לאיזון השלם בין הגורמים, שיאפשר פעולה מאוחדת שלהם לנצח. הוא השיג זאת כי הוא נמצא מעל לזמן ומעל לתהליכים שקורים בזמן. כמו כן, אין גבול לחכמתו וליכולותיו. לעומת זאת אנחנו והעולם הנברא נמצאים בתוך הזמן, בתוך התהליך. אנחנו מדגימים (אמורים להדגים) כיצד התהליך מתרחש גם במימד החומרי (הזמן והמרחב), במשכנה הארצי של הדואליות האלוהית 'טוב' ו'רע'. לאדם אם כן תפקיד נשגב ועקרוני ובכל זאת גם הנצחון במימד הזה, על הארץ, יושג בסופו של דבר אך ורק על ידי אלוהים שישתמש בנו ככלי באופן על טבעי וזהו אחד הלקחים שעלינו ללמוד.

תכנית הפתרון היא שיקום האלוהות גם במימד ה'ארץ' שבה, וכפועל יוצא, שיקום הבריאה ושיקום האדם. שיקום האלוהות לא ייעשה על ידי ריצוי בין הנחש לבין שאר היבטי האלוהות, אלוהים כבר הכריז ששיקום כזה לא ייתכן עוד (השטן הוא סוללה מקולקלת והוא יושלך לאשפה). התכנית היא התכנית המקורית, דהיינו להחליף את הנחש באדם. לצורך כך על האדם לעשות כמה פעולות של אמונה דבקות וכריתת ברית אך לא אכנס לתיאור הפעולות האלה כי הם מובאות בהרבה מקורות אחרים וגם בפוסט ייעודי שכתבתי ומתאר איך באופן מעשי כורתים עם אלוהים ברית, כאן.

האדם (לא כל בני האדם אלא נבחרים מביניהם) אמורים בסופו של דבר להפוך חלק בלתי נפרד מהאלוהות ולהפוך לאחד משני פני האלוהות – הפנים להם קראנו 'אדמה' ו'מים'. באופן סמלי על האדם להינשא להיבט השני של האלוהות – היבט ה'אור' או 'עץ החיים' – עליהם לכרות ברית ולהפוך לגוף מאוחד.

עוד קצת על הנישואים הללו בפרק הבא.

פרק ו': כיצד יתאפשר התיקון המלא וסילוקו התמידי של המרד?

האדם אמור בסופו של דבר להחליף את ה'נחש' שכשל ולהפוך חלק בלתי נפרד מהאלוהות. את האיחוד הזה אפשר לכנות: נישואי האדם לאלוהות. ואולם מניין הביטחון שנישואים אלה יצליחו ולא יכשלו שוב בגלל המרד? הרי גם אם אלוהים יבחר בני אדם שהוכיחו נאמנות מוחלטת לדרכו ולמצוותיו, האם תהיה זו ערובה לכך שלא ימרדו בעתיד? והרי בעבר, אלוהים כבר ברא לתפקיד זה ייצור מושלם מכל בחינה – את הדרקון הראשון – ואם אפילו הוא נפל בגאווה ומרד, מי יוכל לעמוד?

מסקנה זו כי ישות ה'ארץ' בסופו של דבר תמרוד אינה מסקנה שלי. משה רבינו כבר ניסח את החוק שאומר: "יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ (ינחה את ישראל אשר הוא ה'ארץ' החדשה שאמורה להיות כלת ה'שמים'), וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבוֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר… וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשׁוּעָתוֹ" (דברים ל"ב 1). הפסוק מדגיש שאלוהים הוא זה שמנחה את ישראל, רק הוא ולא כל אל נוכרי לכן אי אפשר לתלות אפילו את הגאווה והמרד בגורם זר כלשהו, בשטן למשל. לכן, גם אם השטן יסולק הסכנה הזו עדיין קיימת. אלוהים נותן לישראל את כל מה שהוא צריך, מעל ומעבר, מיניק אותו דבש ושמן, ובכל זאת, למרות הכל, ישראל מורד בו. דהיינו זהו תהליך שאין ממנו מנוס, לא חשוב מה עושים וכמה משקיעים בייצור שייצג את ה'ארץ', בבריאתו, בגידולו וחינוכו, בהכרח הוא ימרוד בשלב זה או אחר. במדע המודרני בעיה זו נקראת: בעיית האטרופיה. אטרופיה היא כאוס והחוק אומר שבכל מערכת פיזיולוגית כמות האטרופיה תמיד גדלה עם הזמן ואין מנוס מכך.

אך לאלוהים כאמור יש בכל זאת פתרון נצחי לבעיה. הפתרון מונח באופן שאלוהים יוצר הפעם את אשתו לעתיד (אשתו לעתיד זה סמל, מדובר בצורך לאחד באהבה בין ה'שמים' ל'ארץ'). אשתו זו תהיה הפעם ישות אחת המורכבת פרטים רבים, כלומר, יהיו בני אדם רבים שיהפכו לישות אחת מאוחדת שתיקרא 'כלתו של אלוהים'. ישות מאוחדת זו תיוולד כאשר בני אדם ישכילו להתאחד באופן שאלוהים רוצה. ישראל כאמור הוא הגוף שנועד ליצור את הבסיס לגרעין המאוחד ולהדגים זאת כלפי שאר העמים אך עדיין לא השכיל לעשות זאת.

על פי נבואות הכתובים ישראל יצליחו במשימה באחרית הימים (ההצלחה הזו היא שתביא את אחרית הימים ותביא את המשיח). לאחר שהישות תיוולד יצטרפו אליה רבים מהנבחרים מכל העולם, ובהמשך, גם הנבחרים שכבר מתו (תחיית המתים), אך כל פרט שירצה להצטרף יצטרך להפוך חלק בלתי נפרד מהישות המאוחדת אשר תיקרא 'הארץ החדשה', והוא יוכל להיות שם רק בתנאי שיידע להימצא באחדות של אהבה עם שאר הפרטים. היכולת להיות באחדות של אהבה בין הפרטים (בני האדם) בתוך גוף ה'כלה של אלוהים' יהיה מבחן כשירות מתמיד. זה יצריך הקרבה מתמדת איש למען חברו, שיתוף פעולה מתמיד, ענווה, חיפוש מתמיד, משותף, אחר האמת של פני אלוהים ה'אור' כדי שהאחדות תתאפשר.

מערכת היחסים של אחדות באהבה בתוך ישות ה'כלה' נועדה אם כן לאפשר הגנה ושמירה של הפרטים בתוך ה'גוף' המאוחד, האחד על השני, כדי למנוע התפתחות של מרד. בנוסף, הפרטים ב'גוף' יהיו זקוקים האחד לשני כדי לתקשר באופן שלם עם ישות ה'אור' וכדי לאפשר את האחדות השלמה איתה שכן לאף אחד מהפרטים בישות ה'כלה' לא יהיו כל האמצעים והיכולות הדרושות לתקשור מלא שכזה – הם יצטרכו לפעול כגוף מאוחד, לאחד את היכולות, הסמכויות והכשרונות של כל הפרטים על מנת להצליח להגיע למיצוי הפטנציאל ומגוון האפשרויות שבאיחוד. גם עובדה זו נועדה לדרבן את בני האדם להתאחד ולשתף פעולה כאשר יהיה ברור לכל שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי הקרבת האנוכיות, האגו, הנטיה להפרדה, דהיינו, הקרבת ה'אדמה', קודם כל האחד למען השני ואחר כך גם למען ה'אור'.

הדרך להשגת אחדות בין בני האדם מובאת במקומות רבים בתנ"ך. גם בברית החדשה זה מתואר ומפורט בהרחבה וכדאי שם ללמוד את הפרטים המעשיים לגבי השאלה: כיצד גוף ה'כלה' של אלוהים אמור לפעול כדי ליצור את האחדות הנדרשת. בתנ"ך, המצווה המרכזית שמכילה את כל שאר המצוות היא: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאוֹדֶךָ", והמצווה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לצידה היא מרכזית ועיקרית כמו כן. האיחוד עם אלוהים הוא המטרה המרכזית של הבריאה והוא נקרא גם איחוד אנכי או וורטיקלי. האיחוד בין המאמינים שיהוו את ה'כלה של אלוהים' הוא מטרה מרכזית כמו כן ונקרא איחוד אופקי או הוריזונטלי. שני עיקרים אלו הם החזון שלשמו נברא כל העולם.

אמרתי שחזון האחדות בין המאמינים (וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ...) אינו רעיון שלי אלא מובא בפירוט לאורך כל התנ"ך, אך גם חזון נישואי בני האדם לאלוהים ("וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה") אינו רעיון שלי וגם אותו ניתן למצוא בהרחבה בתנ"ך. בדוגמא שלהלן אלוהים פונה לממלכת יהודה אשר מייצגת את בני האדם שכרתו אתו ברית ואומר (שים לב שגם כאן, בפסוקים המקדימים למה שמצוטט להלן, אלוהים לא פונה לאדם אחד אלא לקבוצת בני אדם – לבני יהודה, ובמילים אחרות ליהודים – שכן ה'כלה' לעולם לא תהיה יותר ישות בודדת אלא פרטים מרובים): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאוּם יְהוָה אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רוּחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלוהָי"  (הושע ב' 21).

האירוסין מובילים לנישואין ונישואין על פי התנ"ך הם האיחוד: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". אם כי הנישואים של האדם 'ארץ' לאלוהות 'שמים' אינם גופניים אלא האיחוד הוא נפשי ורוחני. מלבד האירוסין ניתן לראות כאן שוב את שני הפנים באלוהות שעליהם דיברנו. כתוב "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" וזה איחוד עיקרון החסד והרחמים עם עיקרון הצדק והמשפט (ואפשר גם הצדק והאמת שראינו בתהילים פ"ה). אלה מתקיימים גם בארון הברית כפי שראינו: החסד והרחמים הם מכסה הכפורת, הצדק והמשפט הם ארון העץ שבתוכו ספר החוקים. בביטוי "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט" הכוונה ליישום הצדק והמשפט והגנה עליהם באמצעות החוקים שבלוחות הברית, ואילו בביטוי "חֶסֶד וּרַחֲמִים" הכוונה לאותה איכות של אהבה שמאפשרת את הריצוי בין הניגודים, בין 'טוב' ל'רע', 'חושך' ו'אור', ניגודים שבעזרת הגיון ארצי אי אפשר לגשר ביניהם.

שים לב שחוקי ה"צֶדֶק וּמִשְׁפָּט" דורשים שכל אירוע וכל אדם יעמדו בפני השוטר והשופט בכל רגע ואלה יכריעו איך יראה היום הבא או הרגע הבא של אותו אדם, שכן חוק הסיבה והתוצאה דורש שלכל מעשה, דיבור או מחשבה תהיה תוצאה על פי המעשה, אם טוב ואם רע, כדי שהבריאה לא תתפרק. לעומת זאת עיקרון ה"חֶסֶד וּרַחֲמִים" הוא עיקרון שמוכן להעניק לאדם דבר שלא מגיע לו (אם זה מגיע לו והרוויח זאת בזכות, זה לא חסד). לכן הנישואים, "בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" אינם נישואים סתם אלא איחוד העקרונות הבסיסיים 'שמים' ו'ארץ', חיבור שלם ועל טבעי שלהם.

כתוצאה מהאיחוד בשני המישורים – הוורטיקלי וההוריזונטלי – מגיע תור הזהב של ה'שמים' וה'ארץ' שמניבים את הדגן והיצהר ומשיבים את הילדים העזובים והדחויים – לא-רוחמה ולא-עמי – להיות אסופים ורצויים. בכל התהליך שבפסוקים אלה נשמר כיוון התנועה המקורי כפי שהגדרנו בפרק הראשון, מה'שמים' אל ה'ארץ'. אלוהים (כמכלול שמעבר לחלקיו) עונה את האלוהות 'שמים' וה'שמים' עונים את ה'ארץ' והארץ עונה את הדגן והיצהר, דהיינו מביאה את הפרי. ה'שמים' (ומעליהם האלוהים כמכלול) יוזמים, ה'שמים' נותנים, ה'ארץ' מקבלת, ה'ארץ' נכנעת (עיקרון החסד הוא הריבון ועיקרון החוק והמשפט צריכים להיכנע לו), והתוצאה היא הפרי המבורך שסוגר את המעגל.

כיום כאמור אנחנו עדיין במצב של גירושין בתוך האלוהות וגירושין בין בני האדם ואלה מקרינים גם על כל הטבע והבריאה. לאור זאת אפשר לתהות כיצד האלוהות בכלל מתפקדת, כיצד היא מנהלת את העולם אם חלק כה מהותי בה חסר (המצב נכון להיום הוא שה'נחש' מרד וגורש והאדם עדיין לא הוכשר למלא את מקומו). את התשובה לשאלה זו אינני יודע בוודאות ואני יכול רק לשער מהי באמצעות ההגיון. דומה כי מדובר פה בסוד השמור ביותר ביקום ואף הדרקון\נחש המקורי נכשל להבין אותו, כי הרהיב עוז בנפשו לצאת נגד אלוהים ולמרוד – מן הסתם, משום שחשב שבלעדיו האלוהות לא תעמוד אלא תתפרק ואז הוא יכונן את מלכות ההרס והמוות שלו בין ההריסות. ואולם אלוהים שמעבר ל'שמים' ול'ארץ' יודע את הכל מראש ויש לו תשובות. והרי גם יחזקאל קיבל את חזונו לאחר שהשטן גורש מה'שמים' ובכל זאת, בחזון יחזקאל, אלוהים מתהלך עם ארבעת ה'חיות' שמייצגות את ארבעת פניו בשלמות.

גם עץ הדעת טוב ורע נשאר בגן עדן ורק ה'נחש' גורש משם. העץ מסמל את העיקרון (של ה'ארץ') וה'נחש' הוא הישות שנושאת את העיקרון, לכן אלוהים נשאר שלם כי העיקרון השלם איתו ועתה הוא רק צריך להכשיר את הישות שתישא כראוי את העיקרון ותיישם אותו.

בפועל, כעובדה, האלוהות לא התפרקה כתוצאה מהשבר. כל פרק מ"ה בספר ישעיהו מצהיר וחוזר ומדגיש בדיוק בנושא זה: כי אלוהים הוא עדיין אדון ה'אור', כלומר אדון החלק הגלוי, והוא גם אדון ה'חושך', כלומר החלק הסתור, הוא אדון ה'שמים' וה'ארץ' ואין שום אלוהים אחר מלבדו: "כֹּה אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ … אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חוֹשֶׁךְ וּמַטְמוּנֵי מִסְתָּרִים. לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל, (בזה שהוא נותן לכורש אוצרות חושך הוא מצהיר שיש לו גישה וריבונות על ממלכת החושך) לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי. וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלוֹהִים… יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חוֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עוֹשֶׂה כָל אֵלֶּה. הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי יְהוָה בְּרָאתִיו…. אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ (אל מסתתר הוא שוב אל שיודע להשתמש בחושך ולהסתתר ובכך שוב הוא מכריז על ריבונותו על כך)… כִּי כֹה אָמַר יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלוֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעוֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד. לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חוֹשֶׁךְ לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תּוֹהוּ בַקְּשׁוּנִי, אֲנִי יְהוָה דוֹבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים".

למרות שיש לאלוהים ריבונות שלמה על עקרון ה'חושך' והוא יודע להשתמש בו לצרכיו – להסתתר לדוגמא – הוא מצהיר בנוסף שהוא אל ה'אור', אל גלוי, לא שרוי בתוהו: "דוֹבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים". כלומר, אלוהים ריבון על ה'חושך' ומשתמש בו לצרכיו אך כשלעצמו הוא 'אור'. אלוהים היה ונותר אחד (אחדות) למרות שהשטן הפריד את עצמו משם מתוך מחשבה שהוא יכול ליצור אלוהים אלטרנטיבי נוסף ואחר, בכל זאת אין אלוהים אחר ואף לא ייתכן שיהיה כזה, זה המסר המרכזי של הפרק. (השאלה מדוע אין שום אפשרות לאלוהים אחר? (גם ביקום אלטרנטיבי), נדונה בפוסט: הכל צפוי והרשות נתונה. אמנם הנושא המרכזי של הפוסט איננו: מדוע לא ייתכן אלוהים אחר? ואולם הוא נוגע בשאלה הזו, ואם הנושא מעניין אותך ניתן לפתוח: כאן.)

בנוסף לעדויות מהתנ"ך שמראות שאלוהים נותר הריבון על שני ההיבטים כאחד, ידוע שאלוהים ה'אור' עשה את המסע הבלתי יאמן מה'שמים', כלומר מעיקרון החיים, עד למעמקי תהומות ה'ארץ', כלומר עד לליבו של עיקרון המוות. נמסר כי במאורע זה ישות ה'שמים' ניצחה את ישות ה'ארץ' המורדת, וכך, בירידה עד לשאול, אלוהים 'שמים' כבש את ממלכת החושך וזכה בריבונות ויכולת מלאים לנהל את ענייני המוות במקביל לניהול ענייני החיים. לכן, אני מאמין שבאירוע זה האלוהות שיקמה גם את הפונקציות התפקודיות שהיו חסרות לה מאז שהשטן גורש מה'שמים'. למה הדבר דומה? לאב שאיבד את אשתו והוא מטופל בילדים קטנים. על האב מעתה למלא את תפקיד האב והאם כאחד. האם זה בלתי אפשרי? בוודאי שזה אפשרי. לא קל אבל אפשרי.

לגבי העתיד, אלוהים כאמור פתר את 'בעית האטרופיה' על ידי יצירת גוף מרובה פרטים. הפרטים ישמרו אחד על חברו ובמידה ומי מהם לא יעמוד בתנאי האחדות, ייפלט החוצה. השיקוף הסימלי של מציאות רוחנית זו שבה הפרטים בגוף ה'כלה' שומרים האחד על השני ואת המורד שנמצא ביניהם הם מוקיעים החוצה, נמצא בתנ"ך בדמות שבט דן שמבין שנים עשר השבטים היה שבט מורד ובאחרית הימים לא יכלל עוד בין 12 השבטים במלכות אלוהים הנצחית (האם זה אומר משהו על 'גוש דן' שבארץ ישראל המודרנית? אלוהים יודע). שיקוף סימלי שכזה נמצא גם בברית החדשה ושם אלה שנים עשר התלמידים של ישוע ויהודה איש קריות שנעשה מורד והושלך החוצה.

בישות ה'כלה' העתידית יהיו מספיק פרטים (יהיו לפחות 12 כפול 12,000 אם כי יתכן שיהיו הרבה יותר) כך שגם אם לאורך מליוני שנים יילך אחוז מסויים מהם לאיבוד עדיין יהיו מספיק מהם והשאיפה המתמדת למצות את הפוטנציאל האינסופי שיש להם ביחסים עם ה'אור' תקיים ותחזיק את המכלול עומד לנצח (זאת תהיה 'סוללה' שמסוגלת לבצע אינסוף מחזורי טעינה בלי להתקלקל). ייתכן גם שבני האדם שיהוו את 'הקהילה' (גוף המאמינים המאוחד) יוכלו להתרבות בזמן שיהיה צורך להשלים את מספרם, אם כי אני לא מכיר מנגנון רביה כזה שיפעל לאחר אחרית הימים, שכן לא תהיה אז זוגיות ונישואים, אבל אולי יהיה מנגנון אחר.

למי שתוהה באיזה אופן אלוהים יעשה את החלק שבני האדם צריכים לעשות כדי שהישות ששמה 'הכלה של אלוהים' תיוולד? ובכן, אני יכול למסור את המידע הזה כאן כי הוא ידוע לי. אלוהים יקים את הכלה שלו באמצעות שני אנשים, אחד מהם נקרא אליהו הנביא. ואולם הישג הבניה וההקמה של גוף מאמינים מאוחד, שהוא הכלה וגם בית המקדש השלישי, החדש – שיש צורך שיבנה בירושלים כדי שישמש משכן, לא פיזי הפעם, ומקום האיחוד בין הכלה לבין אלוהים – איננו הישג של שני האנשים שבתוכם אליהו. ההישג הוא של אלוהים, שכן הוא לקח את אליהו אליו לשמים עוד כשהיה בגוף המוות (לפני קרוב ל3000 שנה) ושם הוא מכשיר אותו לתפקיד. משום שאליהו מעולם לא מת, אזי הוא לא 'ישן', הוא ממשיך לחיות את החיים שהיו לו בגוף בן התמותה במקום כלשהו בשמים, ושם הוא ממשיך את תהליך הלימוד וההכשרה שכל אדם עובר כל זמן היותו בגופו בן התמותה, אך ללא הקולות המטעים של אוייבי אלוהים שפועלים על הארץ בחסות השטן (כזכור, ביחזקאל כ"ח אלוהים אומר לשטן "עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ" ולכן הוא לא יכול להזיק ב'שמים' אלא על הארץ בלבד).

אליהו יישלח לארץ, עדיין בגוף המוות שלו, וכאן הוא יצטרך למות ככל האדם שעליו נאמר: "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", אך בימי שירותו הוא לא יעשה דבר מנפשו. כל דבר שיעשה או יאמר, יקבל מלמעלה שכן הוכשר לכך בדיוק במשך אלפי שנים. יכולת הדיוק הזו תאפשר לאליהו לעשות את שני הדברים שבני האדם נדרשים לעשות כדי שהכלה הראויה של אלוהים תיוולד. א. להקים את גוף המאמינים המאוחד (הכלה) ולשם כך יינתן לצידו כהן, וביחד יוכלו לממש את האיחוד השלם שנדרש בין המאמינים לבין עצמם ובין שתי הפונקציות המנהיגותיות המרכזיות שניתנו לישראל: כהן ונביא (על הפונקציות המנהיגותיות שניתנו לישראל ובעזרתן עליהם להכין את גאולת העולם ראה בפוסט שכאן). איחוד זה יוליד את הכלה, ומקום האיחוד והבית שבו הכלה תתגורר ושם היא מתאחדת עם בעלה ייקרא בית המקדש החדש או השלישי.

ב. זה יאפשר לאליהו להקריב את גוף המוות שלו בשלמות לאלוהים (ואז גם למות סופסוף, אחרי אלפי שנים). מי שיהרוג אותו יהיה השטן עצמו, כדי שיוכל להיכנס למקדש שאליהו וחבריו הקימו משום שיחשוב שהנה כהן המקדש והנביא מתו והוא יכול כבעבר להקים את מלכות המוות שלו על גבי ההריסות.

אז יתקיים הפסוק: "מֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" כמאמר דניאל הנביא. דהיינו, העבודה במקדש תיפסק ("הוּסַר הַתָּמִיד") ובמקום קורבן התמיד ואש התמיד, שהם העבודה הנדרשת במקדש, השטן יעמיד את ה"שִׁקּוּץ השׁוֹמֵם" שלו במשך אלף מאתיים ותשעים ימים. אליהו וחברו הם עצמם המקדש, ואולם מאחר ואליהו מת כאשר הוא מקריב את עצמו בשלמות לאלוהים ולא בגלל שעיקרון המוות השתלט עליו (גם כאן אליהו יעשה את מה שאלוהים יורה לו על פי הדוגמא שאלוהים ה'אור' נתן לעולם כולו כשהקריב את עצמו באותה צורה בדיוק), אלוהים מיד יקים אותו לתחיה בגוף נצחי ובן אלמוות (לאחר שלושה וחצי ימים), אז (כעבור זמן קצר נוסף) השטן יגורש מהמקדש ויגורש בכלל, ומלכות אלוהים הנצחית תקום על הארץ.

על פי ספר דניאל פרק י"ב, לאחר מותם של אליהו הנביא וחברו הכהן (שני העדים), "הַשִּׁקּוּץ" יעמוד במקדש 1290 ימים שהם שלוש וחצי שנים ועוד חודש. יחד עם זאת, אשרי מי שיחכה באמונה, לאחר מותם, "יָמִים אֶלֶף שְׁלושׁ מֵאוֹת שְׁלושִׁים וַחֲמִשָּׁה" (דניאל י"ב 11-13), שהם 45 ימים נוספים על הקודמים, כי ביום ההוא המרד יסולק מהעולם לתמיד וה'אור' יקים את מלכותו על ה'ארץ'.

מי ששם לב לפרטי הדבר שתואר כאן על אליהו וחברו באחרית הימים יכול לראות שכל התהליכים הנדרשים שתוארו בפוסט זה ושנובעים מהבנת מבנה האלוהות דרך המקדש, הטבע, גוף האדם וכולי מיושמים באחרית הימים על ידי שני אלה שהוכשרו להיות כלי מדוייק בידי אלוהים להשגת מטרותיו.

לגבי הצורך בהכשרת אליהו במשך אלפי שנים, שים לב שעל פי ספר בראשית, בתחילה, בני אדם אכן חיו מאות ואלפי שנים כי זה הזמן שדרוש להשלמת ההכשרה, ואולם אלוהים קיצר את חיי האדם כאשר ראה שממילא אי אפשר להשלים זאת על הארץ כי האדם בעידוד השטן נכשל כל הזמן מלהשלים את המטרות שלשמן נברא ושנות חיים מרובות על הארץ רק גורמות לרוב בני האדם ליפול עמוק יותר ויותר וכך להזיק לעצמם ולאחרים באופן יותר ויותר קשה.

בפוסטים אלה על מבנה האלוהות נחשפים הסודות האלוהיים היותר עמוקים. עצם העובדה שאלוהים מעוניין שיחשפו משמעה שאנחנו עומדים בפני קפיצת מדרגה אבולוציונית רוחנית שאת טיבה המדוייק אני לא יודע עדיין. בכל זאת כל מה שנכתב פה נחשף לאנושות כבר מזמן, אני רק מנסח זאת מחדש ועצם הניסוח המחודש, לדעתי, מסמן את בואה הקרוב של הקפיצה האבולוציונית (אני לא אומר שזה מסמן את בואם הקרוב של ימי אחרית הימים, כי את זה אני לא יודע).

יחד עם זאת, הדברים ניתנים עם אזהרה ומבלעדי האזהרה האינפורמציה שכאן חסרת ערך: הצגתי את האדם כפתרון לבעיית השבר באלוהות אולם האזהרה היא כי פתרון זה ימומש רק בידי אלוהים עצמו. לאדם תפקיד בדרך למימוש אבל האדם כשל וימשיך להיכשל לעשות את חלקו. בסופו של דבר אלוהים עצמו יעשה את מה שנחוץ, כולל את החלק שהאדם אמור לעשות, זאת כדי שכל הקרדיט יינתן לו.

מדוע? משום הגאווה שרק היבט ה'ארץ' נוטה להידבק בה. לאלוהים 'שמים' לעולם לא יכולה לצוץ גאוות סרק שכזו כי אין שם את האפשרות הזו, אין לו את התכונה הזו. הגאווה שאדם 'ארץ' נדבק בה היא הגאווה שבלהיות חלק בלתי נפרד מהאלוהות, להיות אשתו של אלוהים, הבת או האם שלו (כל המונחים מקבילים), או להיות הפתרון לשבר באלוהות. אך גאוה זו היא הדבר המשחית ביותר ביקום כולו, היא הדבר שהפיל את הדרקון ('נחש') המקורי למרות שנוצר במקורו מושלם.

ניתן לראות את הכוח המשחית הזה פועל לאורך כל ההיסטוריה ודרך כל הדתות. בנצרות למשל, הסמליות של אם\אשת אלוהים בולטת: לקחו את אם אלוהים כביכול, מרים אם ישוע מנצרת, שהיא דמות נשית אנושית רגילה והפכו אותה לדמות שאליה מכוונים את התפילות למרות שמדובר באבסורד. הגאווה הזו הביאה ועוד תביא לאינספור עיוותים ורוע. גם העולם החילוני לא מילט את עצמו מהעיוות הבסיסי הזה. העיוות חי ובועט בתפישות החילוניות, הפמיניסטיות ההומניסטיות (והאחרות), וזהו אותו עיוות עצמו, בלבוש חילוני.

האפליקציה המעשית לחיי בני האדם כיום כתוצאה מהלימוד שכאן יכולה להיות מגוונת (אם כי אף אחד מאיתנו הוא לא אליהו הנביא שנלקח עם גוף המוות שלו לשמים לעבור הכשרה בת אלפי שנים כדי ללמוד איך להקריב את עצמו בשלמות ואיך ליצור אחדות שלמה בין בני אדם מאמינים). אני יכול לספר על אחת האפליקציות מבחינתי:

לאורך שנים נאבקתי על מנת להבין את דרך הפעולה של האלוהות גם לגבי חיי האישיים ופעמים רבות לא הבנתי למה קורה לי כך או אחרת. אולם אם אני מבין שהגאווה היא נטיה בי שאינני יכול למנוע, הרי שאני מבין שגם כאשר אלוהים מייסר אותי, הוא עושה זאת על מנת שאלמד להיכנע לרצונו ואלמד לתת לו לטפל בגאוותי הבלתי נמנעת. והרי אם לא אתן לו את הגישה הזאת, אין מישהו אחר מלבדו שמסוגל לעשות זאת ולגרום לי, כמו ה'ארץ', להפיק את הטוב ולהביא פרי מתוך דבר בי שבבסיסו הוא כאוטי וחשוך. אם אני רוצה להפיק טוב, אם ברצוני להיות חלק מ'האור', עלי לתת לו גם לייסר אותי כשהוא מחליט שיש צורך בכך ולא להתלונן ולא להתווכח (בכך אני עושה את ההקרבה שלי הנדרשת). זה ממש לא קל לי, זאת משום שכולנו, בני התמותה, נוטים כל הזמן להתגאות, להתמרד, להתווכח, להתלונן, לחשוש, לחמוד, לבגוד. ואולם ביכולתנו גם להבין בהגיון פשוט של בני אדם מסוג 'ארץ' שאין דרך אחרת לחיים מלבד דרכו זו של אלוהים, פשוט אין. כל מי שעדיין לא רואה זאת שינסה ויבחן בכנות את כל הדרכים ויווכח בכך בעצמו.

ולכן, על מי מוטל לעיתים לייסר את הילד כדי שיגדל להפיק את הטוב שבו? על אימו ואביו. ומי צריך לעיתים לייסר את האם כדי שתפיק את הטוב ומימיה\דמיה יזרמו ולא יתעפשו? על בעלה לעשות זאת למענה ועליה לאפשר לו לעשות זאת ולהיכנע בפניו, אם כי תמיד, גם כאשר ייסרה, עליו לעשות זאת באהבה בלתי אנוכית ומתוך נמיכות רוח אמיתית. ומי ייסר לעיתים את הבעל כשצריך ליישר אותו על דרך האהבה האלוהית? אלוהים 'שמים'. ומי ייסר את האלוהות 'שמים' (או ספציפית את ישות ה'אור' כחלק מה'שמים') כדי שלא ישחית את תפארתו בגאווה? האלוהים 'שמים' לעולם לא יתגאה. אין צורך שאף אחד ייסר אותו כי הוא הצדיק האמיתי שעומד לנצח נצחים, רק הוא! ובכל זאת היה מי שייסר אותו, למרות שלא היה זקוק.

באחרית הימים לא יצטרכו להתייסר עוד (כך כתוב בנביאים), זאת משום שכל התהליך שתואר כאן, תהליך שעולה מתוך הבנת המבנה המיוחד של האלוהות, יתבצע באופן שלם ומיידי (לא תהליך בזמן), דהיינו, מיד כשיעלה הצורך להקריב הוא יתבצע. במקביל מיד יעלו החסד והאמת ויתרחש הריצוי ותבוא האחדות. כל המעגל הזה יתבצע בנשימה אחת, ואז גם באינספור נשימות עוקבות, או במילים אחרות, הוא יתבצע מעבר לזמן, לתוך האינסוף. מה שישאר לנו יהיה ליהנות מפירותיו. במקביל נוכל גם תמיד לבחון ולהיזכר בפרטי התהליך (כל ההסטוריה תעמוד חיה לפנינו כמו ספריה אינטראקטיבית ענקית של חוויות ואירועים) כדי לשוב לראות ולחוות, על ידי אינסוף זוויות חדשות ומתחדשות, עד כמה הוא גאוני.