(640 מילים)
רשומה זו נכתבה לאחר אסון השריפה בכרמל בשנת 2010. היא מוקדשת לענת שאיתה שוחחתי על השריפה ואשר הרגישה שהיתה זו אזהרה ואות.
גם אני ראיתי אזהרה ואות ואלה היו על מות החוק והסדר. עתה בשנת 2021 אני עורך ומפרסם את הדברים בבלוג, ונדמה לי שכולנו היום כבר יודעים עד כמה החוק והסדר שעליהם מדינת ישראל היתה מבוססת ב40 שנותיה הראשונות – חוק וסדר שנשענו על הערכים שהיו בזמן הקמת המדינה לטוב ולרע –אינם עוד. הערכים ההם שביססו את החוק והסדר הישנים, חוו את פרפורי הגסיסה שלהם בין שנת ה40 להקמת המדינה ועד לשנה ה62 היא השנה שבה אירע אסון השריפה. לאורך אחד עשר השנים שעברו מאז, בין 2010 ל2021 עובדה זו נעשית לנו ברורה יותר ויותר.
הנספים בשריפה מתו מות גיבורים, יחד עם זאת מבחינה רוחנית הסוהרים ומפקדת המשטרה שנספו מסמלים את מות החוק והסדר הקיימים.
אם מי שאמור היה לשמור את הרע (את הפושעים) מאחורי סורג ובריח מת, אזי עתיד הרע הזה לפרוץ את הגבולות ולהשתולל כאש הזו אשר כילתה את מה שנועד להיות סמל לטבע שליו ירוק ושופע. הכרמל בתנ"ך הוא סמל להוד וליפי הטבע, אך אם הסמל הזה הופך בין רגע לאפר הרי שכל מקום ברחבי הארץ הזאת ומחוצה לה נמצא כבר תחת אותו הגרזן.
הנה יהוה אלוהים משחרר את האש מן השמים ועם האש ישתחררו כוחות רוחניים אשר אמורים להיות כלואים מאחורי סורג ובריח. כל זאת משום שנכשלנו לכלוא ולהשמיד את הרע שבליבנו והפכנו שליחים וכוהנים של עבודה זרה. אלוהי ישראל יוריד אש מן השמים כפי שהוריד בימי אליהו, אש שאכלה את העצים האבנים והמנחה שאליהו הציב על הכרמל. עובדי העבודה הזרה של הלב ייספו כעובדי הבעל ההם אך לא רק הם, כשהאש משתוללת היא לא מבחינה בין טוב לרע הנקרים בדרכה. ובסופו של דבר יבוא הגשם.
העם הזה נקרא להגשים את ייעודו, להאמין ולהיאבק למען הברכה האמיתית אשר היא עם אלוהי ישראל והיא מסומלת בהר הכרמל. אך כאשר העם ממאן להיענות לקריאה, המאבק למענו בא מבחוץ. העם הזה נקרא ישראל כדי שיאבק מאבק פנימי למען הברכה כפי שיעקב נאבק במלאך יהוה כל הלילה ואמר: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית ל"ב 27). מי שנלחם כל הלילה למען הברכה הזאת הספציפית, סימן שהדבר חשוב לו, הוא מאמין בה והיא בוערת בעצמותיו. אך אם היא אינה בוערת אלא אש זרה בוערת, אלוהים יבעיר את האש מבחוץ, על מנת שדברו לא יופר.
מבחינת העולם אנחנו עם נכה, כי אלוהים נקע את ירך יעקב באותו מאבק ביניהם. הירך הנקוע הוא אות שטבוע בכולנו, בני ישראל, והעולם שונא אותנו משום כך. בעיני העולם אנחנו פגומים, נכים, הוא שונא את המאבק, נרתע מפניו ומפני אלוהי ישראל. ככל שננסה להתרצות עם העולם כך הדבר לא יעלה בידנו, המאבק כבר הוטבע בגופנו כאות.
ישראל הוא כקין שחטא ושפך דם נקי ועתה הוא נע ונד וכל מי שפוגשו בדרך רוצה להשמידו. הוא רוצה להשמיד את קיין\ישראל לא מפני שהרג את אחיו אלא מפני שמי שפוגש בו רואה בו את המאבק הרוחני השנוא על בני העולם הזה. בני העולם לא שנאו את קין בגלל חטאו. את בני העולם מאז ועד היום לא מעניין החטא כי הם חוטאים כמו קיין, ואף גרוע ממנו. אך העולם לא חוזר בתשובה כמותו: "ויאמר קין: גדול עווני מנשוא" (בראשית ד' 13). אז, אלוהים הטביע בקין ובישראל את האות לבל ישמידונו בדרך.
עם ישראל נושא את האות לאורך הדורות לבל ישמידוהו בדרכו הפתלתלת, אך האדם הפרטי בתוך ישראל לא יוכל לשאתו אלא אם כן יקבל אותו באמונה ויאבק למען אמונתו – כמו יעקוב. האות שניתן לישראל באופן קבוצתי יעשה אותו נכה פגום ושנוא בכל מקרה, גם אם לא יקבל אותו באמונה ולא יאבק למען אמונתו. אך רק נושאי האות באופן המודע הזה יזכו לגשם, לברכה העתידה לבוא.
אליהו, לאחר שהוריד את האש מן השמים על הר הכרמל, על מנת שתאכל את הקורבן ולאחר ששחט את כל נביאי הבעל, עלה שוב לראש הכרמל והתפלל לגשם. היה זה הגשם הראשון לאחר שלוש וחצי שנים של בצורת.
הבצורת כיום בישראל איננה של גשם אלא של דבר אלוהים. היא איננה אורכת שלוש וחצי שנים אלא ככל שיידרש. אך בסופו של דבר שוב יבוא אליהו, ובסוף שלוש וחצי שנים לא פשוטות שיבואו אחרי שיסיים שליחותו, הגשם יבוא.
מסר השריפה בכרמל, כבר היום, נועד לכל אדם באשר הוא: אם לא יאמין ולא יאבק, לא יזכה להגנה של האות, יהיה בעיני עצמו כאזרח העולם האוכל ושותה, שונא את האות ולא נותן דעתו. אך אלוהים הנה משחרר את האש כי הסוהרים מתו ומי שלא מוגן על ידי האות לא יוכל לעמוד. האש המצרפת תבחן את הכל. לכולם תהיה הזדמנות לעמוד במבחנה: לנכים, לפגומים, לשנואים, לצמאים לברכה ולצדק, לנושאים את אות ישראל, יהודים כגויים שחברו לישראל ולגורלו. כולם יכולים להיכנס בשערי השמים, להיות אזרחי הארץ המובטחת.